עדותו של פליט יזידי: סבלנו קשה מנשוא, החורף מאיים כמו מוות האורב בפתח

כותב אורח: סעד אל-עוודאל

מאז ראשית אוגוסט משוכנים כ-350,000 עקורים יזידים בעיירות וכפרים יזידיים ובמחנות פליטים שונים בכורדיסטאן העיראקית ובשטחי סוריה ותורכיה. הפליטים בעיירות ובערים מוצאים ברובם מקלט בכיתות לימוד בבתי ספר מקומיים, באתרי בנייה, או מתחת לגשרי תנועה. במחנות הפליטים היזידיים, לעומת זאת, שוכנו הפליטים באוהלים, שסופקו חלקם על-ידי נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR).

בשבוע שעבר, עם רדת הגשם הראשון בכורדיסטאן, הפכו מחנות הפליטים למלכודות בוץ והעקורים היזידיים במחנות מזהירים כבר עכשיו מאסון חדש שינחת על היזידים אם לא ישוכנו הפליטים בקרוואנים מוגנים. מאמר זה מביא ממקור ראשון את סיפורו של סעד אל-עוודאל, עקור ממחנה הפליטים ח'אנכּ, אחד ממחנות הפליטים הגדולים והצפופים ביותר בכורדיסטאן, ואת סיפורה של קהילה דתית קטנה שהפכה באחת לקהילת עקורים תלושה וחשופה לסכנות.

(עידן בריר)

_______________________________________________________________

> חורבנה של קהילה: דאע"ש מאיימת להשמיד את היזידים בעיראק

מחנה הפליטים היזידי ח'אנכ. צילום: סעד אל-עוודאל

בשם אלוהים הרחמן והרחום

אני לא יודע מהיכן להתחיל ואיך להתחיל. אני פשוט לא יודע. הרשו לי להתחיל ביום 3 באוגוסט 2014, אותו יום שחור משחור, שבו נפלנו – משפחתי וכל משפחת איזידח'אן [שם כולל לכל העם היזידי, ע.ב] להשמדה קולקטיבית מצד כנופיות "המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה" (דאע"ש), לחטיפת נשים וילדים ולרציחה של כל מי שעמד בדרכם.

ביום ההוא, כולנו, שניצלנו מנחת ידיהם המטונפות, אולצנו להימלט להר סינג'אר (שינגאל) ולהישאר בו משך שבוע ויותר בלא מזון ושתייה זולת המינימום שהצלחנו להשיג ולקבל כדי שלא נמות ברעב ובצמא. כך היה באזור שבו שהיתי עם משפחתי בהר, אך באזורים אחרים בהר, היו אנשים שאפילו את המינימום הזה – פרוסת לחם ומעט מים – לא הצליחו לקבל. כתוצאה ממשבר המזון והשתייה הזה מתו מאות ילדים, זקנים וחולים עוד בעודם על ההר.

כדי שלא אלאה אתכם בסיפורי הזוועות מהר סינג'אר, הרשו לי לעבור מיד לסיפור החילוץ: ב-9 וב-10 באוגוסט, פתחה לנו קבוצת לוחמים מן ה-YPG מסדרון בטוח אל מעבר לגבול הסורי, כ-30 קילומטר צפונה, ודרך השטח הסורי, בחזרה לשטחי כורדיסטאן העיראקית. בהתחלה, מיד כשהגענו לכורדיסטאן, חשנו ביטחון, אך תחושה מעיקה אחזה בכולנו, שכן יותר מ-450,000 איש נעקרו וגלו לכורדיסטאן העיראקית וכל אחד מאתנו נפוץ לאזור אחר בחבל הכורדי. כ-15,000 יזידים נותרו בשטח סוריה וכ-50,000 עברו לשטח תורכיה. בינתיים, תועדו למעלה מ-5,000 הרוגים ולמעלה מ-7,000 חטופים וחטופות, נתונים שאינם אלא תזכורת לכולנו באשר לגודל האסון שניחת על היזידים. בנקודה זו, הרשו לי לעבור ולספר לכם על סבלותיהם של היזידים במחנות הפליטים בכורדיסטאן.

> "פליטים יזידים מיואשים הסתערו על מסוק הסיוע. בקושי יכולנו לנחות"

מחנה הפליטים היזידי ח'אנכ. צילום: סעד אל-עוודאל

מתבוססים בבוץ. מחנה הפליטים היזידי ח'אנכ. צילום: סעד אל-עוודאל

כאן, במחנה הפליטים ח'אנכּ, שאדמתו בוצית וטובענית, חיות יותר מ-700 משפחות יזידיות. נכון, מדובר בטריטוריה כורדית, אך השירותים המסופקים לפליטים במחנה מעטים עד מאוד. בליל חמישי האחרון, בעקבות הגשמים העזים שירדו באזור, אסון נוסף ניחת עלינו, כאשר האוהלים במחנה קרסו על ראשינו וכל הגשם הכבד נכנס לאוהלים שבהם אנו חיים כעת והציף אותם עד לגובה אמצע הרגל.

כתוצאה מן הגשמים הללו ומהתנאים שהם יצרו במחנה, מתו במחנה מספר זקנים ואמבולנס שהגיע לפנותם דרס למוות שני ילדים. בגלל המצב הקשה, נאלצנו בלילה הזה לברוח מן המחנה ולמצוא מקלט – שוב – בכיתות לימוד בבתי הספר באזור. אנו נאלצים לפנות לארגונים ממשלתיים, לארגוני זכויות-אדם חוץ-ממשלתיים, לארגוני החברה האזרחית, ליוניצ"ף ולכל הארגונים הבינלאומיים הנוגעים בדבר, להתערב באופן מידי במצב ולהציל את אלו שנותרו בחיים מבני הדת היזידית, שכבר סבלו מ-74 פרמאנאת (מסעות רצח-עם, ע.ב) בהיסטוריה שלהם.

בכל פעם שמתחיל לרדת גשם במחנה, אנו חרדים לחייהם של ילדינו וזקנינו, החשופים לקור העז ולסכנת החלקה על אדמת הבוץ הטובעני. סכנה אחרת שאנו חוששים ממנה מאוד היא סכנת השריפה שבגינה אנו חוששים להדליק חימום באוהלים. אם זה המצב בסתיו, מה יעלה בגורלנו בחורף הקשה של כורדיסטאן, אם לא יירתמו ארגוני הסיוע הבינלאומיים לאספקת קרוואנים ובגדי-חורף לעקורינו במחנות?

סִבְלנוּ בלתי נגמר, גם אם אנו, בני העם היזידי, עושים כל שביכולתנו לעמוד איתן למול האסונות.

סעד אל-עוודאל הוא עקור יזידי החי כיום במחנה הפליטים בח'אנכּ. עד פלישת דאע"ש בראשית אוגוסט, התגורר בכפר זוראבא, מצפון לרכס סינג'אר.

תרגם והביא לפרסום: עידן בריר