newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סיפור על חשדנות, שליטה ופחד: יחסי מצרים ורצועת עזה

מאז השתלטות חמאס על עזה, מצרים מנווטת את יחסיה מול הארגון בין מקלות וגזרים במטרה לשמור על מעמדה האזורי. אך המלחמה הנוכחית חשפה את חולשת השפעתה, וכעת היא נדרשת לחשב מסלול מחדש   

מאת:

המעבר, המהווה את צינור החמצן של עזה, נותר כלי בידיה של קהיר. ילדים בעזה מקבלים פני משאיות ציוד שנכנסות לעזה ממצרים דרך מעבר רפיח, 4 ביוני 2021 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

מאז 7 באוקטובר מרחפות באוויר שאלות רבות לגבי עמדתה של מצרים, וכיצד מתייחסים מקבלי ההחלטות בה למצב החדש. למרבית השאלות האלה אין תשובות ברורות. עמדתה ותפקידה של מצרים נשארו מעורפלים ועמומים. זאת במיוחד משום שסוגיה זו קשורה הן לענייניה הפנימיים של מצרים והן ליחסי החוץ שלה, ובראש ובראשונה למדיניותה כלפי עזה, הנחשבת לסוגיה של ביטחון לאומי.

הסוגיות המרכזיות שעומדות על הפרק הן פתיחה וסגירה של מעבר רפיח; הסכנה הטמונה בעקירת תושבי עזה ובגירושם לסיני; היחסים בין חמאס למצרים ובין מצרים לישראל; תפקיד התיווך של מצרים בין חמאס לישראל לסיום המלחמה; ומקומה של מצרים בהסדרים האזוריים, שעלו לסדר היום לאחר מתקפת חמאס.

ההיסטוריונית המצרית נג'לא מכאווי פרסמה לאחרונה באתר המרכז הערבי למחקר בדוחא סקירה מקיפה של יחסי מצרים ועזה לפני 7 באוקטובר ואחריו. הכותבת התחקתה אחר ההיסטוריה של היחסים בין עזה וחמאס לבין מצרים תחת כהונתם של שלושה נשיאים, על העליות והמורדות שבה, עד שהצליחו שני הצדדים לגבש מערכת יחסים יציבה יחסית, למרות החשדות ההדדיים.

>> בין איראן, חמאס וחזבאללה: סבך היחסים בציר ההתנגדות

הגבול בין מצרים לעזה הוא הגבול הבינלאומי המוכר בין פלסטין למצרים עוד מימי המנדט הבריטי. רצועת עזה נוצרה בעקבות מלחמת 1948, וגבולה עם ישראל לא נקבע על פי הסכם מדיני, אלא כתוצאה של הקרבות שהתנהלו בין הצבא המצרי לצבא הישראלי, ושל הסכמי שביתת הנשק. מצרים לא סיפחה אליה את רצועת עזה, ולא היתה לה כל תביעת ריבונות עליה. ניהול הרצועה בפועל הוטל על גנרל מצרי, עד שנכבשה בידי ישראל במלחמת 1967.

גבול הרצועה עם מצרים משתרע על פני 14 קילומטרים, כאשר מצרים היא המדינה הערבית היחידה הגובלת ברצועה והיא מוצאה היחיד לעולם החיצוני. לכן, נוסף על השיקולים הגיאופוליטיים והביטחוניים המקומיים, מערכת הבריתות של המדינות הערביות באזור הפכה את מצרים לשחקן המרכזי והמשפיע בכל הנוגע לעזה בהקשר הפלסטיני.

שלושה אירועים מכוננים

כדי להגיע לתשובות לשאלות שנותרו פתוחות, מכאווי מציעה לחזור לתקופה שקדמה לפרוץ המלחמה הנוכחית. שלושה אירועים היו לדידה מכוננים בעיצוב מדיניות החוץ של מצרים כלפי עזה וכלפי הסוגיה הפלסטינית בכלל.

האירוע הראשון הוא מלחמת 1956 (מבצע קדש), שבמהלכה נכבשה רצועת עזה, שהיתה תחת האדמיניסטרציה המצרית. אחת הסיבות לכיבוש היתה, להבנת הכותבת, פעולות הפדאיון נגד מטרות בתוך ישראל. יחידת הפדאיון הוקמה ביוזמה של מצרים, והיתה תחת פיקודו של קצין מודיעין מצרי בשם מוסטפא חאפז.

האירוע השני היה מלחמת 1967, שהוציאה את עזה מהשליטה ומהניהול של מצרים ויצרה מציאות חדשה. לפני תבוסת 1967, המשטר הנאצריסטי התייחס לפלסטין כחלק מהאומה הערבית ובעלת חשיבות לאומה המצרית. בהקשר זה, המשטר במצרים היה היוזם והתומך העיקרי בהקמת אש"ף ב-1964 במטרה להפקיד את סוגיית פלסטין בידי הפלסטינים עצמם. לאחר תבוסת 1967, תמך גמאל עבד אלנאצר בארגון פת"ח, וקרא למנהיגיו לקחת את עניינם בידיהם ולהסלים את ההתנגדות כדי לשחרר את מולדתם.

היחסים בין אש"ף למשטר הנאצריסטי נותרו הדוקים וחמים, עד שקיבל נאצר את יוזמת רוג'רס ב-23 ביולי 1970, שכללה קריאה להפסקת אש ולקיום שיחות שלום בחסות מזכ"ל האו"ם, כדי להשכין שלום באזור על בסיס החלטת מועצת הביטחון 242. תמיכת מצרים ביוזמה זו עוררה מתיחות בין נאצר לארגונים הפלסטיניים, שראו בה צעד תבוסתני בדרך לחיסול הסוגיה הפלסטינית.

האירוע השלישי שמכאווי מזכירה הוא הסכמי קמפ דיוויד ב-1978. הסכמי השלום הוציאו את מצרים ממעגל העימות עם ישראל, שימשו בסיס למדיניות החוץ של מצרים, וקשרו אותה לאינטרסים ולאסטרטגיה של ארה"ב וישראל מאז ועד היום. מאבק האיתנים בין מדינות ערב לישראל הפך כעת לסכסוך על גבולות בין ישראל לבין כל מדינה ערבית בנפרד, והסוגייה הפלסטינית הצטמצמה לבעיית הגדה המערבית ורצועת עזה, ולשאיפה להקים מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ב-1967.

אש"ף השתלב בסדר הערבי החדש, וחתר להסדר עם ישראל כדוגמת השלום המצרי-ישראלי, מה שהוביל להסכמי אוסלו ב-1993. אלא שאש"ף לא הבין שמה שחל על מצרים לא חל על הסוגיה הפלסטינית. ישראל ביקשה להוציא את מצרים ממעגל העימות כדי לבודד את הפלסטינים ולהעניק להם ישות אוטונומית ללא ריבונות על האדמה. אש"ף נפל למלכודת, וסלל את הדרך בפני מדינות ערביות נוספות לחתום על הסכמי שלום נפרדים, ולנרמל את היחסים עם ישראל. קטר הנורמליזציה דהר בכל הכוח, עד שהגיע 7 באוקטובר ועצר אותו.

תחת הנשיא מובארק שמרה מצרים על מעמדה ככוח העיקרי המבטיח את יציבות האזור. מכאן, הגעה להסדר שלום ישראל- פלסטיני עמדה במוקד מדיניות החוץ המצרית, כאשר אש"ף נחשב לנציג הלגיטימי הבלעדי של הפלסטינים.

רפיח והמנהרות כאמצעי לחץ

לאחר השתלטות תנועת חמאס על רצועת עזה ב-2007 והחרפת המאבק הפנימי הפלסטיני, דאגה קהיר לשמור על השפעתה בכמה סוגיות, במיוחד בנושא הפיוס בין הארגונים הפלסטיניים. היא תמכה בהנהגת הרשות הפלסטינית ברמאללה, אבל דאגה לשמור על ערוצי קשר פתוחים עם ארגוני ההתנגדות, בראשם חמאס, כדי לשמר את השפעתה.

במשך שנים רבות, מצרים החזיקה בידיה שני קלפים חשובים בניהול יחסיה עם עזה והכוחות השולטים בה.

הראשון הוא מעבר רפיח. אף שעל פי הסכם המעברים שנחתם בינה לבין הרשות הפלסטינית ב-2005, המעבר לא נשלט על ידי ישראל, בפועל, פתיחת המעבר וסגירתו היו נתונים לשליטתה, במיוחד לאחר השתלטות חמאס על עזה ב-2007 והטלת הסגר עליה על ידי מצרים וישראל.

אך למרות ההשפעה הישראלית וההסדרים הביטחוניים והמדיניים בין מצרים לישראל, המעבר, המהווה את צינור החמצן של עזה, נותר כלי בידיה של קהיר. פתיחת המעבר וסגירתו שיקפו את שביעות הרצון או את מורת הרוח של מצרים כלפי המדיניות של חמאס, ושימשו מנוף לחץ עליו כדי לקבל הסדר או להפסיק מהלך הסלמה, לשביעות רצונה של ישראל.

מעבר רפיח בין עזה למצרים (צילום: עבד רחים חטיב / פלאש90)

מנוף לחץ כדי לקבל הסדר או להפסיק מהלך הסלמה. מעבר רפיח בין עזה למצרים (צילום: עבד רחים חטיב / פלאש90)

הקלף השני הוא המנהרות. מצרים מצאה מוצא בלתי חוקי לעזתים בכך שאפשרה להם לחפור מנהרות בין רפיח המצרית לרפיח הפלסטינית. המודיעין המצרי, בהנהגת האלוף עומר סלימאן, עקב אחר פעילות זו מקרוב. אף שהמנהרות נועדו בעיקר לספק סחורה ומצרכים שתושבי עזה זקוקים להם, הן שימשו גם להברחת נשק לארגוני ההתנגדות, בידיעת השלטונות במצרים.

העלמת העין המצרית איננה בהכרח סימן לגיבוי של מובארק לאותם ארגוני התנגדות או למחדל ביטחוני. עומדות מאחוריה סיבות אחרות: שחרור חלק מהלחץ הגובר ברצועה בשל המצור, לבל יתפוצץ בפניה של מצרים ויפגע בביטחונה; המנהרות אפשרו למצרים לשלוט על הברחת הנשק ולהשאיר את העניין תחת עיניהן הפקוחות של רשויות הביטחון במצרים; הן היו קלף לחץ נוסף על חמאס.

קהיר המשיכה להשתמש בקלפים שבידה בהתאם לאינטרסים של הביטחון הלאומי המצרי, תוך מחויבות מלאה לתפקידה במסגרת הסכמי קמפ דיוויד, תפקיד שעבר טלטלה גדולה לאחר מהפכת ינואר 2011. המהפכה השפיעה לטובה על המדיניות המצרית כלפי עזה, שהחלה לנשום לרווחה ולהיפתח יחסית לעולם החיצוני. במאי 2011 נקטו שלטונות מצרים בכמה צעדים כדי להקל את תנועתם של הפלסטינים דרך מעבר רפיח, ואפשרו למבקרים ערבים וזרים להיכנס לרצועת עזה.

ההתקפה הישראלית הראשונה על עזה לאחר מהפכת 2011 התרחשה ב-9 במרץ 2012. מצרים התערבה כמתווך להפסקת אש, והצליחה בכך. באותה תקופה ניכר שמדיניותה של מצרים השתנתה, והיא עברה מעמדה אנטי-חמאסית לתפקיד של מתווך הוגן. אולם תהליך זה נגדע בעקבות ההפיכה שביצע הממסד הצבאי.

מלחמת א-סיסי בחמאס

המשטר החדש במצרים תחת א-סיסי, שקם נגד השלטון של האחים המוסלמים והדיח את הנשיא מורסי, הפנה את זעמו גם כלפי חמאס, בהיותו תנועה שצמחה משורות האחים המוסלמים. כתוצאה מכך נכנסו היחסים בין מצרים לעזה למסלול של התנגשות, והמתח הגיע לשיאו בשנים 2015-2014, כאשר כל מנגנוני המשטר גויסו ליריבות עם חמאס ולדמוניזציה שלו. אלה הציגו את חמאס כחלק מהמערכה נגד האחים המוסלמים שהתנהלה בתוך מצרים, עד כדי הגדרתו כארגון טרור.

במישור הצבאי-אופרטיבי התקבלו שתי החלטות הקשורות זו לזו: הקמת אזור חיץ בגבול עם רצועת עזה, והריסת המנהרות ששימשו מעבר סחורות לתושבי רצועת עזה הנצורה. הצבא המצרי החל במסע להשמדת המנהרות באוגוסט 2012, במסגרת מבצע "נשר 2" נגד כנופיות הטרור בסיני, בעקבות מתקפה של חמושים על מחסום צבאי ברפיח שבמהלכה נהרגו 16 חיילים מצרים. בסוף 2014 החריף המסע נגד המנהרות, במטרה להשמידן כליל.

אחת השיטות שבהן נקט הצבא המצרי היא הצפת המנהרות במי ים ובמי ביוב. זאת, אף שהדבר שעלול לפגוע באדמות חקלאיות פלסטיניות ובמאגרי מי תהום, וכן בתושבים שגרים בסמוך לגבול. עד סוף שנת 2015 השמיד הצבא המצרי יותר מאלפיים מנהרות בין עזה לסיני.

במקביל לכך, החל הצבא המצרי בתהליך של פינוי רפיח ועקירת תושביה, במטרה ליצור אזור חיץ בין רצועת עזה לסיני. שטח האזור שפונה כלל את רוב העיר רפיח, בתואנה של מניעה של הברחת נשק ושל מעבר לוחמים לתוך סיני.

נוסף על המלחמה במנהרות, ביטלו השלטונות במצרים את הצעדים שנקטו במאי 2011 כדי להקל את תנועת הפלסטינים במעבר. הם התנו את היציאה מהמעבר למצרים בקבלת אישור ביטחוני לכל הגילים, לאחר שצעד זה הוגבל לפנים לגברים בני 18-40. כמו כן, גדל מספר הימים שבהם נסגר המעבר לתנועה ושעות העבודה בו צומצמו ל-4 בימים שבהם היה פתוח. בשנת 2014 המעבר היה סגור במשך 241 יום, ובשנת 2015 במשך 344 יום.

למרות החרפת המתח בין מצרים לחמאס, התעקשה מצרים לשמש כמתווך הבלעדי בין ישראל לחמאס. הדבר בא לידי ביטוי בעת ההתקפה הישראלית על עזה ב-2014.

באותו זמן העמיק והתהדק שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל למצרים, במיוחד סביב סיני. מכיוון שישראל תומכת במשטרו של א-סיסי, היא סיפקה לצבא המצרי סיוע צבאי ומודיעיני שגדל בהדרגה מאז 2013, במהלך המלחמה במנהרות ולאחריה. נשיא מצרים, א-סיסי, הודה בפומבי בתחילת 2019 כי הצבא המצרי משתף פעולה עם ישראל, וכי זהו שיתוף הפעולה הקרוב והעמוק ביותר בתולדות היחסים בין שתי המדינות, במסגרת מה שכינה "המלחמה נגד הטרור".

נשיא מצרים, א-סיסי, הודה בפומבי בתחילת 2019 כי הצבא המצרי משתף פעולה עם ישראל. א-סיסי בפגישה עם נתניהו בניו יורק, 18 בספטמבר 2017 (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)

לפי דיווחים בעיתונות האמריקאית, במהלך השנים 2016 ו-2017 ביצעו מל"טים, מסוקים ומטוסי קרב ישראליים יותר ממאה גיחות בתוך מצרים באישור מצרי, אך ללא הודעות רשמיות. העיתון גם ציטט גורמים אמריקאים שאמרו כי לתקיפות האוויריות הישראליות היתה תרומה מכרעת לכך שידו של הצבא המצרי היתה על העליונה במערכה נגד חמושי דאעש.

לטענת הכותבת, המניע מאחורי הסיוע של ישראל למצרים בסיני הוא מלחמתה של ישראל בחמאס, שמציב את האיום העיקרי על ביטחונה. שר האנרגיה הישראלי דאז, יובל שטייניץ, הצהיר בפברואר 2016 כי כאשר א-סיסי הציף את המנהרות בין עזה למצרים, "הוא עשה זאת לבקשתנו ובגלל הלחץ שהפעלנו".

קהיר ושירותי הביטחון שלה ידעו בוודאות כי עזה היא יבואנית של נשק ולא יצואנית, וכי אין שיתוף פעולה בין חמאס לדאעש נגד מצרים. הטענה שקיים קשר כזה וכי עזה היא מקור הטרור בסיני ויש בה משום סכנה לביטחון מצרים, שימשה כאמתלה כדי להצדיק את המדיניות של המשטר כלפי עזה וחמאס, וכדי לתת לגיטימציה ל"מלחמה בטרור".

למעשה, העניין אינו מצריך מידע מודיעיני שכן דאעש הכתה שורשים בסיני מאז 2014. היא הכריזה על עמדתה המנוגדת לכל הארגונים האסלאמיים המעורבים בפעילות פוליטית בדרכי שלום, ובראשם האחים המוסלמים. כלומר, ישנם ניגודים יסודיים בין חמאס לדאעש, בראשם הניגוד האידאולוגי. חמאס בעיני דאעש הוא ארגון כופר. כך, אף שכמה חוליות המזוהות עם דאעש פעלו בעזה, חמאס רדף וחיסל אותן. למרות זאת, השלטונות במצרים האשימו את חמאס בשיתוף פעולה עם הארגון בסיני. המקור להאשמות אלה הוא ישראל.

חישוב מסלול מחדש

בסופו של דבר, ולאחר שהשלטון של א-סיסי הצליח להכריע את יריביו, ובכלל זה את האחים המוסלמים, הוא נאלץ לחשב מסלול מחדש ולשנות את המדיניות שלו כלפי חמאס, שנותר ארגון פלסטיני מרכזי והכוח השולט בעזה. שינוי זה נעשה מתוך שיקולי הביטחון הלאומי של מצרים.

אי לכך, החל שלב חדש של התפייסות, למרות החשדנות ההדדית שנותרה על כנה. קהיר המשיכה להחזיק בקלפים שברשותה, כאשר היא שמה עין על הצד השלישי במשוואה, קרי ישראל. חמאס השתדל לעשות כל שביכולתו לשפר את היחסים עם מצרים ולהימנע מהתנגשות, כי הדבר מנוגד לאינטרס של התנועה ושל תושבי עזה.

סימנים לשיפור ביחסים החלו עם ביקורה של משלחת מטעם חמאס בקהיר במרץ 2016 לשיחות עם נציגי המודיעין המצרי. מאז ואילך, התרבו הפגישות של אנשי חמאס עם קהיליית המודיעין המצרית, ובעקבותיהן ביקרו משלחות פוליטיות וביטחוניות של חמאס במצרים וקיימו סבבים נוספים של שיחות.

אך הדבר הבולט ביותר שקרה באותה תקופה היה "צעדים בוני אמון" שחמאס נקט באפריל 2016. לבקשת מצרים, הקים חמאס 60 מוצבים צבאיים לאורך הגבול עמה, והגדיל את כוחותיו באזור כדי להדק את הפיקוח מפני מסתננים. במסגרת פעולות התיאום הביטחוני עם צבא מצרים, במחצית הראשונה של שנת 2017, עצר חמאס כ-200 ג'יהאדיסטים סלפים בתוך עזה, שעל פי החשד היו בקשר עם דאעש.

עוצמת המתקפה הפתיעה את מצרים. קיבוץ ניר עוז, 30 באוקטובר 2023 (צילום: אורן זיו)

חמאס השתדל לאזן בין האינטרסים שלו ככוח התנגדות לבין הצורך לשמור על יחסים תקינים עם מצרים. היחסים בין מצרים וחמאס התנהלו על מי מנוחות יחסית עד 7 באוקטובר, שהפתיע את מצרים הן בהיבט של עוצמת התוקפנות הישראלית והן בהיבט של עוצמת המתקפה של ארגוני ההתנגדות, ובראשם חמאס. המצב חסר התקדים שנוצר העמיד את מצרים בפני דילמות קשות.

הראשונה היא ניהול מעבר רפיח. הצד המצרי של המעבר אמור להיות תחת הריבונות המצרית, והצד השני תחת ריבונות פלסטינית, אולם עם פרוץ המלחמה והטלת מצור חונק על עזה על ידי ישראל, עבר המעבר לשליטה ישראלית מלאה. ישראל היא זו שמחליטה מתי ייפתח ומתי ייסגר ולמי מותר לצאת ולמי לא.

לא זאת בלבד, ישראל אף הטילה הגבלות נוקשות על הטיב ועל כמות הסיוע ההומוניטרי שנכנס לעזה. מכאווי מציינת כי מצרים נכנעה לעמדה הישראלית, אף שניסתה להסביר את רפיונה בהתחייבויות משפטיות ובינלאומיות. בכך מצרים איבדה קלף מיקוח והשפעה ששימש אותה בעבר מול חמאס. החולשה של מצרים באה לידי ביטוי גם בתפקיד התיווך בין ישראל לחמאס, שעבר לקטר.

סוגיה נוספת שנותרה מעורפלת ושנויה במחלוקת היא ההצעה לגירוש העזתים לסיני. היה ברור מלכתחילה שקיים לחץ ישראלי ואמריקאי על המשטר של א-סיסי לפתוח את שערי סיני בפני העזתים, במטרה ליישב אותם שם. א-סיסי התבטא לא פעם שהוא מתנגד נחרצות לתוכנית זו ודחה את הפיתויים שהוגשו לו, כגון מחיקת החובות הכספיים של מצרים תמורת הסכמתו לקליטת העזתים.

הכותבת סבורה שהעמדה המצרית בסוגיה זו אינה ברורה וחדה דיה. אולם היא מעריכה שהממסד הצבאי יתנגד לה בכל תוקף, מפני שהוא חושב שצעד כזה יגרור את מצרים שוב לליבת הסכסוך עם ישראל ויאיים על הסכמי השלום עימה.

לסיכום, מכלול שיקולים מורכבים מקרינים על המדיניות של מצרים כלפי פלסטין בכלל וכלפי עזה בפרט, שם הגבול המשותף הוא השער המזרחי של מצרים והבטן הרכה שלה. שיקולים אלה, בהקשרם הפנימי והחיצוני, גורמים לעמימות באשר להחלטותיו של המשטר המצרי, אולם התבוננות מעמיקה מספקת הסברים לעמדות הקבועות והמשתנות שלו.

מאז שנות השבעים, עמדות המשטר המצרי לגבי הסוגיה הפלסטינית מושפעות מהסכמי קמפ דיוויד וממחויבויותיו כלפיהם. מאז, מדיניות החוץ של מצרים מושפעת מהעמדות של ארה"ב, מהאינטרסים שלה ומהשותפות האזורית עם ישראל. עבור הצד הישראלי-אמריקני, מצרים היא כוח שלום חשוב ובעלת ברית אסטרטגית. המדיניות המצרית שנועדה להגן על הביטחון הלאומי המצרי פועלת לשמור על הקלפים שיש בהם כדי להבטיח את נוכחותה בתיק הפלסטיני, קרי התיווך בין הארגונים הפלסטיניים וישראל, והגבול בין מצרים לעזה.

מורכבויות אלה השתקפו בעמדת משטרו של א-סיסי ביחס למלחמה האחרונה בעזה. מכאן ניתן להבין את פשר העמדות של מצרים מאז פרוץ המלחמה, וכן את מקומה בהסדרים האזוריים שבדרך, אולם ברור ששמירה על היחסים עם ישראל ועם ארה"ב עומדת בראש מעייניו של המשטר במצרים.

המלחמה בעזה חשפה את חולשתו של משטר א-סיסי בהיבט של השפעתו האזורית, שכן קלפים רבים נשמטו מידיו בצל משבר פנימי, כלכלי ופוליטי, חסר תקדים, ההופך את חישוביו למורכבים עוד יותר ומשפיע על מעמדו בהסדרים העתידיים, כך שגורלו מונח על כף המאזניים.

ע'אזי אבו ג'יאב כותב בפרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf