newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סבב האלימות האחרון בעזה עשוי להוביל להכרה נרחבת בחמאס

במאמר שהתפרסם במרכז המחקר של "אל ג'זירה" נטען כי ארה"ב וישראל התחילו לשנות את גישתן כלפי חמאס, לנוכח העוצמה הרבה שהפגינה וההבנה שלא ניתן לשבור את כוחה או לחסל אותה. למרות זאת, טוען הכותב כי לא יהיה מנוס מחזרה להתנגדות בדרכי שלום ולמו"מ עם ישראל

מאת:

האם סבב האלימות האחרון בעזה עשוי להביא להכרה של מדינות האזור ושל הקהילה הבין-לאומית בחמאס?

לאחרונה התפרסם באתר מרכז המחקר של "אל ג'זירה" מאמר מאת אבראהים פריחאת, מרצה לסכסוכים בין-לאומיים במכון דוחה ללימודים גבוהים, תחת הכותרת "חמאס כשחקן לא רשמי בזירה הבין-לאומית: השינויים וההשלכות". הכותב מנתח במאמר את השפעתו של סבב האלימות האחרון בין חמאס לישראל על מעמדה של חמאס כגורם לא רשמי בפוליטיקה האזורית.

יחיא סינוואר, מנהיג החמאס, בעצרת בעיר עזה ב-24 במאי 2021 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

הפעם חמאס היתה זו שהתקיפה והגדירה את היעד. יחיא סינוואר, מנהיג החמאס, בעצרת בעיר עזה ב-24 במאי 2021 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

פריחאת מסביר כי על פי רוב, שחקנים לא רשמיים, במיוחד במזרח התיכון, הם גם כאלה שהמדינות המוכרות סיווגו אותם כארגוני טרור. במיוחד הדברים אמורים בארה"ב, שנלחמה בשחקנים כאלה בעיראק, בסוריה, בלבנון, בתימן ובאפגניסטן, ולעתים גם גברה עליהם. עם זאת, המצב השתנה כשחלק מהשחקנים האלה זכו בהכרה ובלגיטימיות, ואפילו נחתמו עמם הסכמים, חלקם בכתב.

פריחאת מאמץ את הגדרתם של דפני ג'וסלין ושל ויליאם וולאס ל"שחקן לא רשמי": גורם שאינו כפוף לגוף ממשלתי או בין-לאומי ריבוני. הוא מסביר כי ריבוי השחקנים הלא רשמיים בעולם הערבי נובע מהפער בין רמת תפקודן של מדינות ערב האוטוקרטיות לבין שאיפותיו של האזרח הערבי, הסובל מהדרה ומעוולות.

לדבריו, האוטוקרטיה היא הסיבה לכך שרבים מהשחקנים הלא רשמיים פונים להקצנה ולאלימות כסוכני שינוי. לצד זה, יש הבדלים רבים בין השחקנים הלא רשמיים בכל הנוגע לסיבות ולנסיבות היווצרותם לבין האידיאולוגיה שלהם.

לטענת הכותב, ייחודה של חמאס הוא "בהיותה תנועת שחרור עם אג'נדה לאומית של התנגדות לכיבוש צבאי וקולוניאלי". לצד זה, חמאס דומה לשחקנים לא רשמיים אחרים בכך שהקהילה הבין-לאומית רואה בה ארגון טרור שאין לשאת ולתת אתו.

אולם גם עיקרון זה הופר בזמן האחרון לגבי שלושה שחקנים: הטליבאן, החות'ים וחמאס. היה זה דווקא הממשל הרפובליקני של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ שחתם על הסכם שלום עם הטליבאן, תנועה שארה"ב סיווגה כארגון טרור ונלחמה בה במשך כ-20 שנה. לאחרונה הסיר הנשיא ג'ו ביידן את החות'ים מרשימת ארגוני הטרור, במטרה לסיים את המלחמה בתימן.

לטענת פריחאת, נראה שארה"ב וישראל החלו לשנות את גישתן גם לגבי חמאס, בהכירן ב"קיומה הלגיטימי ובתפקידה במלחמה, בשלום וביציבות באזור. הכוח הרב שהפגינה חמאס במהלך המלחמה האחרונה היה גדול משמעותית מיכולותיה במלחמות קודמות, הן מבחינת מספר הרקטות ששיגרה, והן מבחינת דיוקן והטווח שאליהן הגיעו".

פריחאת מציין שלושה גורמים נוספים המעידים על התחזקותה של חמאס: החלטתה לצאת למלחמה, יכולתה לממש את ההחלטה הזאת וניהול משא ומתן על המטרות שלשמן יצאה למלחמה.

פריחאת מסביר שמלחמות / מבצעי העבר החלו לאחר שחמאס נגררה או נאלצה להגיב לחיסול של אחד ממפקדיה או לפגיעה בנכסיה הצבאיים. הפעם היתה זו חמאס שהתקיפה והגדירה יעד ספציפי: "הפסקת ההתקפות (הישראליות) על שכונת שייח' ג'ראח". הכותב טוען גם שההרתעה ההדדית שהושגה הפעם שונה מבעבר, הודות לעיתוי ולאיכות תקיפותיה של חמאס.

donate

בעניין ניהול המשא ומתן, הכותב מזכיר שמתחילת העימות, ארה"ב לא חדלה מלבקש "משותפיה באזור ומנציגי האו"ם ליצור קשר עם הגורמים השונים כדי להפסיק את העימות. מדובר כמובן במשא ומתן עם תנועת החמאס, ולא עם ההנהגה הפלסטינית הרשמית בראשות מחמוד עבאס".

פריחאת טוען שהמלחמה הוכיחה שישראל אינה יכולה לשבור את כוחה של חמאס או לחסל אותה. הוא מצטט ממאמרו של מקס בוט ב"וושינגטון פוסט" מ-18 במרץ 2021, שלפיו כל שישיגו הצדדים בעימות הזה הוא חזרה למצב ששרר בשטח לפניו.

פריחאת גורס שהכוח המשמעותי הוא הנכס האסטרטגי המאפשר לשחקן כמו חמאס לזכות בסופו של דבר לנהל משא ומתן ולכפות דרישות מסוימות. זאת בניגוד לאש"ף, שחתמה על הסכם אוסלו "מבלי שהיו בידה קלפי מיקוח, והרשות הלאומית שלה נותרה תחת כיבוש".

פריחאת מתייחס להתנגדות אפשרית לטיעוניו, שלפיה "המצב בעזה שונה מזה שבאפגניסטן ובתימן, ואין להשוות ביניהן". הוא מקבל את ההתנגדות אך אינו מפרט מדוע היא נכונה, ומסביר שיש בכל זאת דמיון בין הסכסוכים השונים בכל הנוגע ללוחמת גרילה בשטח מאוכלס בצפיפות.

עם זאת, לדבריו, האמריקנים פעלו פעמים רבות בטורה בורה, כיוון שפלישה קרקעית אליה "קלה בהרבה מכניסתם של כוחות ישראליים למחנה הפליטים ג'באליה, למשל". הכותב מזכיר כי אף שאריאל שרון לא כבש את ביירות ב-1982 מחשש לאבידות הכבדות שיספוג צה"ל, הישגה של ישראל היה יציאתה של אש"ף מלבנון. לעומת זאת, כיום שר הביטחון בני גנץ אינו מסוגל לכפות על איש לעזוב את עזה או להניח את נשקו, וכל שעלה בידו להשיג הוא הפסקת אש.

התמיכה בישראל לא הגיעה לממדיה בעבר

פריחאת עונה גם לטענה שלפיה ישראל אינה מכריעה את חמאס משום שהמשך שלטונה מנציח את הפיצול הפלסטיני. הוא כותב: "האם זה הגיוני שישראל מעדיפה את חמאס, שחקן לא רשמי וחמוש בעזה, במרחק 70 ק"מ מתל אביב? לא זו בלבד, חמאס מקבלת תמיכה צבאית מאיראן, לפי עדותו של אסמאעיל הנייה בנאום שנשא בסוף המלחמה. את כל זאת ישראל מוכנה לקבל רק כדי לדחוק לשוליים את מחמוד עבאס ולהותירו חסרה השפעה במוקאטעה ברמאללה?"

עד כמה שהדבר עשוי להישמע אבסורדי, נדמה שעד כה התשובה לשאלות אלה היא חיובית.

הכותב מציין שאף שהמערב המשיך לכנות את חמאס "ארגון טרור", כשמשווים בין המצב בצוק איתן ובין העימות האחרון, ניכר שינוי מסוים. למשל, רוב הלחץ על ישראל לסיים את המלחמה הגיע מארה"ב. כמו כן, שר החוץ אנתוני בלינקן הצהיר כי הפלסטינים והישראלים "זכאים למידה שווה של חירות, כבוד, ביטחון ושגשוג".

נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן (צילום: הבית הלבן)

רוב הלחץ על ישראל לסיים את המלחמה הגיע מארה"ב. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן (צילום: הבית הלבן)

פריחאת מדגיש כי נדיר שפקיד ממשל אמריקני ישתמש בביטוי "מידה שווה" לגבי שני העמים. הוא מוסיף כי אף שגרמניה, אוסטריה והונגריה הביעו הזדהות עם ישראל, התמיכה בישראל לא הגיעה לממדיה בעבר. הוא רואה עדות נוספת לשינוי ברצונה של מצרים להוביל את שיקום עזה. יחסי מצרים עם חמאס היו תמיד מורכבים בשל הקשר בין חמאס ובין תנועת האחים המוסלמים.

פריחאת מסייג באומרו שבטווח הנראה לעין, מדינות המערב ימשיכו לראות בחמאס ארגון טרור, וימשיכו לנהל אתה מגעים באמצעות מתווכים כמו מצרים, קטאר וטורקיה. הוא מציין גם שהתחזקותה של חמאס לא בהכרח תוביל להתקרבותה לרשות הפלסטינית, שנדחקה לשוליים במלחמה, וכי עליית כוחה של חמאס עשויה דווקא להביא להחמרת הפיצול הפלסטיני.

פריחאת מסכם באומרו שגם אם חמאס תמשיך להתחזק ותעמוד איתנה בעימותים עתידיים עם ישראל, תוכניתה "לשחרר את האדמה הכבושה" לא תצליח בטווח הנראה לעין. הוא מציין שכך קרה גם לתנועות שחרור אחרות. לדעת פריחאת, אף שהכוח הצבאי האפיל זמנית על דרכי המאבק האחרות, לא יהיה מנוס מחזרה להתנגדות בדרכי שלום ולמשא ומתן עם ישראל.

פריחאת מצייר תמונה מורכבת של הרתעה הדדית לצד מגבלות הכוח. כאמור לעיל, הוא מציין שחמאס שונה מהטליבאן ומהחות'ים, אך אינו מסביר בדיוק במה. בין אם לכך התכוון ובין אם לאו, ההבדל הבולט בין הארגונים הוא במצבו של היריב העומד מולם בקשר לטריטוריה שבמחלוקת.

ארה"ב אומנם מעוניינת לשמור על השפעתה ברחבי העולם, אך היא לא תמיד מוכנה לשלם את המחיר במה שמכונה "boots on the ground" (חיילים על הקרקע). בין שהיא בוחרת בנוכחות צבאית או בניסיון להשפיע על המצב מרחוק (למשל, באמצעות סקנציות כלכליות), ארה"ב נלחמת בארגונים השונים בטריטוריות שאינן גובלות בשטחה. אף שיש לה אינטרסים מדיניים וכלכליים שונים לגבי טריטוריות אלה, ארה"ב אינה צד בסכסוך הלאומי, האתני או הטריטוריאלי המתקיים בהן.

למותר לציין שמצבה של ישראל בהשוואה לעזה (וכן בהשוואה לגדה המערבית) שונה בתכלית. ישראל ומנם נושאת ונותנת עם חמאס זה שנים, בעיקר בעניינים כלכליים ובמסגרת עסקות שבויים. נכון לומר שחמאס זכתה בהישגים המשקפים את ההבנה הישראלית שאין מנוס מלדבר יתה.

עם זאת, אפשר גם להניח במידה רבה של סבירות שכל הכרה רשמית של ישראל בחמאס תותנה בהכרה של חמאס בישראל. ההכרה של ארה"ב בחות'ים ובטליבאן ואף הכרה אפשרית של מדינות במערב בחמאס בעתיד, אינן מבשרות הכרה הדדית בין ישראל לחמאס.

יצוין כי לאחרונה היינו עדים למבול של דיווחים על תנאי ישראל לשיקום עזה; על רצונה של ישראל להרחיק את קטאר ולקרב את מצרים; על שאיפה לאפשר לרשות הפלסטינית לפקח על העברת הכסף לעזה; על הניסיון לכרוך את עסקת השבויים בשיקום ועוד.

כשמסננים את הדרישות המקסימליסטיות שמציגים שני הצדדים, נותרים לנו רק הדיווחים על כך שקטאר הבטיחה כחצי מיליארד דולר לשיקום עזה. למעשה, לא הוסכם על שום דבר משמעותי. קשה גם לנחש מה תהיה מדיניותה של ממשלת ישראל המסתמנת בקשר לעזה, ואם תהיה שונה באופן מהותי מזו של קודמותיה.

פריחאת אכן מציע חומר למחשבה בעניין סיכוייה של חמאס לזכות ביום מן הימים בהכרה, אך נראה שעדיין מוקדם לשפוט את תרומתו של העימות האחרון לעניין זה.

עמיר טאובר הוא מתרגם וכותב בצוות פרויקט אופק במכון ון ליר בירושלים

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קורבן נוסף של יום הדמים בגדה (צילום מסך מתוך סרטון בצלם, המתעד את הירי במאלכ חמדאן מכפר סאלם)

קורבן נוסף של יום הדמים בגדה (צילום מסך מתוך סרטון בצלם, המתעד את הירי במאלכ חמדאן מכפר סאלם)

תיעוד: חיילים ירו למוות בצעיר פלסטיני מבלי שהיווה סכנה

על פי התיעוד, מאלכ חמדאן נורה למוות על ידי חיילים שירו לעבר פלסטינים בתגובה ליידוי אבנים. זאת למרות המרחק הרב ביניהם ובזמן שאלה ניסו להימלט מהמקום. באותו היום נורו למוות עוד 10 איש בגדה, חלקם בידי מיליציות משותפות של חיילים ומתנחלים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf