עבור נשים בהריון בגדה, המחסומים הם עניין של חיים ומוות

מערכת מחניקה. נשים פלסטיניות בתור במחסום קלנדיה (צילום: פלאש 90)

בשנה וחצי האחרונות, ישראל כפתה מערכת של מחסומים ומכשולים ברחבי הגדה המערבית, שהולכת והופכת מחניקה יותר ויותר – עוד לפני ההחמרה הנוכחית. בזמן הפסקת האש בעזה בינואר האחרון, נחסמה הכניסה לכפר שלי, אום אל-ח'יר, כמו גם הכניסות לכל הערים והכפרים בגדה, כצורה של ענישה קולקטיבית. מכיוון שאין באזור חנויות מכולת, משימה בסיסית כמו קניית קילו מלח ביטא – העיר הקרובה אלינו – הפכה מעניין של 20 דקות למסע ייסורים של שעתיים. הכניסה הראשית לכפר נפתחה בסופו של דבר, אבל מאז היו אירועים נוספים של חסימה.

>> פרויקט מיפוי: כך מגבילים 21 אלף מתנחלים תנועה של כמיליון איש

מחסום אינו רק מטרד לא נוח; הוא עלול להיות ההבדל בין חיים למוות. בספטמבר 2024 הייתי בחודש השישי להריוני. מכיוון שאין בית חולים או מרפאה באזור שלי, נאלצתי ללכת למרכז רפואי של אונר"א בחברון לבדיקות שגרתיות. שכן הסיע אותי ואת אימי לכניסה לעיר, ולמרבה המזל המחסום היה פתוח. משם לקחנו מונית למרכז העיר. אחרי שעות של המתנה ובדיקות רפואיות, עזבנו. ציינתי בפני הצוות הרפואי שאני מגיעה מאזור נידח, ולכן חייבת לחזור כמה שיותר מהר – אי אפשר לדעת מתי יוצב פתאום מחסום צבאי.

בדרכנו החוצה מחברון נאמר לי שהמחסומים סגורים לתנועת כלי רכב, ואין אפשרות לנסוע מהעיר בחזרה לכפר שלנו. הדרך היחידה היתה ללכת ברגל קילומטר ואז לקחת מונית. לא היתה לי ברירה – רציתי לחזור הביתה. לא יכולתי לחכות עד שהמחסומים ייפתחו. זה היה יכול לקחת שעה, או לקרות מתישהו בהמשך היום, או למחרת. אין דרך לדעת.

התחלנו ללכת מעבר למחסום. בהתחלה לא ראיתי חיילים, אבל פתאום נכנסה מכונית למחסום ועקפה אותנו תוך שניות ספורות. ראיתי קבוצה של כשישה חיילים רצים לעברנו, צורחים בקולי קולות. הרגשתי שהדם בעורקי הפסיק לזרום. ניסיתי ללכת אבל הייתי משותקת מפחד ולא הצלחתי לזוז. אימי דחפה אותי ואמרה, "תתקדמי, יירו בנו אם לא נזוז. אני בקושי מצליחה לסחוב את הדברים שלי או את עצמי. גם אני בהלם".

כשאחד החיילים הגיע למכונית שפרצה את המחסום, הוא התחיל לצעוק ולחבוט על החלון עם הנשק שלו. הוא הורה כמה פעמים למכונית להסתובב. אימי ניסתה להמשיך ללכת למרות המחזה המפחיד שהתרחש מול עינינו, אבל אני איבדתי שליטה על גופי. התרחקנו מהמהומה והנחתי את החפצים שלי על הרצפה.

ואז שמעתי קולות שאמרו לי, "קדימה. לכי, אל תעצרי". לא היה לי מושג מאיפה מגיעים הקולות האלה. אימי אמרה לי לא להסתכל אחורה וללכת מהר יותר. בסופו של דבר הגענו למונית שהמתינה לנו בכניסה לחברון, ובמכונית אימי אמרה לי שהקולות ששמענו הגיעו מהתצפית הצבאית שהיתה מעלינו. כשחזרנו הביתה ניסיתי לנוח, אבל מאז יש לי סיוטים על מה שקרה. קיוויתי שאף אחד לא ייאלץ להרגיש את מה שהרגשתי באותו רגע.

"הפחד והדיכוי השתלטו על הרגעים שתמיד השתוקקתי להם"

זמן קצר לאחר מכן, לחברה קרובה שלי היתה חוויה מפחידה משלה במחסומים ומכשולי דרכים. היא היתה בדרכה למרכז הרפואי הקרוב ביותר, בעיר יטא, כדי ללדת. כששמעו שהדרך הישירה ביותר נסגרה, לא היתה להם ברירה אלא לנסוע בדרך עפר לא סלולה שלא התאימה למכונית השכורה שלהם.

בזמן הנסיעה חברתי התקשתה לשאת את כאבי הצירים, ובסוף היא ילדה את בתה באמצע הדרך. איזה כאב גדול מזה? איזו אימה גדולה יותר יכולה אישה לחוות?

רק כשהגיעה לבית החולים, שם היתה מאושפזת יותר מיומיים, רופא בדק אותה והרגיע אותה לגבי בריאותה ובריאות התינוקת. הלכתי לתמוך בה בתקופה המלחיצה הזאת. היא סיפרה לי בהמשך שהפחד והחרדה שהרגישה בזמן הלידה כאבו יותר מהלידה עצמה. היא חשבה שהלידה הראשונה שלה תהיה קלה – שרופא יעביר את התינוקת לידיה והיא תחבק אותה. "הפחד והדיכוי השתלטו על הרגעים שתמיד השתוקקתי להם", היא אמרה לי.

אי אפשר לדעת מתי יוצב פתאום מחסום צבאי. פלסטינים ממתינים לעבור במחסום דרומית לשכם, ב-6 בינואר 2025 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)

בלילה קר אחד בדצמבר, בדיוק בחצות, התחילו צירי הלידה שלי. התעוררתי והלכתי לחדר האמבטיה. הכאב הפך יותר ויותר בלתי נסבל. אני זוכרת היטב שהתלבטתי אם אני צריכה ליידע את בעלי או לא.

"אני לא יכולה לספר לו, הוא לא יכול לעשות שום דבר", חשבתי לעצמי. "הוא ירצה לקחת אותי לבית החולים הקרוב ביותר בחברון, אבל הדרך לשם מפחידה ומלאה מתנחלים ומחסומים צבאיים – במיוחד בלילה". החלטתי לשמור את הכאב לעצמי ולחכות עד הבוקר. אחרי שעתיים הכאב היה כל כך חזק שלא יכולתי לעמוד. כשהגיע הבוקר, הערתי מיד את בעלי, ואמרתי לו שאני צריכה להגיע לבית חולים. הגענו לשם בשעה שמונה בבוקר בדיוק; הדבר האחרון שאני זוכרת הוא את הרופאים מתרוצצים סביבי.

כשהתעוררתי, רציתי לשמוע את הנשימות או הקול של התינוק. לא יכולתי להזיז את גופי שמאלה או ימינה כדי לראות אותו. שאלתי שוב ושוב מה איתו, ובסופו של דבר אמרו לי שהאחיות מכינות אותו. אחרי שעה, הרופא נכנס ושאל, "למה לא באת לבית החולים קודם?" הסברתי שהמסע היה קשה מאוד – ואת החששות שלי להיתקל בצבא ובמתנחלים בלילה.

"תודה לאל שיילדנו את התינוק ברגע האחרון", הוא אמר. "הוא עייף וצריך קצת חמצן, אבל הוא ישרוד".

הלא ה' היא אימא ותושבת הקהילה אום אל-ח'יר בגדה המערבית הכבושה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס