לא הייתם רוצים שהילדים שלכם יפתחו את שנת הלימודים בבית הספר הזה
במרחק חמש דקות מכפר סבא, תחת שליטה ישראלית מלאה, ילכו גם השנה ילדי הכפר ערב א-ראמאדין לבית ספר עשוי חמר, בלי חשמל ובטח שבלי מחשבים. כל שנותיי כמורה ומנהל לא הכינו אותי למקום הזה
כותב אורח: איתן קלינסקי
כשעמדתי מול מבנה, הממוקם חמש דקות מכפר סבא, שנקרא "בית ספר לילדי כפר עַרַבְּ אָ-רָאמָאדִין", חשתי כיצד למעלה מארבעים שנות עבודתי בהוראה נושרות ממני וחשות בושה. במרחק מטווח קשת מהיכל התרבות ומארמונות חינוך בכפר סבא ממערב ומאלפי מנשה במזרח ניצב מבנה כפוף ונזוף, גגו פעור פה וחלקו הארי עשוי מחמר. ולזה יקרא בית ספר.
למעלה מארבעים שנה הייתי מורה, מילאתי תפקידי ניהול ומספר שנים ניהלתי סמינר למורים בצפת. כל עברי במערכות החינוך ספג טלטלה ביום שבת, כשפרשתי מהסיור של עשרות צעירים מתנועת "לוחמים לשלום" ונעמדתי מול המבנה הזה. חשתי עוצמת פער מכאיבה בין כל מה שאני חוויתי בשנותיי במערכת ובין רמיסת כבוד התלמיד והמורה, שיבואו באחד בספטמבר ב"שערי" בית הספר של ערב א-ראמאדין.
> היבוש האיטי של בקעת הירדן נועד לגירוש
בכפר סבא – כאמור, רק חמש דקות מבית הספר הזה – בכל בית ספר צוות המורים שוקד על הכנות אחרונות לקבלת התלמידים, שיבואו לכתות ממוחשבות, למעבדות כימיה ופיזיקה, לחדרי מחשבים ורובוטיקה, לאולם ספורט, לכיתות מרווחות ומאווררות, מיזוג שיצנן בימי השרב ויחמם כל תלמיד בימות הקרה, לחצר מרווחת בהפסקות, חדרי שירותים וברזיות מים בחצר ולוקר מים קרים בפרוזדורים.
לעומת זאת לילדי ערב א-ראמאדין – שנמצא בשטח סי, באחריותה המלאה של ישראל – ימתין צוות מורים מסור חדור שליחות וייעוד לעשות את הבלתי אפשרי בין כתלי כתה במבנה חמר. גג פעור ופרום, מט ליפול, שלושה תלמידים יסבו על שולחן אחד בשל המחסור, ולמעלה מארבעים תלמידים ידחקו לכתה. דרך חלון אחד קטנטן יחדרו קרני השמש להאיר את הכתה, שאינה מחוברת לחשמל.
בתוך הכלוב
מבעד לחלון תפסה את תשומת לבי יריעת בד רקומה ועליה שאריות של מערכת השיעורים בכתה ז' משנת הלימודים הקודמת, ממנה ניתן ללמוד שבכל יום ה' בשיעור ראשון לומדים מדעים. שעור שני – אנגלית, שיעור שלישי – ערבית, שיעור רביעי – ספורט, שיעור חמישי – ספרות, שעור שישי – גאוגרפיה. השעורים השביעי והשמיני מיועדים לעזרה בשיעורי בית למי שמעוניין בכך.
אני מעריץ את המורה שלימד מדעים בכיתה ז' בשעה השנייה ביום ה' בתנאים שבהם יכול היה רק לספר סיפור על מדע ולא התאפשר לו להפגיש תלמידים עם לימודי מדע עכשוויים במאה ה-21.
הכפר ערב א-ראמאדין נמצא במלכוד בלתי אפשרי: הוא נמצא בגדה המערבית, אך מופרד מכל הגדה על ידי גדר ההפרדה, ונמצא בצד הישראלי שלה. כדי לנסוע לעיר הפלסטינית הקרובה צריך לעבור דרך מחסום, ובדרך חזרה לעבור בדיקות ארוכות ומשפילות, שכוללות מגבלות על כמות הקניות שניתן להביא הביתה. מהצד השני של הכפר משתרעת ישראל, כפר סבא מעבר לפינה, אבל לבני הכפר אסור לחצות את הגבול הבלתי נראה. כך הם לכודים: בין המקום שבו מותר להם להיות, אך חסום בפניהם בפועל, ובין המקום הפתוח להם, אך שנאסר עליהם להכנס אליו.
על הלוח בכיתה ז' נותר ציטוט מהשיר של מחמוד דרוויש:
אֲנִי עֲרָבִי
מִסְּפָּר תְּעוּדַת הַזֵּהוּת שֶׁלִּי
חֲמִשִּׁים אֶלֶף
יֵשׁ לִי שְׁמוֹנָה יְלָדִים
וְהַתְּשְׁיעִי יָבוֹא אַחֲרֵי הַקַיִץ
הַאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְךָ?
אֲנִי עֲרָבִי…
על הלוח בכתה ו', לוח הזקוק לחיים חדשים בדחיפות, נותר גם כן ציטוט משיר אחר של המשורר:
צְאוּ מִפְּצָעֵינוּ
מֵאַדְמוֹתֵינוּ
צְאוּ מֵהַיַּבָּשָׁה
מֵהַיָּם
מֵהַכֹּל…..
שעון על מקל ההליכה התקשיתי לעמוד, אך נותרתי שעה קלה במקום ושיננתי לעצמי את שירו של ביאליק – "אם יש את נפשך לדעת את המעיין, ממנו שאבו אחיך המומתים עוז ותעצומות נפש לסבול חיי סחי ומאוס בלי קץ בלי גבול בלי אחרית, סור אל בית המדרש הישן והנושן".
אם יש את נפשכם לדעת את המעיין ממנו שואבים בני ערב א-ראמאדין עוז ותעצומות נפש לסבול בלי קץ, בלי גבול ובלי אחרית סורו אל "המדרסה", הנוטה ליפול במרכז הכפר. מבנה רעוע המסמל את נחישות בני הכפר להמשיך להיאחז באדמה בה הם יושבים משנת 1950, לאחר שחלקם גורשו וחלקם נסו בבהלה ב-1948 מבאר שבע וסביבותיה. את הנוף היפה בדרך מכפר סבא לאלפי מנשה פצעה ישראל בחומות ובגדרות, אך היא זקוקה לדרך נקיה מטוהרת אתנית מפלשתינים, היושבים שם כחוק עוד מימי השילטון הירדני.
> המורים לאזרחות חזקים יותר מהסכנות סביבם
הייתי מגיה צעיר בעיתון בשם "קול העם", כשבשנת 1955 הביא המחנך נימר מורכוס את תלמידו מחמוד דרוויש כבן 14 מכפר יאסיף למערכת "קול העם" בתל אביב למפגש עם עורך המוסף הספרותי, המשורר אלכסנדר פן. במפגש הזה בחדר הצפוף של מערכת "קול העם" מצא לנכון המשורר אלכסנדר פן להתפנות מעיסוקיו ולהקריא בקולו הרועם המרעיד את הקירות בפני הצעיר מחמוד דרוויש קטעים קצרים מהשירים "לנוכח ארון הספרים", "בעיר ההריגה" ו"על השחיטה". עד היום מלווה אותי האמירה של המשורר אלכסנדר פן לילד דרוויש: "חובה עלינו ללמוד להכיל זה את כאבו של זה".
בערב א-ראמאדין ניצבת אוכלוסיה, נחושה להאחז בקרקע, ששואבת את כוחה משירו של מחמוד דרוויש ומולה קלגסות של מנהל אזרחי המבקשת לנשלם מאדמתם.
איתן קלינסקי הוא מורה לתנ"ך בגמלאות. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן