newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדוע הימין כל כך רוצה ממשלת אחדות

ממשלת אחדות בין כחול לבן לליכוד נראית כמו חותמת סופית על הפסד הימין בבחירות בספטמבר, אך עדיין כל ראשיו דוחפים להקמתה. הסיבה: האופציה האמיתית לשיתוף פעולה בין יהודים לערבים בהנהגה, שיבשר על סדר יום חדש בפוליטיקה – ומהווה את קלף הניצחון של השמאל

מאת:

על פניו נראה שממשלת אחדות בין כחול לבן לליכוד היא האינטרס של כחול לבן. לפי מפת המנדטים בכנסת הנוכחית, נראה שממשלת אחדות כזאת תעצור את יוזמות הרס בית המשפט העליון, תבלום את ניסיונות הסיפוח, תקשה על חקיקת חוקי הנאמנות ותעצור כליל את חוקי הדת.

ממשלת אחדות כזאת יכולה גם להחליף את מירי רגב במשרד התרבות, ואולי אף למנות שרים חברתיים במשרדי האוצר, הבריאות והרווחה. בולמוס החקיקה של הימין והחרדים הנהוג כאן מאז 2015 ייעצר, ולא מן הנמנע שסיכוי לחוקים רבים וטובים – סביבתיים, חברתיים וליברליים – ייפתחו עם הקמתה.

ממשלת אחדות – באינטרס של כחול לבן. יו"ר כחול לבן בני גנץ וראש הממשלה בנימין נתניהו בפגישה אצל נשיא המדינה ראובן ריבלין, 23 בספטמבר 2019 (צילום: חיים צח / לע"מ)

לראשי הימין, לעומת זאת, ממשלת אחדות נראית כמו חותמת סופית על ההפסד בבחירות בספטמבר. את רוב היוזמות שהחלו לקדם הם ייאלצו לעצור, וראשי המתנחלים (נפתלי בנט, איילת שקד, בצלאל סמוטריץ' ורפי פרץ) יצטרכו להסתפק בתיקים זוטרים או להישאר בחוץ.

החרדים מצדם לא יוכלו לממש את הבטחות הבחירות שעמן רצו (כמו חוק הפרדה מגדרית, חוק גיוס, חוק לביטול התחבורה הציבורית בשבת ועוד). הרוב החילוני המוחלט בכנסת יאפשר חקיקת חוק גיור ותקנות לנישואין אזרחיים. הכרה בזרמים שאינם אורתודוקסים תתאפשר דה יורו או דה פקטו (בגלל החלטת בג"ץ שעל השולחן, שלכנסת לא יהיה כוח ורצון לבטל).

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא יוכל להשיג לעצמו חסינות ואולי אף ייאלץ לפרוש. שלל החוקים של מפלגות האופוזיציה שנפסלו בוועדת שרים לחקיקה ונחסמו על ידי ראשי הקואליציה דוד ביטן, דודו אמסלם ומיקי זוהר, יגיעו להצבעה ואולי אף יעברו. השאיפות לסיפוח הגדה והבקעה יוחזרו לבוידעם – ואת המדיניות מול הפלסטינים ייקבעו כאלו שלא חרדים אך ורק לגורל מפעל ההתנחלויות.

האם זהו רצון הבוחר?

אך על אף העובדה שלגוש המרכז-שמאל יש הרבה מה להרוויח ועל אף שלימין יש בעיקר מה להפסיד, ראשי הימין כולם עושים ככל שביכולתם כדי לגרום להקמתה של ממשלת אחדות כזאת. בנאומים, בראיונות ובהודעות לתקשורת הם מרבים להסביר מדוע זהו צו השעה, רצון העם, המוצא ההגון, הכרעת הרוב והדרך הנכונה.

כדי להרכיב ממשלה כזאת הסכים נתניהו, להלכה, להיות בממשלה תחת יו"ר כחול לבן, בני גנץ, אחרי חמישה חודשים בלבד. יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן הסכים אף להישאר מחוץ לממשלה כזאת אם תוקם ולתמוך בה. ראשי המפלגות החרדיות הסכימו "לשבת עם (יאיר) לפיד", וסגן שר הבריאות יעקב ליצמן כמעט כינס את מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל כדי שתתיר ישיבה לצד לפיד. הרב רפי פרץ הציע לתווך בעצמו את האחדות, וקריאות דומות נשמעו מפי סמוטריץ', בנט ושקד. גם חברי הכנסת של הליכוד יולי אדלשטיין, גדעון סער וניר ברקת התאמצו להביא לממשלת אחדות.

גם הם רוצים "אחדות". רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' (יונתן זינדל / פלאש90)

אך האם זהו באמת רצון הבוחר? האם בוחרי נתניהו, שלהם הבטיח ממשלת ימין צרה בראשותו, רוצים אחדות עם גנץ? האם בוחרי כחול לבן, שהתלכדו כדי להדיח את נתניהו, מעוניינים באחדות עם הליכוד של נתניהו ומירי רגב? האם הבוחרים החרדים רוצים את לפיד ותומכי יאיר גולן מעוניינים לראותו מכהן כסגנו של שר הביטחון בנט? בוודאי שלא.

כורח האחדות, נאמר אולי את המובן מאליו, נועד כדי למצוא את פשרת האמצע בין הרצונות הפוליטיים השונים של בוחרים שהלכו לקלפי בפירוש כדי להצביע כנגד המחנה היריב, לא פחות משהלכו כדי להצביע בעד המפלגה שלה נתנו את קולם. הפשרה, אם תושג, תרקח מכל הרצונות והשאיפות הללו ממוצע אחד – תעניק לכל אחד משושביני הממשלה די בכדי לרצות את הבוחר, ולא תדרוש ממנו יותר ממה שהוא יכול לשאת. דרך האמצע, יאמרו מצדדיה, היא החיים עצמם: תשוקות גדולות שפוגשות פחדים קמאיים, הבטחות שנאלצות להסתדר בשורה.

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בראיון שנתן בסוף השבוע ל"גלובס", הטיב לתאר זאת בלשונו: "ממשלת אחדות זה בולשיט. כשנבחרתי לראשות עיריית ירושלים, הרבה אנשים חכמים יעצו לי למצוא דרך לצמצם את הפערים בין המגזרים השונים בעיר, כדי ליצור מכנה משותף. זו היתה העצה הכי גרועה שקיבלתי. אין דבר שמגזרים שונים בעיר חרדים לו יותר משיוף הקצוות הזה. מבחינתם זו פגיעה בליבת הקיום שלהם. ולכן ממשלת אחדות יכולה להיות אסון".

נתניהו לא יילך בשקט

אפשר להפסיק לשקר שממשלת אחדות "תשקף את רצונם של 80 מנדטים", ולהסתפק בטענה שממשלת אחדות תעניק לנציגי 80 המנדטים הללו את המינימום הנדרש לכך שכל אחד מחבריה יוכל לחזור אל בוחריו ולומר להם: היה יכול להיות גרוע יותר, הרבה יותר גרוע, אבל הפגנתי מנהיגות ומנעתי את האסון. פשרות כואבות מול איומים קיומיים.

אבל מהו האסון הזה? מהו הדבר הכל-כך גרוע שיכול חלילה לקרות לראשי הימין אם לא תוקם ממשלת אחדות? מאיזה איום נורא נמלטים נתניהו, אריה דרעי, בנט ופרץ כשהם חותרים לממשלה עם גנץ, לפיד ושאר אויביהם הפוליטיים?

כאן צריך להפריד בין נתניהו האיש לשאר ראשי הימין. נתניהו עצמו ירוויח מממשלה כזאת באופן אישי. טועים אלו הרואים בו פוליטיקאי שסיים את דרכו ועסוק כעת רק בתנאי הפרישה – הם אופטימיים, משוכנעים שהדברים יסתדרו, שלא יכול להיות גרוע יותר. אך האופטימיות, במקרים רבים, היא נשקו של המדכא. נתניהו זקוק לשלטון כדי להימלט מהכלא, וכל יום שהוא מכהן בתפקידו על אף ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום הוא ניצחון עבורו.

היועמ"ש אביחי מנדלבליט המבוהל, שאר שותפיו לגוש הנאלמים ובוחריו רואים את המסר הזה: "לא יכול להיות שראש ממשלה יהיה תחת כתב אישום", מתחלף ב"לא יכול להיות שהוא ישיג לעצמו חסינות", ואחר כך ב"לא יכול להיות שהוא ינהל משפט בעודו מכהן", ואז ב"לא יכול להיות שהוא ימנה יועץ, או פרקליט" ועוד שלל נבואות שיריביו משכנעים את עצמם שלא ייתכן והוא יעשה – אך הוא עושה. ובפעם הבאה שהוא יסדר לעצמו ממשלת חסינות, הוא יבוא אליה חזק וכוחני יותר, כפי שנהג שוב ושוב מאז ומעולם.

שום מגבלה חוקית ואתית לא עומדת בדרכו של מי שבעיני עצמו, דובריו במחנה ובתקשורת, הוא מציל ישראל ועתידה. בשביל נתניהו הזה, הסכמה ולו חלקית מצד יריביו לכהונתו תחת כתב אישום תהיה כל הדלק שהוא צריך כדי להרוס אותם, וכדי להשיב אליו את אמון הימין שמתחיל לפקפק בכוחו. הפיכתו מחדש לראש ממשלה נבחר היא מטרה שהוא מעוניין להשיג מהכנסת הזאת, ולא רק: החיסרון הבולט שלו בבחירות באפריל ובספטמבר היתה האמונה כי הניצחון בכיס שלו, מה שגרם לאדישות. עכשיו הוא מתחיל כאנדרדוג. אם מערכת הבחירות האחרונה הציפה רפש, זו שאחריה תציף יותר.

מפגינים בעצרת התמיכה בבנימין נתניהו, ב-26 בנובמבר 2019 (צילום: אורן זיו)

מתחיל כאנדרדוג. מפגינים בעצרת התמיכה בבנימין נתניהו, ב-26 בנובמבר 2019 (צילום: אורן זיו)

נתניהו לא הולך בשקט. בצד אחד הוא מחזיק בלובי המתנחלי, הדורש סיפוח ותקציבים למפעל ההתנחלויות, היתרי בניה והרחבה, ומאידך – החרדים, שממשלת ימין צרה היא האופציה היחידה שבה יוכלו לממש את הבטחותיהם לבוחר: פטור מגיוס, קצבאות רווחה, תקציבי ישיבות, עצמאות החינוך החרדי, ריסוק מגמות הליברליזציה במגזר ובלימת חוקי חופש הדת. ההישג בקלפי יצריך מנתניהו מאמץ, אבל הוא אפשרי: באפריל הפרידו רק 1400 קולות לימין החדש בינו לבין ממשלת ימין צרה ונצחית, ואפילו לא עברה שנה אחת מאז.

דמון יהודי-ערבי

אז נתניהו בצד, מדוע שאר ראשי הימין רוצים בממשלת האחדות הזאת, ובהם יריביו המרים שרוצים את ראשו הפוליטי? ניתן כמובן לנתח את האינטרסים האישיים של כל אחד מהם, את הפוליטיקה שהם מנהלים מול נתניהו, את טראומות העבר לעומת פנטזיית היום שאחרי. הסיבות הללו נכונות, וכנראה שטמון בהם לא מעט, אך הן אינן חזות הכל. כפי שהאינטרס האישי של נתניהו, הרווחים המיידיים של גנץ או הנאמנות לרצון הבוחר שמפגין דרעי אינם הסיפור כולו.

כאשר ראשי מחנה הימין מוכנים לבלום את בולמוס החקיקה הימנית שהם אוחזים בו מאז 2015 וללכת אל "גלות האחדות" הם רואים פחד אחר מול העיניים, כזה שיערער על הבסיס עליו הם מושתתים.

הדמון העצום של הימין בישראל, החרדה שאתה הם יבואו אל הבוחר הימני, הוא אחד: האופציה האמיתית המונחת על השולחן לשיתוף פעולה יהודי-ערבי בהנהגת ישראל. שיתוף פעולה כזה יכול להתחיל בתמיכה בהימנעות של הרשימה המשותפת, להמשיך בהסכמה על קווי יסוד, להתבטא בהישגים בשטח ולהמשיך הלאה – והוא שומט את הבסיס הנצחי להתחזקות הימין בישראל.

שיתוף פעולה כזה מבשר על סדר יום חדש בפוליטיקה, מפרק את ההפרדה והאיבה בין ישראל השנייה היהודית והענייה לישראל השלישית והרביעית הפלסטינית, הענייה והמדוכאת מאותן הסיבות ועל ידי אותם האנשים. הוא מדליק את האור על החושך הפוליטי רב השנים של יהודים עניים פה, פלסטינים נכבשים שם, חרדים יראים כאן, ובתווך עסקני דיכוי וסכסוך. זאת האופציה הפוליטית הבהירה שהבחירות בספטמבר שמו על השולחן, והיא ממלאת את ראשי הימין בעתה.

ח״כ איימן עודה במהלך ארוע השקת הקמפיין בעברית של הרשימה המשותפת בתל אביב, 20.8.2019 (צילום: אורן זיו)

ח״כ איימן עודה במהלך ארוע השקת הקמפיין בעברית של הרשימה המשותפת בתל אביב, 20.8.2019 (צילום: אורן זיו)

המלחמה היומיומית נגד שיתוף הפעולה היהודי-ערבי בעיצומה. היא מתנהלת בשלטי חוצות שמוסרים מהם האותיות הערביות, במחלקות בבתי חולים, בתאי סטודנטים במכללות ובאוניברסיטאות, בוועדות קבלה ובשבתות תרבות, בחקיקת חוק הלאום, חוק קמיניץ או חוק המואזין.

במפלגות הימין רואים את הקשר הישיר בין סבבי האלימות בעזה למפעל ההתנחלויות ולסילוק התקווה לשלום, בין התמיכה בימין העולמי לבין הדרת הפלסטינים כאן, ובצדק. פוליטיקה ליהודים בלבד היא פוליטיקה שבה הימין מנצח – נציגיו או ערכיו. זו מערכת פוליטית שבה הימין תמיד יהיה אותנטי וכנה יותר, והמרכז-שמאל צבוע. כי אם הפוליטיקה היא שוביניסטית-יהודית, מדוע שהחוק לא יהיה כזה? החתירה לממשלת אחדות, ואפילו במחיר של בלימת חוקי הנאמנות, הסיפוח והדת, שווה לימין ולו בשביל להוריד מהשולחן את שיתוף הפעולה היהודי-ערבי.

הווה אומר: שיתוף הפעולה הפוליטי היהודי-ערבי, שהוא ערך מרכזי בישראל ובשמאל, הוא גם קלף הניצחון שלו. ניצחון שאינו יהודי-ערבי, גם אם הוא בצורת ממשלת אחדות בראשות הנציג הליברלי בכחול לבן או המתון בליכוד, וגם אם הוא כולל את בלימת החוקים האנטי-דמוקרטיים וחוקי הדת ואפילו אם כלולים בו הישגים סוציאל-דמוקרטים ליהודים בלבד, הוא ניצחון של הימין בהכרח. הוא מאשש את הסדר הישן של פוליטיקה נפרדת ליהודים וערבים, שבו מנצחים תמיד חסידי ההפרדה, ההדרה, הגזענות והשנאה. נתניהו, בנט, ליברמן, דרעי, פרץ וסמוטריץ' יודעים זאת היטב, ורק משום כך מוכנים באמת להיכנס לממשלת אחדות.

שיתוף הפעולה היהודי-ערבי הוא יעד שראוי להפסיד עליו, אך היום הוא תנאי הכרחי לניצחון.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

היוזמה נדחתה על ידי ישראל וגוועה עד מהרה. חברי יוזמת השלום הערבית בפגישה עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי בפריז, 12 בינואר 2014 (צילום: משרד החוץ האמריקאי)

שלום מבוסס זכויות: הצעה ערבית חדשה לפתרון הסכסוך

לפני יותר משני עשורים, יוזמת שלום ערבית הציעה לישראל הסכם שלום קיבוצי תמורת סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית. ישראל דחתה את היוזמה. כעת מציע שר החוץ הירדני לשעבר יוזמה ערבית מבוססת זכויות, ואת הדרך למימושה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf