עמוס עוז היה מוכן להיות שכפ"ץ מול הקונצנזוס

"אותו הים" פורסם כשהייתי בת 17. כשקראתי את היצירה הזו, מצאתי את עצמי בוכה הרבה מעומק הבטן. משהו התחבר שם בפנים – המסע, שבירת המשפטים, האהבות הלא הגיוניות והאכזריות שמהן נבנה הסיפור. והחיפוש. והטבע. זה הספר האהוב עלי, עד היום.

שנים אחר כך נסעתי עם עמוס עוז מירושלים לתל אביב אחרי ארוחת ערב ששנינו השתתפנו בה. דיברנו על הספרים שלו, על כתיבה בכלל, בעיקר על יצירת המופת הלא מעורערת "סיפור על אהבה וחושך". הרגשתי מעט נבוכה ופחדתי שזה ישמע ילדותי, אבל בסוף אמרתי שבשבילי דווקא "אותו הים" הוא הספר הכי משמעותי. הוא סובב אלי את הראש מהמושב הקדמי ואמר שזה הספר הכי אישי שלו, ושהוא מאד גאה בו. נשמתי לרווחה.

הוא היה איש של מילים, ואשרי האיש שהצליח לעטוף ולהזיז כל כך הרבה לבבות באמצעות המילה הכתובה. אבל עמוס עוז לא עצר במילים. הוא עשה מה שרבים אחרים מפחדים לעשות: הוא שם את עצמו, האדם ולא היצירה, כדי לקדם את מה שחשב שנכון וצודק. הוא לקח את ההצלחה והאהדה וההקשבה אליו בשביל להרבות עוד טוב בעולם.

בפעם הראשונה שהרמתי לו טלפון קצת רעדתי. יש משהו מלחיץ בשיחה עם מישהו שגדלתי עליו, שגדלתי דרך היצירה שלו, שהוא מהליגה של הגדולים באמת. הצגתי את עצמי ושאלתי אם הוא מוכן לחתום על איזו עצומה. לא תוכן התשובה שלו הפתיע אותי ("כן, בוודאי"), אלא האופן בו השיחה התנהלה, שהיה מאד חריג: הוא הקשיב בקשב רב להסבר שלי על מה מדובר, שאל כמה שאלות הבהרה ובסוף רק ביקש לתקן משהו קטן בעברית, לדייק את הכותרת, אם אפשר. והנחמדות. איש מאד מאד נחמד.

היה מוכן להשתמש במעמד שלו לקדם את מה שהאמין בו. עמוס עוז מקריא מתוך "אותו הים", הספר הכי אישי שלו (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

מאז התקשרתי עוד כמה פעמים. תמיד עם בקשות, ותמיד משחילה גם איזו התייעצות. כמעט תמיד התשובה הייתה כן. וכמעט תמיד התלוותה לה איזו הצעה או רעיון, גם אם מינורי.

בסוף 2016, כשנשיאת אוניברסיטת בן גוריון הצטרפה לחגיגת ההסתה נגד שוברים שתיקה וביטלה הענקת פרס, שהמחלקה למזרח תיכון החליטה להעניק לארגון, הוא הגיע לטקס האלטרנטיבי שהפיקו חברי סגל תחת הכותרת "מחוץ לקונצנזוס" ונשא שם דברים ארוכים ונוקבים. הקשבתי לו בהתרגשות. הנוכחות שלו באירוע הזה הייתה חלק ממה שאיפשר לכל מי שלקח חלק באירוע ההוא לעשות את מה שעשינו, באופן שבו הוא נעשה.

עמוס עוז היה סוג של שכפ"ץ מול הממסד. מול הקונצנזוס. והוא ידע את זה. בשיחה הקצרה שניהלנו בסוף האירוע הוא אמר לי בדיוק את זה: שיש לו תפקיד ושהוא שמח למלא אותו ככל יכולתו. הוא היה מוכן לתת מעצמו כדי שייווצר המרחב בו אחרים יוכלו להגיד דברים נכוחה. וזה עבד. עליי לפחות זה עבד.

מורשת של יופי ושל אומץ ושל סולידריות.

יהי זכרו ברוך.

יולי נובק, לשעבר מנכ"לית שוברים שתיקה