newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סיפוח הגדה המערבית הוא לא העתיד, אלא ההווה

חרף היעדר הכרה ישראלית רשמית, ישראלים ופלסטינים מבינים שהמציאות של הסיפוח היא אמיתית מזה כמה עשורים. הפיכתו לרשמי היא הזדמנות לפלסטינים לחזור לתביעות המקוריות לדה-קולוניזציה מלאה, שתוכל להוביל למדינה דמוקרטית אחת עם זכויות שוות לכולם

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כשעוברים על דיווחי חדשות, בייחוד לקראת ביקורו של מזכיר המדינה האמריקאי, מייק פומפאו, בישראל מחר (רביעי), קוראים עשויים לחשוב שסיפוח הגדה המערבית הוא פעולה עתידית שתתרחש תוך כמה שבועות. אך למעשה, זו המציאות בשטח במשך עשורים ללא הכרה רשמית.

כדי להבין זאת, שימו את עצמכם בנעליו של אזרח ישראלי פריבילגי הנוסע מדירתו ליד חוף הים התיכון (תל אביב, הקצה המערבי) לעבר ים המלח (יריחו, הקצה המזרחי). כל מה שעליו לעשות הוא לעלות על כביש מספר אחד ולנסוע ישר במשך פחות מ-90 דקות.

לאורך המסע הקצר הזה אין מחסומים שיפריעו לנהג או כל שינויים אחרים בנוף אחרי שייכנס לגדה המערבית. אותו מספר כביש, אותה שיטת תמרורים, אותה משטרת ישראל עם חוקי תנועה ישראליים, ואפילו אותה רשות הטבע והגנים הישראלית המנהלת את אתר היעד שלו בים המלח, השמור לאזרחים ישראלים בלבד.

כבישים עוקפים, חומות וגדרות נבנו כדי להבטיח שילוב מלא של ההתנחלויות עם הגוף המדינתי המרכזי (צילום: אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

כבישים עוקפים, חומות וגדרות נבנו כדי להבטיח שילוב מלא של ההתנחלויות עם הגוף המדינתי המרכזי (צילום: אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

למעשה, המשימה היחידה המוטלת על האזרח הנהג הזה היא להימנע מלהיכנס – בטעות – לאזורים שבהם חיים הלא-אזרחים, הפלסטינים, בגדה המערבית. זו אינה טעות נפוצה, שכן שלטי ענק אדומים מוצבים בכניסות ומזכירים לאזרחים הישראלים כי פלסטינים תחת משטר צבאי חיים בפנים, מה שלעלול להיות מסוכן לחייהם.

ב-2020, המפה של הארץ נראית פשוטה כל כך: ישראל מצפון לדרום, ממזרח למערב, להוציא כמה אזורים מופרדים (אזורי אי בגדה המערבית) ומלבן קטן במערבה (רצועת עזה). באזורים המופרדים, הזעירים האלה, המשתרעים על פחות מ-10% מהארץ כולה, חיים פלסטינים תחת פיקוחה של אוטונומיה נטולת סמכות המקבלת את אישורה מישראל.

שורשים היסטוריים

הפרדה היתה תמיד חלק מהותי מהפרקטיקה של הציונות, שהיא אינה אלא צורה של לאומנות יהודית. המטרה בת 100 השנים להקים מולדת ליהודים בלבד בארץ שעמים אחרים חיים בה יצרה לאוכלוסייה הזאת  מציאות נוראה ובלתי נפסקת והעמידה בפניה שני תסריטים: לברוח או להיות מגורש למדינות שכנות כפליטים, או לברוח ולהיות מגורש לאזורים אחרים בפלסטין המנדטורית.

לאחר יצירתה של מדינת ישראל ב-1948, נוצרו שתי יישויות גיאו-פוליטיות המוכרות היום כגדה המערבית ורצועת עזה. ה"גבולות" הזמניים האלה, המוכרים היום כקו הירוק, שורטטו בצמוד לאוכלוסייה הלא רצויה שגורשה מהמדינה היהודית שזה עתה נולדה.

אלה שנשארו בשטחים שנשלטו על ידי ישראל חיו תחת ממשל צבאי עד 1966, מציאות דומה מאוד לגדה המערבית של היום. אישורי נסיעה צבאיים, פשיטות, צנזורה – היו מאפיינים של התקופה ההיא שבה האזרחים הפלסטינים בישראל חיו תחת משטר אפרטהייד ברור.

אחרי הסרת הממשל הצבאי, תמיד הזכירו לפלסטינים בישראל שהם אינם רצויים. "ישראל אינה מדינת כל אזרחיה", אמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ב-2019 באופן ברור ביותר.

ב"עסקת המאה" שהציעה ארה"ב, התוכנית היא שכמה מהאזרחים הפלסטינים בישראל יופרדו ממדינת ישראל. זה נובע מההכרה הישראלית בכישלון של תהליך הטיהור האתני במאה שעברה, מה שמהווה מכה לרעיון של מדינה יהודית טהורה.

איש לא התגעגע לפלסטינים שנשארו בפלסטין המנדטורית אבל לא הוכרו כחלק מהמדינה היהודית החדשה שנוצרה ב-1948, אנשי הגדה המערבית ועזה, אבל את אדמותיהם לקחו. בספרות ציונית שאחרי הקמתה של ישראל, סופרים רבים הביעו את אכזבתם על כך שהם לא הפכו את המקומות הקדושים בחברון, שכם והעיר העתיקה בירושלים לחלק מהמדינה החדשה. זה לא נמשך יותר מדי זמן, שכן ב-1967 פלסטין המנדטורית הפכה לארץ ישראל הגדולה.

מה שהקהילה הבינלאומית קוראת לו הכיבוש של 1967 ושהפלסטינים רואים כשלב שני של קולוניאליזם התיישבותי, יצר הפרדה בעלת שתי שכבות של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה מהשליטים הקולוניאליים שלהם במדינת ישראל.

זה קרה משום שהישראלים דאגו לא לחזור על הטעות הדמוגרפית שעשו עם הפלסטינים אזרחי ישראל. הגישה הזאת יצרה קטגוריות חדשות של אוכלוסיות לא רצויות, כגון פלסטינים עם תושבות קבע (מזרח ירושלים) או מחזיקי תעודות כתומות/ירוקות הנשלטים על ידי משרד הביטחון עד עצם היום הזה.

סיפוח דה פקטו

מתוך גישה של זמניות קבועה שכזאת, הסיפוח דה פקטו הפך למוצא. חרף היעדר הכרה ישראלית רשמית, ישראלים ופלסטינים מבינים שהמציאות של מדינה אחת היא אמיתית מזה כמה עשורים.

מאז, מדינת ישראל מעודדת את תנועת ההתנחלות בגדה המערבית, שהיתה יכולה להתרחש גם בשנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה. כבישים עוקפים, חומות וגדרות נבנו כדי להבטיח שילוב מלא של ההתנחלויות עם הגוף המדינתי המרכזי, ובה בעת להפריד אותם מהאוכלוסייה הפלסטינית המודרת.

רבות מהאדמות בגדה המערבית הפכו בלתי נגישות לחלוטין לתושבי הגדה המערבית, שכן הן נמצאות מצדה השני של החומה הישראלית, כולל כמה כפרים בגדה המערבי שנשארו תחת שלטון צבאי ישראלי ישיר. הריסה ועקירה הן הגורל של מאות אלפי פלסטינים שניסו להתרחב בגדה המערבית, מכה לתוכנית הישראלית לנקות כמה מהאדמות האלה לפני שהן יסופחו.

באוקטובר 2018 נערכה ועידה בינלאומית שכותרתה "לחצות את הסף מכיבוש לסיפוח" באוניברסיטת ביר זית בגדה המערבית. אקדמאים רבים היו משוכנעים למדי שהגדה המערבית כולה לעולם לא תסופח, אלא רק ההתנחלויות.

שלטי ענק אדומים מוצבים בכניסות ומזכירים לאזרחים הישראלים כי פלסטינים תחת משטר צבאי חיים בפנים, מה שלעלול להיות מסוכן לחייהם (צילום: אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

שלטי ענק אדומים מוצבים בכניסות ומזכירים לאזרחים הישראלים כי פלסטינים תחת משטר צבאי חיים בפנים, מה שלעלול להיות מסוכן לחייהם (צילום: אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

"מה ישראל תרוויח מסיפוח אוכלוסיות לא רצויות?" תהה ד"ר ויטו טודסקיני, יועץ משפטי לוועדת המשפטנים הבינלאומית. "ישראל לעולם לא תהיה מעוניינת לספח אדמות עם התושבים שלהן ולהעניק להם זכויות מלאות", הוסיף.

ד"ר ג'וליה פינצאוטי, מרצה למשפט בינלאומי ציבורי בבית הספר למשפטים בליידן, הצהירה כי מבחינה תיאורטית הגדה המערבית לא סופחה באופן רשמי, אבל ברמה המעשית, האדמות, המשאבים והכלכלה נמצאים כולם בפועל תחת סיפוח ישראלי ואזרחים ישראלים נעים בחופשיות משני צדי הקו הירוק. "לשם מה יש צורך בסיפוח רשמי?", שאלה פינצאוטי.

הגישה הישראלית הזאץ הביאה אקדמאים להתחיל להשתמש בביטוי "כיבוש-סיפוח" כמושג המתאר את המקרה של הגדה המערבית – מקרה של סיפוח האדמות עם המתנחלים והאזרחים הישראלים, נקיות מפלסטינים.

שנה וחצי אחרי הכנס, אני מבין עכשיו שנקודות המבט של האקדמאים היו נכונות. שכן מה שמדינת ישראל מתכוננת להכריז באופן רשמי הוא על סיפוח ההתנחלויות וכמה אדמות שנוקו סביבן.

במאה ה-21, כאשר מעשי טבח ישירים הם כלים מיושנים, מה יכולה ישראל לעשות כדי להשיג "פתרון סופי" בעודה מסרבת לכלול אוכלוסיות פלסטיניות ולהעניק להם זכויות מלאות, ובאותו זמן מסרבת לאפשר להם להקים מדינה משלהם? את התשובה מספקת באופן חד עסקת המאה האמריקאית-ישראלית, שהציעה לספח את האזורים בגדה המערבית שבהם יושבים יהודים ולהדיר את הפלסטינים לחיות תחת מודל משוכלל של אוטונומיה עצמית.

ההודעה הקרובה על סיפוח ההתנחלויות בגדה המערבית היא תחילת הסוף שישראל מייחלת לו. אף שהפרטים המדויקים של תוכנית הסיפוח עדיין לא נחשפו באופן רשמי, הם צפויים להתאים למתודולוגיה שהוצגה כאן למעלה.

ההזדמנות הפלסטינית

בעקבות ההפרה הבוטה מצד ישראל וארה"ב של החוק הבינלאומי ושל עמדת הקהילה הבינלאומית בעניין הפלסטיני-ישראלי, זו הזדמנות יוצאת דופן לפלסטינים לנטוש את המסגרת החוקית של המאבק בכיבוש, שהפכה לא רלוונטית בפלסטין/ישראל היום ומעולם לא היתה כזאת.

מאז סוף שנות ה-80, ההנהגה הפלסטינית נעה מהטיעון נגד קולוניאליזם התיישבותי אל הטיעון של החוק ההומניטרי הבינלאומי כמסגרת החוקית בגדה המערבית ועזה. זאת אחרי שהפלסטינים, שקודם לכן ראו בישראל קולוניה, הכירו בה.

מאז, התביעה המקורית של הפלסטינים לדה-קולוניזציה התחלפה בתביעה אך ורק לסיים את "הכיבוש" של הגדה המערבית ורצועת עזה ולהכיר בקו הירוק כגבול של פתרון שתי המדינות. 27 שנה אחרי הסכמי השלום באוסלו, הקולוניאליזם ההתיישבותי מאשרר את עצמו שוב ושוב בכךשהוא מתייחס לפלסטינים כקבוצה אחת תחת קולוניאליזם, לא משנה היכן הם חיים.

נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, מבין זאת בשעה שהוא מאיים שוב ושוב על ישראל שיפרק את הרשות הפלסטינית או לכל הפחות ייסוג מההסכמים עם הצד הישראלי. אולם הוא מעולם לא היה אמיץ דיו לממש את החזון הזה.

מזכיר המדינה האמריקאי, מייק פומפאו (צילום: משרד החוץ האמריקאי)

מזכיר המדינה האמריקאי, מייק פומפאו (צילום: משרד החוץ האמריקאי)

הנורמות הבינלאומיות תמיד נכשלו בהתמודדותן עם העניין הפלסטיני, לפחות מאז 1948. למרות המגבלות של הנורמות האלה ואף שלא ייצגו היטב את עניינם, הפלסטינים נתנו להן סיכוי, מה שהביא לאובדן של עוד אדמות ולמציאות של סיפוח דה פקטו.

עכשיו, כשישראל מצחצחת את החזון הקולוניאלי המלא שלה לארץ כולה, אין כבר מה להפסיד. זהו הזמן לחזור לתביעות המקוריות לדה-קולוניזציה מלאה, שתוכל להוביל למדינה דמוקרטית אחת שבה לכל בני האדם יהיו זכויות שוות.

לקהילה הבינלאומית אין זכות להביע צער לקראת ההכרזה הצפויה על הסיפוח, שכן זהו הפרי של ההתנהגות הקולוניאלית הישראלית, שהקהילה הבינלאומית לא נטלה על עצמה אחריות להביא אותה לקצה.

אחמד אל-באז היא עיתונאי וצלם פלסטיני, חבר בקבוצת אקטיבסטילס. תרגום: מירון רפופורט

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מפגין מתעמת עם שוטרים במיניאפוליס, ב-28 במאי 2020 (צילום: Lorie Shaull, CC BY-SA 2.0)

מפגין מתעמת עם שוטרים במיניאפוליס, ב-28 במאי 2020 (צילום: Lorie Shaull, CC BY-SA 2.0)

בין מיניאפוליס לירושלים: הרטוריקה השקרית של דיכוי המחאות

אנשי הממסד שמנסים לדכא את המרי שפרץ לאחר הריגתו של ג'ורג' פלויד מפעילים אסטרטגיה שמציגה את המוחים כ"אופורטוניסטים" ו"עבריינים", ומרחיקה את הציבור מהמחאה. צודק מי שמקשר בין זה להרג של איאד אלחלאק. בכל זאת, האסטרטגיה הזאת כבר עבדה פה כמה וכמה פעמים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf