סיפוח בקעת הירדן: גלולת הרעל שנתניהו רוצה להשאיר ליורשיו

חמישה חודשים. זה מה שמבקש ראש ממשלת המעבר, בנימין נתניהו. להיות ראשון ברוטציה לחמישה חודשים, ואחר כך לפנות את הדרך לבני גנץ. את הזמן הזה, הסבירו דובריו, נתניהו צריך כדי להשלים מהלכים חשובים – ובראשם קידום "סיפוח בקעת הירדן". במלים אחרות, נתניהו מוכן לוותר על ראשות הממשלה ובלבד שיספיק לעשות את מה שלא עשה ב-13 השנים שהוא בשלטון: לספח את בקעת הירדן.

על פניו, זו בקשה תמוהה. הרי בחירות שלישיות, אם אכן ייערכו, יתקיימו לכל המוקדם בסוף פברואר-תחילת מארס, שלושה חודשים מעכשיו. עד אז נתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה. גם אם מחנה הימין יובס, ייקח לגנץ חודש לכל הפחות להקים ממשלה חדשה, במקרה הטוב. כלומר ראשות הממשלה מובטחת לנתניהו לארבעה חודשים לפחות. שלא לדבר על האפשרות הסבירה מאוד שלא תהיה הכרעה, מה שישאיר את נתניהו בראשות ממשלה לתקופה שעולה בהרבה על חמישה חודשים.

אז למה בכלל לבקש בקשה כזאת? נתניהו הרוויח ביושר את חוסר האמון המוחלט הכללי שהוא יעמוד בדברו ואכן יפרוש עוד חמישה חודשים, גם אם ההסכם עם כחול לבן ישוריין בחקיקה כלשהי בכנסת, ואפילו אם נתניהו יחתום עליו בדמו. לא צריך להיות פרנואיד כדי לחשוד בו. מספיק לקרוא עיתונים. וכפי שכתב כאן אלי ביתאן, ובצדק, לנתניהו גם חשוב עצם העיקרון שהוא יכול לעמוד בראש הממשלה, בהסכמת כחול לבן, עם כתב אישום. זה יכול לשמש אותו למקרה שהממשלה תתפרק ונלך לבחירות חדשות.

אבל אפשר לתת לבקשה לתת לו עוד חמישה חודשים כדי שיספיק לספח את בקעת הירדן גם הקשר פוליטי יותר ישיר. נתניהו, מן הסתם, מנוי על "מקור ראשון", וגם הוא קרא את הקול הכמעט אחיד שעלה מגיליון סוף השבוע של העיתון. נתניהו, כתב במפורש העורך הראשי חגי סגל, צריך ללכת. לא בגלל כתב האישום נגדו, לא בגלל מה שנחשף בו, אלא משום שהוא עלול להביא את הימין להפסד בבחירות שלישיות.

סגל, כמו יתר הכותבים במקור ראשון, יודע לקרוא סקרים, ורואה שכרגע אין שום סקר שבו מחנה הימין אפילו מתקרב ל-61 מנדטים. ויותר מכך, רוב מכריע בציבור, לפחות 60%, רוצים שנתניהו יפרוש בעקבות כתב האישום שהוגש נגדו.

בעיני סגל, גורלו של הימין – ובעיקר גורלן של ההתנחלויות – חשוב יותר מגורלו האישי של נתניהו. נתניהו, כתב סגל, צריך לשכב על הגדר כדי להציל את מפעל ההתנחלויות. האיור שליווה את המאמר לא השאיר מקום לפרשנות. נתניהו נראה בו שוכב על גדר תיל, ועל גבו צועדת דמות נושאת דגל ישראל. נתניהו עשה את שלו למען ההתנחלויות, עכשיו המתנחלים יכולים לדרוך על גווייתו. לעקרבים יש תחושת נאמנות חזקה יותר.

הגישה הזאת לא נשארה תחומה לדפי "מקור ראשון". יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון ומי שנחשב לאיש רב כוח בליכוד, כבר הביע את תמיכתו הגלויה בגדעון סער, כלומר בסופו הפוליטי של נתניהו. ההנהגה הפוליטית של הימין הלאומני – נפתלי בנט, בצלאל סמוטריץ' וכולי – וגם בכירי הרבנים כמו דרוקמן וצבי טאו עדיין מתייצבים לצדו של נתניהו, אבל אפשר לחשוד בכנות החיבוק שלהם.

נתניהו עצמו, כך נראה, חושד מאוד. אתמול יצאו שניים מאנשי "המשמר הפרטוריאני" שלו בתקשורת – שמעון ריקלין וינון מגל – במסר זהה. "לא היה ראש ממשלה כמו נתניהו ששמר על יהודה ושומרון כמו נתניהו", צייץ ריקלין, "הפניית העורף של חלק מהמתנחלים לנתניהו בשעתו הקשה היא מעשה שלא ייעשה".

בהקשר הזה, החופש שנתן נתניהו לבנט להכריז על הקמת שכונה יהודית חדשה במרכז חברון מצטייר כתשלום במזומן על המשך התמיכה בו ב"שעתו הקשה". כך גם ההחלטה להעביר 40 מיליון שקל להתנחלויות, שמיד אחריה באה – בדרך מקרה כמובן – הודעת תמיכת של מועצת יש"ע במאבקו הצודק של ראש הממשלה נגד רודפיו בפרקליטות. בהקשר הזה אפשר כמובן גם לקרוא את את ההתחייבות לנצל את חמשת החודשים הקרובים לסיפוח בקעת הירדן.

חושב על המורשת

אבל ייתכן שיש פה משהו שהוא מעבר לתרגיל פוליטי או למאבק של הישרדות אישית. ייתכן שנתניהו מבין שגורלו הפוליטי נחרץ, והוא חושב כבר על המורשת שלו. לא על היורש, חס וחלילה. זה הס מלהזכיר. על המורשת הפוליטית שישאיר אחריו. והמורשת המרכזית שלו, הקו המנחה אותו מרגע שנכנס לפוליטיקה, הוא למנוע הקמת מדינה פלסטינית ולשמור על השלטון הבלעדי היהודי-ישראלי בין הירדן לים. נדמה שהוא רואה בכך את שליחותו ההיסטורית.

את הקדנציה הראשונה שלו, בין 1996 ל-1999, הקדיש נתניהו להקפאת תהליך אוסלו, שהוא האמין שמוביל ישירות להקמת מדינה פלסטינית. נכון, אחרי אירועי מנהרת הכותל הוא נאלץ לחתום על הסכמי ואיי, שכללו העברת שטחים בגדה המערבית לידי הרשות הפלסטינית. אבל הוא הצליח לעקר את תהליך אוסלו מהמהות שלו.

נתניהו שולט ברציפות בעשור האחרון, ארבע שנים מתוכו עם ממשלת ימין צרה, ובשלוש שנים האחרונות עם נשיא אוהד עד מעריץ בוושינגטון, שלפעמים נשמע יותר קרוב לאיחוד הלאומי מאשר לליכוד. ועל פי כן, נתניהו לא ניצל את התקופה הזאת כדי לנסות לספח שטחים בגדה המערבית. יותר מכך. הצעת חוק לסיפוח מעלה אדומים שעלתה על שולחן הכנסת כבר ב-2016 לא זכתה לתמיכתו. מהתוכניות של בנט לסיפוח חלקם הוא פשוט התעלם. אז מה קרה עכשיו?

נתניהו מעולם לא השיב באופן ישיר לשאלה הזאת, אבל אפשר לנחש. כל עוד הוא הרגיש בטוח בשלטונו, הוא האמין שסיפוח רק יסבך את ישראל מבחינה אזורית ובינלאומית. עדיף היה לו להמשיך בתהליך הסיפוח הזוחל, במחיקה ההדרגתית אבל היסודית של הקו הירוק. תהליך כזה, לפי נתניהו, מסכל הקמת מדינה פלסטינית מצד אחד אבל לא מעורר סערה בינלאומית מצד שני. ומשום שהוא מזלזל זלזול עמוק בכל מי שסביבו בפוליטיקה הישראלית, הוא האמין שהוא היחיד שיודע איך לשמור על המינון הזה, שרק הוא מכיר את נוסחת הקסם.

מרגע שהשלטון שלו מתערער, המצב משתנה. מצד אחד, הוא תלוי פוליטית באופן מוחלט בימין הלאומני, גם אם מספר המנדטים שלו נמצא בירידה, ולכן הוא נאלץ לוותר על האסטרטגיה הזהירה שלו ולאמץ את הרטוריקה של סמוטריץ' וחבריו. ומצד שני, ייתכן שהוא רוצה להבטיח שגם אם את מקומו יירש מישהו אחר, בין אם יהיה איש ליכוד כמו סער או איש מרכז כמו גנץ, היורש הזה יהיה כבול לפרויקט מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית. סיפוח בקעת הירדן – או ליתר דיוק צפון ים המלח – הוא בדיוק צעד כזה. זו הגלולה המורעלת שהוא רוצה להשאיר מאחוריו.

גם נתניהו יצליח במשימת הסיפוח של צפון ים המלח, מה שנראה כרגע לא מאוד סביר, זה לא יהיה סוף הדרך פתרון שתי המדינות, כפי שטוענים רבים – אבל זה בוודאי ינחית על הפתרון הזה מכה קשה, יגרום לו להיראות בלתי אפשרי לא רק בעיני הישראלים, אלא גם בעיני הפלסטינים. אין משהו שישמח את נתניהו יותר, גם אם יצפה במהלך הזה מחלון תאו במעשיהו.