newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עזבו את המכנסונים, אל תפחדו ממיניות של נערות

אין ספק שלילדות ולנערות יש בעלות על גופן. אבל אם רוצים באמת להילחם באלימות המגדרית צריך להילחם במבט המעניק לנשים תפקיד אחד – להגן על כבודן

מאת:
השאירו תגובה
א א א

 לאחרונה הרשת רוחשת וגועשת סביב מה שקורה בכל קיץ – ילדות רוצות להגיע לבתי הספר לבושות בבגדים שתואמים את מזג האוויר ונתקלות בסנקציות קשות מצד אנשי הצוות החינוכי.

הטיעון? לבוש חשוף של ילדות ונערות פוגע ביכולת הריכוז והשליטה העצמית של ילדים, נערים וגברים בסביבתן. דמויות כמו קורין גדעון אף הגדילו לעשות והפכו את הטיעון על פיו כך שהופנה נגד הילדות והנערות עצמן: לבוש חשוף של ילדות ונערות פוגע בכבודן.

למרות כל השינויים, התפיסה הוויקטוריאנית לגבי מיניות נשית עדיין תופסת. צעירות במצעד הגאווה (צילום: גיל יערי / פלאש 90)

למרות כל השינויים, התפיסה הוויקטוריאנית לגבי מיניות נשית עדיין תופסת. צעירות במצעד הגאווה (צילום: גיל יערי / פלאש 90)

הטיעון הפמיניסטי הרדיקלי, שנוגע לשאלת הבעלות על הגוף ולזכותה של כל אחת לקבל החלטות לגבי הניראות שלה מבלי שהדבר יהווה סכנה עבורה, הוא טיעון נכון ותקף ומספק עקרונית את כל הסיכות הדרושות לנעיצה בבלון המזוהם שמרחף מעל הסוגיה. אבל הייתי רוצה להציע נקודת מבט אחרת לדיון הזה, שמפחידה הרבה יותר את שני הצדדים שלו. נקודת המבט הזאת מתמקדת באפשרותן של הילדות והנערות להיות יצורים מיניים.

נקודת המבט הזאת חושפת בעייתיות גם בהנחת היסוד של מי שמתרעמות על המגבלה, ולפיה הבעיה היחידה באיסור על לבישת מכנסונים וגופיות נעוץ בפרשנות שניתנת ללבוש כזה כמיני. את העמדה הזאת ביטאה רותם סלע בעמוד האינסטגרם שלה, ויופי תירוש ביקשה להדגישו בקמפיין תמונות הילדות שיזמה.

במצב שבו שמרנים וליברלים מתווכחים על המידה שבה לבוש מסוים מעורר מינית גברים שנחשפים אליו, מתבהר חוסר היכולת שלנו לאפשר לילדות ולנערות לגבש לעצמן מיניות עבור עצמן ובעיני עצמן.

יש להבהיר: איני מתכוונת לכתוב כאן מניפסט בעד זכותן של ילדות להיות פעילות מינית, אלא רק למתוח ביקורת על חוסר היכולת שלנו לכבד את העובדה שהן רוצות בכך, וכתוצאה מכך גם על חוסר היכולת שלנו לכוון אותן להתנהל בעניין באופן שייטיב עמן.

המורשת הוויקטוריאנית של השנאה לסקס

ההנחה הרווחת לגבי היחסים בין המגדרים כיום נולדה באנגליה הוויקטוריאנית במאה ה-19, וכולה ממוקדת בשנאה יוקדת לסקס למטרות הנאה. לפי ההנחה הזאת, נשים תמיד נרדפו על ידי גברים, כי נשים מטבען רוצות להתמסד, להקים בית ומשפחה, לאהוב ולהיות נאהבות, לטפל ולדאוג, ואילו גברים מטבעם תמיד היו יצורים טורפניים ותוקפניים שרק מחפשים כיבושים וריגושים.

נשים ממשיכות להעביר מדור לדור את האזהרה החמורה לבנות - הישמרי והיזהרי! רוצים ממך רק דבר אחד! איכשהו, אף פעם לא עצרנו לשאול – מה את רוצה?

כך, תפקידן של נשים – עם יציאתן מהרחם ועד יום מותן – היה לשמש מגן אנושי לכבוד. וההגנה על הכבוד תלויה בשימוש מופחת ככל הניתן בפות (או בכל איבר אחר) למטרות הנאה, והפניית כל המשאבים היצריים לטובת רבייה, תחזוקת הבית ועבודה רגשית.

עבר זמן מה מאז התקופה הוויקטוריאנית, אך אף שהרבה השתנה מאז, לפעמים נדמה שבבסיס הדברים לא השתנה כלום. נשים ממשיכות להעביר מדור לדור את האזהרה החמורה לבנות – הישמרי והיזהרי! רוצים ממך רק דבר אחד! הליברליות שבינינו משתדלות לחנך את הבנים שלהן להתייחס בכבוד לנשים, אבל איכשהו, אף פעם לא עצרנו לשאול – מה את רוצה?

זה עצוב, כי בבירור אנחנו מתעקשות אתן על מה שהתעקשו אתנו, רק כדי שנוכל להצדיק את כל התשוקות שחנקנו, הוויתורים שעשינו והמחירים ששילמנו על התאווה והרצון לחשוק ולהיות נחשקות, בשם ה"כבוד" החמקמק שגר לנו עמוק במעלה הווגינה.

אבל רצה הגורל ובמרוצת השנים גילינו שילדות, נערות, צעירות, מבוגרות וקשישות, מגלות יותר ויותר ערוצים, חלקם תת-קרקעיים, לחשוק, לחמוד, להתענג, להתאוות. יותר ויותר נשים מרשות לעצמן לטעום פירות אסורים פשוט כי הן רוצות.

מי שמבטאת מיניות – נענשת

ילדות מרשות לעצמן לפנטז פנטזיות מלוכלכות על כוכבי פופ, אופנה, קולנוע, או אינסטגרם. נערות מרשות לעצמן לגלות עניין בבני כיתתן או במבוגרים מהם, ולתרגם את העניין הזה למגוון של פעולות והתנסויות. ילדות ונערות מרשות לעצמן, גם בלי שיידעו או יתכוונו, גם אם לא קיבלו לכך עידוד בכלל, לרצות לעצמן כמה עצירות בדרך לחתונה ולילדים – ולפעמים אפילו לוותר על אלה לחלוטין.

השינוי הזה מחלחל לנורמות שלנו, אבל זה קורה לאט ובשקט מדי, בלי לאתגר את מערך הערכים הקיים. היום כבר מותר לבחורה צעירה "לחגוג קצת" בטיול הגדול או בשנות לימודיה באקדמיה, אבל רק כי "החוויות הריקות האלה" מצופות לשכנע אותה בדחיפות שבמציאת בעל והקמת משפחה.

צעדת השרמוטות בתל אביב, 4 במאי 2018 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

צעדת השרמוטות בתל אביב, 4 במאי 2018 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

במקביל, מי שתובעת לעצמה את הזכות לבטא את המיניות שלה בלי לכוון למונוגמיה וילודה ממשיכה להיענש במגוון סנקציות, סמליות וחומריות, שרק ממחישות את מידת השמרנות והמוסרנות הבלתי נסבלת והמסוכנת שלנו. מסוכנת עד כדי נערה בריטית אחת אומללה ופרשייה של אונס קבוצתי לכאורה, שהבהירו מה המחיר של מיקוד בלעדי של תשומת הלב ברצונות, בפרשנויות ובצרכים של גברים.

כשאנחנו אומרות לילדות ולנערות להתכסות, להתבייש, לכבד את עצמן, אנחנו אומרות להן – קדשו את העמדה שמעמידה אתכן בסיכון. קדשו את המבט עליכן. רצחו בדם קר את התשוקה שלכן להביט: להביט בעצמכן ולחוש תשוקה ועוררות, להביט באחרותים ולחוש תשוקה ועוררות. התייחסו לעצם ההשתוקקות אליכן כאל סכנה והשפלה.

מי שנותרו מחוץ לגבולות המקובל הן בגדר ציד

משבר הקורונה חשף ערוות רבות של הזנחה פושעת בישראל, אחת מהן קשורה לאלימות וטרור מגדרי. מספר הנשים שפנו למרכזי הסיוע בגין אלימות מינית ופיזית שהופעלה עליהן בבידוד היא בלתי נתפסת. המקלטים לנפגעות אלימות עולים על גדותיהם. וקצב הרציחות המגדריות גם הוא בלתי נתפס.

אלימות מגדרית נעוצה במספר מצומצם של הנחות יסוד. הראשונה היא שאישה היא רכושו של הגבר, כלומר היא אינה אדם אלא מוצר. כרכוש, עליה לספק את כל צורכי הגבר, ואם היא בוגדת בייעודה עומדת לבעליה הזכות להעניש אותה. הנחה נוספת שנובעת מכך היא שאישה אינה סובייקט, כלומר אין לה רצונות, צרכים, חלומות, פחדים, חשקים או זהות שאינה נגזרת של הגברים שמקרינים עליה את רצונותיהם, צורכיהם וכיוצא בזאת.

האלימות הזאת מתוחזקת בתדירות גבוהה ובמגוון אמצעים. ראשית, האמצעי הממסדי: סירובה של הממשלה להפנות תקציבים ומשאבים לפתרון בעיית האלימות המגדרית; הבחירה בהפרטת מנגנוני הרווחה; והפקרת השכבות המתרחבות והולכות של מוחלשים.

אמצעי נוסף הוא התרבות, שתוחמת את גבולות המקובל והמהולל ומגדירה מי בפנים ומי בחוץ על בסיס נורמות נוקשות של ניראות והתנהגות. מי שנותרו מחוץ לגבולות המקובל והמהולל הןם בגדר ציד, שמטרתו לאשש ולשעתק את המוסכמות של המקובל והמהולל. המעגל הזה, על עקרונות השימור העצמי והתיקוף שלו, מתבטא היטב בהתבטאויות של קורין גדעון, יעל גולדמן ורותם סלע, על אף השוני ביניהן בתוכן.

אמצעי שלישי הוא האמצעי הרעיוני, שמקדש היררכיות של גזע, מעמד, אתניות, העדפה מינית, לאומיות ועוד. בשם המיקום בהיררכיה, כולנו לומדות אם ועד כמה נתונות לנו סמכות, תוקף ולגיטימציה, ולמי עלינו להישמע. כל הפרה או התנגדות למיקום בהיררכיה, נענה בסוג ובמידה מסוימים של אלימות.

הדיכוי של "שרשרת המזון" האסתטית

אני תמיד הרגשתי וכנראה תמיד ארגיש מלאה. לפעמים אני "מלאה עד אפס מקום", לפעמים "רק במקומות הנכונים". כמו רוב בני האדם, בטח הנשים בעולם, אף פעם לא נהניתי משלווה ביחס למראה שלי בכלל ולגודל שלי בפרט. מבטים רעים, מילים רעות, לחשושים, שימשו נשק יעיל להעמיד אותי במקומי ולהבהיר לי מה מקומי "בשרשרת המזון" האסתטית.

כך, בגיל צעיר למדתי שאסור לי ללבוש מכנסיים קצרים או גופיות. לא כי אני חס ושלום מוציאה מישהו מריכוז מרוב חשק, אלא כי אני מגעילה. ואני טיפוס מהיר תפיסה, אז הבנתי מהר שלחשקים שלי, לפנטזיות שלי, לנוכחות שלי כאדם מיני, אין מקום או לגיטימציה.

המסקנות האלה הובילו אותי להמון אינטראקציות אלימות – רגשית, פיזית ומינית. האלימות שהופעלה עליי באינטראקציות האלה שאבה את התוקף שלה מהמקורות שציינתי כאן, ואני איפשרתי לה לקרות כי גם אני נתונה למרותם של העקרונות המארגנים האלה.

המלחמה באלימות נגד נשים ונערות היא המלחמה על חלוקת הנכסים, הרוחניים והחומריים. המלחמה באלימות היא המלחמה נגד הנחות יסוד מהותניות לגבי טיבן וטבען של נשים; היא המלחמה נגד חלוקת משאבים מפלה.

אבל המלחמה באלימות היא גם המלחמה על זכותןם של כולןם, תמיד, להיות סובייקטים. ולהיות סובייקטים משמעו להיות יצורים מיניים, חושקים, מביעים, מבלי שהתנהגות זו תיחשב פגיעה בכבודנו, ומבלי שכבודנו ישמש כלי להכשרה של אלימות.

מעיין פדן היא מרצה בתוכנית למגדר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומנהלת יחידת באר שבע בתכנית השגרירים של עמותת שותפויות רוטשילד

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אין עיסה שהוא לא בוחש בה. מוחמד בן זאיד עם נשיא ארה"ב, דולנד טראמפ (דוברות הבית הלבן)

אין עיסה שהוא לא בוחש בה. מוחמד בן זאיד עם נשיא ארה"ב, דולנד טראמפ (דוברות הבית הלבן)

כדאי לשליט האמירויות ללמוד מהעבר: רומן עם ישראל נידון לכישלון

מוחמד בן זאיד הוא מנהיג עם שאיפות מרחיקות לכת. כעת הוא מנסה לבסס את מעמדו באמצעות קשריו עם ישראל, אלא שההיסטוריה מראה שהתקרבות לישראל היא מתכון לכישלון עבור כל מדינה ערבית, ורעל לאזור כולו  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf