בין איראן, חמאס וחזבאללה: סבך היחסים ב"ציר ההתנגדות"

מתקפת חמאס על יישובי עוטף עזה, על המסיבה ברעים ועל מוצבים צבאיים ב-7 באוקטובר והמלחמה על עזה שפתחה בתגובה ישראל נפלו על חזבאללה כרעם ביום בהיר. על פי כל הסימנים, הארגון לא היה בסוד המבצע. לא רק הוא, גם חלק מההנהגה הבכירה של חמאס למדה על כך רק בדיעבד.

ההפתעה יצרה דילמה לא פשוטה לחזבאללה, שכן היה ברור שאינו חפץ להיגרר למלחמה כוללת עם ישראל בעיתוי שאינו נוח עבורו, הן בשל המצב הפנימי בלבנון והן בגלל המצב באזור. לא ניתן להתעלם גם משיקוליה של איראן, בת הברית הקרובה של חזבאללה, שאינה ששה להיכנס למלחמה אזורית.

>> מתחת לרדאר: איראן שואפת לתפקיד ממתן באזור

מנגד, חזבאללה לא יכול היה לשבת על הגדר בעת שהעיניים של תומכי ציר ההתנגדות נשואות אליו בציפייה שיקיים את הסיסמה "אחדות הזירות". לכן רבים, כולל בישראל ובבית הלבן, ציפו בדריכות לנאומו הראשון של חסן נסראללה, ב-3 בנובמבר. נסראללה התייחס בזהירות לתרחישים האפשריים והבהיר שכל האופציות, כולל מלחמה כוללת, על השולחן. מה שיקבע לאן יתגלגלו הדברים הוא התפתחויות המלחמה בזירה העזתית מצד אחד וההתנהלות של ישראל מול לבנון מצד שני.

מצב עניינים זה מעלה שאלות לגבי עמדתה של איראן כלפי המלחמה בעזה והעימותים הצבאיים המוגבלים בין חזבאללה לבין ישראל בגבול הצפון. ההצהרות של בכירים באיראן בימים ובשבועות הראשונים של המלחמה כללו אזהרות מפורשות שהמצב עלול להידרדר למלחמה אזורית כוללת, אולם עד מהרה התברר שאזהרות אלה נעדרות תוכן של ממש.

במקומן החל להישמע טון אחר, שהזהיר מפני "טעות אסטרטגית" ומהיגררות למלחמה כזו, דברים שכוונו לבני בריתה של איראן. על כן, סביר להניח שאיראן לוחצת על חזבאללה שלא להעלות את גובה הלהבות ולגרום להתלקחות של מלחמה כוללת, מה שיכול להסביר את התגובה המדודה והמוגבלת של הארגון לאירועים כגון ההתנקשות בחייו של בכיר חמאס, אל־עארורי, בדאחייה ובחיי בכירים נוספים בחבזאללה, בדרום לבנון.

העיתון אל־אח'באר הלבנוני, המזוהה עם חזבאללה, פרסם לאחרונה שלושה מאמרים שמנתחים את עמדת הארגון בהתייחס למלחמה בעזה ואת האסטרטגיה שלו כלפי ישראל.

הכותב אסעד אבו ח'ליל מנתח במאמרו את היחסים בתוך ציר ההתנגדות ואת ההשלכות האזוריות של המלחמה. המנהיגות של נסראללה, כותב אבו ח'ליל, משתרעת מעבר לגבולותיה של לבנון ותפקידו בציר ההתנגדות הולך וגדל. הכותב משווה את אישיותו ואת השפעתו של נסראללה לאלו של גמאל עבד א־נאצר בזמנו, אולם מזהיר לבל ייגרר נסראללה למלכודת, כפי שקרה לנאצר כאשר פתח במהלכים שהביאו לפרוץ מלחמת יוני 1967 שהסתיימה בתבוסה של צבאות ערב.

הבנה עמוקה משאר השחקנים

מערכת היחסים בין חזבאללה לאיראן שונה בתכלית ממערכת היחסים של חמאס ואנסאר אללה (החות'ים) בתימן עם איראן. חמאס והחות'ים נאלצו לקיים ברית עם איראן בגלל המצור והמלחמה שנפתחו נגדם. הצעדים התוקפניים ששני הארגונים האלה נקטו נגד אינטרסים מערביים ואלה של מדינות ערביות, בנות־בריתה של ישראל, הם הוכחה למערכת היחסים המורכבת בינם לבין איראן, שכן הם נוגדים את השיקולים הזהירים של המדיניות האיראנית.

אבו ח'ליל מנסה להסביר את האיפוק שנסראללה מגלה ומציין כי חזבאללה הפך לעמוד השדרה של הברית האזורית של ארגוני ההתנגדות, וכי ההבנה של נסראללה את הפוליטיקה האזורית והבינלאומית עמוקה יותר מזו של שאר השחקנים. בנוסף, ההיכרות של נסראללה עם ישראל ועם נקודות התורפה שלה אינה משתווה לארגוני הציר האחרים. לכן נראה שהוא זה שמחליט לגבי מסלול העימות עם ישראל.

אבו ח'ליל מנתח את המצב המורכב שארגון חזבאללה נקלע אליו: אם יימנע מפתיחה במלחמה כוללת, הוא יואשם שתקע סכין בגב של בני בריתו ושל הערבים בכלל. ואם יעשה כן, תוטל עליו האחריות להרס. גם אם חמאס ינצח, ולמרות תרומתו של חזבאללה לניצחון כזה, יריביה יטענו שחמאס השיג את הניצחון בכוחות עצמו, בעת שחזבאללה עמד מנגד ועזה הייתה נתונה להרס השיטתי הגדול ביותר בתולדותיה. לכן חזבאללה לומד ועוקב אחר המצב מבלי להפסיק את ההפצצות על מטרות צבאיות ישראליות בצפון.

הכותב סבור שהתקיפות של חזבאללה נועדו לשרת מטרה פוליטית, ושלשם השגתה הוא מוכן לשלם מחיר כבד, הבא לידי ביטוי במספר הגדול של הרוגים מקרב לוחמיו. מנקודת המבט של הארגון, זוהי חובתו המוסרית של בן הברית הקרוב ביותר של חמאס בעת שכל המשטרים הערביים הפנו לו גב. להפצצות יש השלכות ממשיות על ישראל. הן מכניסות אותה ללחץ ומאלצות אותה לפנות את התושבים בגליל. למרות כל ההכחשות של ישראל, הן מסיטות את מאמצי הצבא מהחזיתות בגדה ובעזה. חזבאללה מגביר את תדירות ההפצצות וגורם נזקים ואבדות לישראל באופן מחושב ומדוד. זהו הישג כשלעצמו, שכן מעולם לא היה גורם ערבי שכפה על ישראל חסמים כאלה. במקביל, ישראל וארה"ב מנהלות מלחמה פסיכולוגית נגד חזבאללה, אבל מדובר בארגון מנוסה בלוחמה פסיכולוגית שיודע איך להתנהל מול ישראל.

המלחמה בעזה תימשך גם בשל סיבות אישיות – נתניהו יודע מה מחכה לו בשוך הקרבות: חקירות, בית משפט והדחה – וגם מסיבות אסטרטגיות: הדוקטרינה הצבאית הישראלית הדוגלת בהטלת אימה על הערבים ובהבסתם המוחלטת מונעת ממנה להפסיק את המלחמה עכשיו, פן הדבר ייחשב לניצחון של חמאס. למרות זאת, לדידו של אבו ח'ליל, ישראל אינה רוצה במלחמה כוללת כי היא יודעת מה מצפה לה בלבנון. הברוטליות של המלחמה בעזה מאותתת לחזבאללה מה עלול לקרות בלבנון אם תפרוץ מלחמה שם. חזבאללה מצידו אינו רוצה לגרום לחורבן ולהרס בלבנון, על אף שביכולתו לגבות מישראל מחיר כבד.

במאמר נוסף טוען הכותב הלבנוני סאדק א־נאבלסי, שאילו ישראל היתה מצליחה לחסל תוך ימים ספורים את ההתנגדות בעזה ולהכריח את תושביה לצאת לסיני או לארצות אחרות, היא היתה רואה בכך הזדמנות לתקוף גם את לבנון. לכן הביקורת כלפי תמיכתה הצבאית של חזבאללה בפלסטינים אינה במקום.

ישראל, טוען א־נאבלסי, סבורה כי זכותה להשתמש בכוח צבאי מופרז בתגובה לכל קריאת תיגר על ההגמוניה, המעמד והיוקרה שלה, בטענה להגנה עצמית. כל עוד יש לישראל כוח מסיבי, היא יכולה לפתוח במלחמה או להנחית מכת מנע, כאשר במקביל היא פועלת להצדיק את פעולותיה בעיני אזרחיה ובעיני בנות בריתה בעולם, תוך התעלמות מהחוק הבינלאומי.

מי שסבור שחזבאללה מבצע פרובוקציה כדי לגרור את ישראל למלחמה, שוכח את אופייה התוקפני של ישראל ואת מעשיה נגד לבנון והלבנונים. א־נאבלסי סבור כי השליטה על לבנון היתה מאז ומתמיד חלק מרכזי באסטרטגיה הישראלית, ללא קשר לחזבאללה. המנהיגים בישראל, לטענתו, חלמו על כך לאורך ההיסטוריה ולפני היווסדו של הארגון.

עמדה לאומית מאוחדת

חזבאללה נתון גם ללחצים פנימיים בלבנון, כאשר המצב הכלכלי הבלתי נסבל מוביל רבים לייחל לניצחון של ישראל על הערבים. מנגד, ישנם קולות שדורשים מחזבאללה להעלות את הלהבות בעימות מול ישראל. במאמר שפרסמה הכותבת הלבנונית כאוכב מעלוף, היא מותחת ביקורת חריפה על הכוחות הלבנוניים שמתנגדים לכל פעילות שמטרתה להפגין סולידריות עם העם הפלסטיני בעזה. כוחות אלה אף הביעו הסתייגות מהשתתפות לבנון בשביתה שעליה הכריזו מדינות רבות בעולם לאות הזדהות עם מאבק העם הפלסטיני ונגד המלחמה הברוטלית שמבצעת ישראל בעזה.

התנגדות זאת מגיעה על אף שאותם גורמים דאגו להביע סולידריות עם מדינות אחרות כגון צרפת, בעת המתקפה על העיתון שרלי הבדו ב־2015 ושריפת קתדרלת נוטרדאם בפריז ב־2019. התירוץ לאיבה שהם חשים כלפי הפלסטינים הוא שהם תומכים ב"תרבות החיים", לעומת "תרבות המוות". הם מסרבים לגלות סולידריות עם הפלסטינים לאור היסטוריית היחסים המורכבת בין הפלסטינים ללבנונים בתוך לבנון, והפשעים שבוצעו בלבנון במהלך מלחמת האזרחים הארוכה שהתחוללה במדינה.

אולם מעלוף מבקשת להזכיר כי ישראל היא הגורם שהביא להגירת הפלסטינים שמצאו מקלט בלבנון לאחר כיבוש ארצם וגירושם משם. מי שמבקש להאשים את הפלסטינים בלבנון בפשעים נגד הלבנונים, כותבת מעלוף, הם אותם אנשים שפתחו במלחמת האזרחים ובעצמם מקושרים לאויב בכל מיני דרכים.

המציאות, גורסת מעלוף, מחייבת עמדה פטריוטית לאומית מאוחדת. אלה המתעקשים לסכל עמדה כזו, היא מסכמת, מוכיחים מדי יום כי הם עומדים לצד אויבי המולדת.

ע'אזי אבו ג'יאב כותב בפרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.