עמוס עוז היה מוכן להיות שכפ"ץ מול הקונצנזוס

עמוס עוז היה איש של מלים. אבל הוא עשה מה שרבים במעמדו פחדו לעשות: הוא שם את עצמו כדי לקדם את מה שחשב שנכון וצודק. יולי נובק נפרדת מעמוס עוז שנפטר היום בגיל 79

מאת:
השאירו תגובה
א א א

"אותו הים" פורסם כשהייתי בת 17. כשקראתי את היצירה הזו, מצאתי את עצמי בוכה הרבה מעומק הבטן. משהו התחבר שם בפנים – המסע, שבירת המשפטים, האהבות הלא הגיוניות והאכזריות שמהן נבנה הסיפור. והחיפוש. והטבע. זה הספר האהוב עלי, עד היום.

שנים אחר כך נסעתי עם עמוס עוז מירושלים לתל אביב אחרי ארוחת ערב ששנינו השתתפנו בה. דיברנו על הספרים שלו, על כתיבה בכלל, בעיקר על יצירת המופת הלא מעורערת "סיפור על אהבה וחושך". הרגשתי מעט נבוכה ופחדתי שזה ישמע ילדותי, אבל בסוף אמרתי שבשבילי דווקא "אותו הים" הוא הספר הכי משמעותי. הוא סובב אלי את הראש מהמושב הקדמי ואמר שזה הספר הכי אישי שלו, ושהוא מאד גאה בו. נשמתי לרווחה.

הוא היה איש של מילים, ואשרי האיש שהצליח לעטוף ולהזיז כל כך הרבה לבבות באמצעות המילה הכתובה. אבל עמוס עוז לא עצר במילים. הוא עשה מה שרבים אחרים מפחדים לעשות: הוא שם את עצמו, האדם ולא היצירה, כדי לקדם את מה שחשב שנכון וצודק. הוא לקח את ההצלחה והאהדה וההקשבה אליו בשביל להרבות עוד טוב בעולם.

בפעם הראשונה שהרמתי לו טלפון קצת רעדתי. יש משהו מלחיץ בשיחה עם מישהו שגדלתי עליו, שגדלתי דרך היצירה שלו, שהוא מהליגה של הגדולים באמת. הצגתי את עצמי ושאלתי אם הוא מוכן לחתום על איזו עצומה. לא תוכן התשובה שלו הפתיע אותי ("כן, בוודאי"), אלא האופן בו השיחה התנהלה, שהיה מאד חריג: הוא הקשיב בקשב רב להסבר שלי על מה מדובר, שאל כמה שאלות הבהרה ובסוף רק ביקש לתקן משהו קטן בעברית, לדייק את הכותרת, אם אפשר. והנחמדות. איש מאד מאד נחמד.

היה מוכן להשתמש במעמד שלו לקדם את מה שהאמין בו. עמוס עוז מקריא מתוך "אותו הים", הספר הכי אישי שלו (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

מאז התקשרתי עוד כמה פעמים. תמיד עם בקשות, ותמיד משחילה גם איזו התייעצות. כמעט תמיד התשובה הייתה כן. וכמעט תמיד התלוותה לה איזו הצעה או רעיון, גם אם מינורי.

בסוף 2016, כשנשיאת אוניברסיטת בן גוריון הצטרפה לחגיגת ההסתה נגד שוברים שתיקה וביטלה הענקת פרס, שהמחלקה למזרח תיכון החליטה להעניק לארגון, הוא הגיע לטקס האלטרנטיבי שהפיקו חברי סגל תחת הכותרת "מחוץ לקונצנזוס" ונשא שם דברים ארוכים ונוקבים. הקשבתי לו בהתרגשות. הנוכחות שלו באירוע הזה הייתה חלק ממה שאיפשר לכל מי שלקח חלק באירוע ההוא לעשות את מה שעשינו, באופן שבו הוא נעשה.

עמוס עוז היה סוג של שכפ"ץ מול הממסד. מול הקונצנזוס. והוא ידע את זה. בשיחה הקצרה שניהלנו בסוף האירוע הוא אמר לי בדיוק את זה: שיש לו תפקיד ושהוא שמח למלא אותו ככל יכולתו. הוא היה מוכן לתת מעצמו כדי שייווצר המרחב בו אחרים יוכלו להגיד דברים נכוחה. וזה עבד. עליי לפחות זה עבד.

מורשת של יופי ושל אומץ ושל סולידריות.

יהי זכרו ברוך.

יולי נובק, לשעבר מנכ"לית שוברים שתיקה

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

אנו, האפריקאים, רוצים שהפסלים של מי שטבח בנו ייפלו

ליאופולד מלך בלגיה שיעבד את קונגו והביא למותם של מיליונים. אין סיבה שאנחנו נמשיך לראות את הפסלים שלו ושל אחרים ששיעבדו את אפריקה. מנהיג בקהילה הקונגולזית בישראל כותב ל"שיחה מקומית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf