כן, לפתוח את השער לישראל בפני עובדות המין מבלארוס
בשם ההתנגדות לסחר בנשים יצאו פמיניסטיות נגד הסכם ביטול הצורך בוויזה עם בלארוס. אבל תמיכה בהגבלות תנועה פוגעת קודם כל במהגרות העניות עצמן
"הסכם סחר בבני אדם" – כך קראה מרב מיכאלי להסכם פטור מוויזה בין בלארוס לישראל, אשר אושר על ידי הממשלה אתמול (ראשון). לצערי, עמדה זו נפוצה בקרב פמיניסטיות וארגוני זכויות שונים בישאל. ההיגיון הוא כזה: היות ובלארוס היא מדינת מוצא לסחר בבני אדם, פתיחת השערים תוביל לזרם של אנשים למטרות סחר ועבודה בכפייה, לרבות עבודה בזנות. על כן הפתרון הוא להגביל הגירה ממדינות עניות באמצעות הפיכת תהליך הכניסה לארץ למסובך בירוקרטית וכרוך בהוצאה כספית.
התמיכה במגבלות הגירה בשם הפמיניזם חייבת להדליק נורה אדמה. בעוד שלמדינה יש אינטרס מובהק לצמצם הגירה, המצב נראה אחרת מפרספקטיבה של נשים המחפשות דרכים לשרוד כלכלית.
האם המתנגדים לביטול הוויזה – ובכללם פמיניסטיות וארגוני סיוע – מעלים בדעתם שעבור נשים רבות במדינות עניות העבודה בזנות בישראל באמת נראית עדיפה על תנאי חייהן הנוכחיים? האם חסר לנו דמיון כדי לתאר תנאים כאלה של מצוקה ועוני?
לכשעצמו, סחר בבני אדם הוא עבירה פלילית חמורה. הרקורד בישראל מראה כי כאשר המאבק בסחר בנשים מתועדף כראוי, המשטרה מסוגלת להיאבק בו היטב. ואכן, בעבר פרח הסחר בנשים בישראל, אך בעקבות לחץ של ארגונים פמיניסטיים והתערבות של מחלקת המדינה האמריקאית הביאו גורמי אכיפת החוק לחיסולו הכמעט מוחלט.
> מה עושה השואה בהצגה פלסטינית?
ד"ר אנני ספרינקל בהפגנה למען זכויות עובדות מין (Steve Rhodes CC BY-NC-ND 2.0)
הבעיה מתחילה כאשר כל הגירה לצורך עבודת מין מוגדרת כסחר. הקישור הזה נטוע בתפיסה לפיה כל הנשים העוסקות בעבודת מין הן קורבנות. על כן, יש להציל אותן בין אם הן חפצות בכך ובין אם לאו. עבודה בתעשיית המין, גורסת התפיסה, לא יכולה להיות בחירה. אכן, סביר להניח שנשים לא מעטות בזנות היו בוחרות לעבוד כרופאות, עיתונאיות או מעצבות פנים. אך הבחירות האלו לא זמינות לכולנו. הבחירות שלנו הן תמיד בטווח מסוים של אפשרויות. לחלקנו טווח האפשרויות הוא עצום, ולחלקנו הוא מצומצם עד זעום.
תעשיית המין היא מגוונת מאוד. ישנן נשים הבוחרות לעבוד בזנות מתוך אפשרויות רבות העומדות בפניהן. אך גם אמת היא שנשים רבות מחליטות לעסוק בזנות מתוך מיעוט קיצוני של אפשרויות לפרנס את עצמן ואת משפחתן.
מגבלות על הגירה פוגעות קודם כל בנשים עניות, אשר רוצות להגר לצורך עבודה כלשהי, לרבות עבודה בתעשיית המין. הסדרי ויזה הופכים את ההגירה לעסק מסובך ויקר יותר. כתוצאה מכך נשים נזקקות לעזרה של צד שלישי ונכנסות לחובות נוספים. לאור המצב החשוף אל מול רשויות החוק, הן גם עלולות למצוא את עצמן חשופות לסחיטה ואיומים.
אלו הם גם הממצאים בנייר העמדה "עבודת מין איננה סחר" (הדו"ח באנגלית) מטעם הרשת הבינלאומית אשר מאגדת יוזמות למען עובדי/ות מין (NSWP). נייר העמדה מתעד את הדוגמה של יפן: בעבר, יכלו הנשים לקבל ויזת אמן לצורך עבודה בזנות. עקב מגבלות חדשות, נאלצות הנשים להגר דרך נישואין. אמצעי זה יוצר תלות הן בגורמי תיווך והן ב"בן הזוג". גם כאן מדובר בדרך הגירה יקרה יותר, אשר מכניסה את הנשים לעוד חובות.
מחקר שפורסם לפני שנתיים בכתב העת הבריטי לקרימינולוגיה בחן את פרקטיקות סינון הנשים בגבול לצורך איתור קורבנות סחר (המאמר המלא באנגלית). החוקרות שרון פיקרינג וג'ולי האם בחנו אינטראקציות בין פקחי הגירה לבין נשים בשדות תעופה. הן מצאו כי הגבול הוא אתר מוגבל ביותר לאיתור קורבנות סחר. לכל היותר, מציינות החוקרות, אפשר לזהות בגבול פוטנציאל לסחר וניצול. לעומת זאת, זהו כר פורה להפעלת סטראוטיפים מגדריים ומיניים על נשים. את הסחר ניתן לזהות תוך כדי איתור של ניצול ופגיעה במקום העבודה, כמו גם בתהליך ההגירה. לשם כך מצביעות פיקרינג והאם על הצורך בשיתוף פעולה עם נשים בסכנת ניצול, פיקוח צמוד יותר על תנאי עבודה בתעשיית המין ומדיניות של מניעת ניצול במקומות העבודה.
להקל על נשים, לא להקשות
סולידריות עם מאבקן של נשים (וטרנסג'נדרים/יות וגברים) בתעשיית המין למען זכויות עובדים אין משמעה הכחשה ועצימת עיניים אל מול ניצול ואלימות, נהפוך הוא. זו גם בוודאי לא לגיטימציה לסחר בבני אדם. זוהי הכרה בכך שנשים עושות לפעמים בחירות קשות, לעיתים בתוך היעדר מוחלט של אלטרנטיבות, על מנת לשרוד ולהתפרנס. זוהי הכרה בכך שהישרדות בפטריארכיה ובתנאי ניצול לא הופכת נשים לקורבנות חסרות קול שלא יודעות מה טוב להן.
הגירת עבודה – בין אם עבודת מין או עבודה אחרת – היא אחת האפשרויות המועטות שעומדות בפני נשים במדינות עניות. הדבר נכון גם להגירה דרך נישואין, כאשר נשים מתחתנות עם גבר זר אותו הכירו באינטרנט או דרך סוכנות תיווך. מן הסתם, נשים צעירות ועניות נמצאות במצב חשוף במיוחד, והן פגיעות לניצול. בלא ידיעת השפה ובלא הכרת חוקי ותקנות הגירה, נשים תולות תקוות רבות בהגירה. התקווה היא צורך אנושי.
לתפיסתי, תפקידנו כפמיניסטיות הוא להקל על נשים מהגרות עבודה – לרבות עובדות מין – בתהליכי הגירה בכלל והגירת עבודה בפרט, לסייע בנגישות למידע, לרשתות תמיכה ולסיוע משפטי, להיאבק למען שקיפות ונגישות למקומות העבודה על מנת לאפשר פיקוח אפקטיבי ומניעת ניצול, לוודא שנשים יכולות לשמור את הכסף שהן מרוויחות, להקל על מעבר בין מקומות עבודה בתוך ומחוץ לתעשיית המין, לדאוג שלא תהיינה מגורשות מהמדינה ברגע שהן עוזבות מעסיק כזה או אחר. או, במקרה של הגירה דרך נישואין – ברגע שהן עוזבות את בן הזוג.
לא יתכן שתפקידנו הוא לטרוק בפני נשים עניות את דלת המדינה.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
