במקום לקבור את השד העדתי, פרץ צריך לאמץ אותו בחום
מפלגת העבודה בחרה ארבע פעמים ביו"ר מזרחי, אלא שאלה נוטים להבריח את המצביעים המסורתיים שלה. עמיר פרץ הצליח בעבר להביא למפלגה קהלים חדשים מהפריפריה המזרחית. במקום לברוח מהשיח העדתי, כדאי שיבין שזה הסיכוי היחיד שלו להצליח
במהלך ההיסטוריה של מפלגת העבודה, ארבע פעמים עמד בראשה יו״ר ממוצא מזרחי. המפלגה שנושאת על גבה את חטאי קליטת העלייה של המזרחים בשנות ה-50 וה-60 מנסה בשני העשורים האחרונים להצמיח מתוכה מנהיג מזרחי, על מנת לכפר ולו במעט על העוול ההיסטורי. בקשת הסליחה של אהוד ברק היתה המופע הראשון. למרות שהסליחה מהמזרחים הייתה סוג של מס שפתיים, בצורה מוזרה ולא ברורה הוכשרו הלבבות לבחירת יו״ר מזרחי.
בפתח הדברים, חשוב לציין לחיוב שמפלגת העבודה היא מפלגת השלטון היחידה, לפחות הייתה כזו, שמכירה בעוול ומנסה לעשות לו תיקון היסטורי. בבחירות 2006 השיגה מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ 19 מנדטים. מפלגת העבודה שמרה על כוחה מכיוון שבין 9-7 מנדטים הגיעו מהפריפריה החברתית והכלכלית (מזרחים) שהחליטו לתת את קולם למפלגת העבודה בזכות העומד בראשה והמצע החברתי שהיא הציעה. הבעיה הייתה שאותה כמות מנדטים, שבאו מהבוחרים המסורתיים (אשכנזים) של העבודה, נהרו למפלגת קדימה. התוצאה הייתה שעמיר פרץ הצליח לשמור על כוחה של מפלגת העבודה אבל לא להנהיג את המדינה, מה שיכול היה לקרות אם הבוחרים המסורתיים לא היו עורקים למפלגת קדימה. הצבת מנהיג מזרחי חשפה את גזענות המצביעים. לולא גזענותם, פרץ היה יכול להיות ראש ממשלה כבר ב-2006.
המרוקאי הנכון
בסיבוב השני של הפריימריז במפלגת העבודה בין עמיר פרץ לאבי גבאי, דובר בתקשורת וברשתות החברתיות על כך שאבי גבאי אומנם מרוקאי אבל הוא קצין מודיעין, בעל תואר בכלכלה מהאוניברסיטה העברית, איש עסקים מצליח מאוד, אחד מהחברה, למרות שהוא לא ממש משלנו. ההנחה היתה שאבי גבאי יתקבל טוב יותר על ידי הבוחרים של מפלגת העבודה ומצד שני יוכל להעביר קולות מהימין הרך. להבדיל מעמיר פרץ, האיש עם השפם, איש ההסתדרות, בעד העובדים, איש שמאל אמיתי משדרות שלבוחרים המסורתיים יש והייתה בעיה איתו גם בעבר.
הפלא ופלא אבי גבאי נבחר ובבחירות 2019 מועד א׳ מפלגת העבודה קיבלה רק 6 מנדטים, שפל שלא היה כמותו מאז הקמתה של מפלגת העבודה. שוב הבוחרים המסורתיים של מפלגת העבודה ברחו, הפעם לכחול לבן. לצערו של גבאי הוא לא הצליח כמו עמיר לשמור על כוחה של המפלגה ולהביא קולות מהפריפריה החברתית והמזרחית. כנראה כיוון שגם הפריפריה החברתית והמזרחית לא ממש הרגישה מחוברת אליו, למרות זהותו המרוקאית.
עם כל הרצון של מפלגת העבודה ומנהיגיה להצמיח מנהיג מזרחי מתוכה, הבוחרים המסורתיים של מפלגת העבודה באופן ברור ולא משתמע לשתי פנים לא מוכנים ולא רוצים מנהיג מזרחי שיוביל אותם והם מראים זאת פעם אחר פעם באופן שבו הם בוחרים. בבחירות הקרבות ובאות, החיבור של עמיר פרץ עם אורלי לוי אבוקסיס מוציא את כולם מדעתם. איך ייתכן שעמיר בחר לחבור לאורלי ולא למחנה הדמוקרטי? הרי זה אך טבעי שמפלגת העבודה תתחבר עם מרצ וייצרו גוש שמאל אמיתי.
בעיניי פרץ עשה מעשה גאוני בחבירה ללוי-אבוקסיס. בחושיו החדים הוא הבין שזו הדרך היחידה לשנות את כללי המשחק. בכך שיעביר חמישה שישה מנדטים מהימין הרך, מהפריפריה, שרואים בו בשר מבשרם, הוא יצליח לשנות את מבנה הגושים ולייצר ממשלת שמאל. במקום לחבק את החיבור ואת האומץ של עמיר במהלך האמיץ הזה, מה שעשו למפלגת העבודה-גשר הוא חיסול ממוקד, לא פחות ולא יותר, בעיקר מצד התקשורת שלא בחלה באמצעים והאשימה את עמיר פרץ בהרס הסיכוי היחידי להפלת שלטונו של נתניהו. השיא הגיע לכך שהגדירו את עמיר פרץ כמסוכן יותר מרפי פרץ, מכיוון שמפלגת העבודה מתכננת לחבור אל בנימין נתניהו. הרי כל קמפיין השמאל נשען על בעד או נגד ביבי והחרדים. בלית ברירה, בשביל לעמוד מול הצונאמי הזה, עמיר פרץ היה צריך את הגימיק של הורדת השפם על מנת שאולי יבינו סוף סוף שהוא לא מתכוון לשבת עם ביבי.
בנוסף לכך, האשימו אותו שהפך את מפלגת העבודה למפלגה עדתית. הרי הצמרת של הליכוד וכחול לבן, שרוב חבריה הם גברים אשכנזים, היא לא עדתית, רק מזרחים מואשמים בעדתיות. יותר מכך, מדהים עד כמה הזיכרון ההיסטורי כל כך קצר: אהוד ברק עשה מהלך דומה כשחבר לדוד לוי תחת אותה מפלגת גשר בבחירות 99. בימים ההם, אף אחד לא האשים את ברק בחיבור לימין ובהריסת השמאל.
למרות שהבחירה במזרחים כמנהיגים של מפלגת העבודה הינה מהלך שאף מפלגה גדולה אחרת לא עשתה, בטח לא הליכוד, מעוז המזרחים, חוסר היכולת של מצביעי ״השמאל״ לראות מזרחי מנהיג אותם והנהירה למפלגות ימין-מרכז מעידים על מידת הגזענות בישראל.
זה לא שד, זאת מדיניות מפלה
לצד זאת, אי אפשר גם להתעלם מאמירותיו של עמיר פרץ על קבירת השד העדתי. ברור לי שהוא מודע לפער העדתי בכל תחומי החיים, וליחס כלפיו מעצם המטען התרבותי שהוא מביא איתו. ברור שזה סוג של חישוב פוליטי, לדבר שיח מעמדי ולא עדתי, והוא אף מאמין בכך בכל ליבו. אבל לא ברור לי למה צריך לקבור את השד העדתי. כולי תקווה שקבירת השד העדתי וההתעלמות מהעובדות ומן הפער שעדיין קיים בין מזרחים לאשכנזים בכל תחומי החיים, לא תביא לקבירת המפלגה עצמה.
עמיר פרץ כתב ברשתות החברתיות שהוא נפגש לפני כמה ימים עם מוקי צור ודיבר על חשיבות ההתיישבות העובדת וחיזוקה. אם מדברים על צדק חלוקתי, יש לקחת בחשבון שחיזוק ההתיישבות העובדת באה על חשבון עיירות הפיתוח, כמו גם הכספים המושקעים בהתנחלויות על ידי הימין. שינוי שטחי שיפוט בין עיירות פיתוח לקיבוצים הוא אחד הנושאים שמייצרים אי שיוויון גדול בין עיירות פיתוח לקיבוצים משנות החמישים. למרות רצונו של עמיר פרץ לקבור את השד העדתי, זה איננו שד, אלא מדיניות מפלה מאז ימי קום המדינה שצריך ליצור מולה אג׳נדה ברורה של תיקון ולא טיפוח ויפה שעת אחת קודם.
אי אפשר להתעלם מאמירתו של עמיר פרץ במאמר שכתב בדף הירוק בשנת 1988. עיקר תוכנו היה, ואני לא מצטט מילה במילה: כשהיינו ילדים בגן, חברי הקיבוצים היו הגננות שלנו, בבית הספר המורים שלנו, בתנועות הנוער המדריכים שלנו ובצבא הקצינים שלנו. במאמרו טען פרץ שכל זה חייב להשתנות. לצערי הרב, פרץ בעצמו לא יכול עד היום להתגבר על התפיסה שהוא יצא כנגדה כאשר בכל פעם מחדש הוא מחזר אחרי תנועת הקיבוצים ומקבל מהם כתף קרה. בכל פעם אני מופתע מחדש מן הפער הבלתי נתפס בין איך ששמאל צריך להראות ואיך הוא נראה בפועל, כמעט חסר גיוון, וכאשר הגיוון קורה – המפלגה מתרוקנת מבוחריה.
מוטי גיגי הוא ראש המחלקה לתקשורת במכללת ספיר.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן