נצרת, 1966: תלמיד ערבי כותב בעברית על שחרור ירושלים מהצלבנים

בבית הספר למדנו עברית החל מכיתה ד'. במשך תשע שנים, עד כיתה י"ב, למדנו מקראות עם דברי הגות של אבות הציונות, טקסטים שהאדירו את מפעלותיהם של מקימי המדינה ודברי שיר של המשוררים הלאומיים ביאליק וטשרניחובסקי. משנת הלימודים האחרונה בבית הספר התיכון העירוני בנצרת נותרה אצלי מחברת, ובה חיבור שכתבתי על "האופי האופטימי של שירת טשרניחובסקי".

החיבור האחרון במחברת, תחת הכותרת "סיפור", עסק בנושא שבחרתי באופן חופשי, נושא שהיה רווח ומוכר היטב בשיח הערבי, אך מעולם לא מצא ביטוי בתכני הלימוד בבית הספר: קרב חיטין ותבוסת ממלכת ירושלים הצלבנית בידי סלאח-א-דין.

קצת רקע. באותם ימים, 1966, ירושלים היתה חצויה מזה 18 שנה. חלקה המזרחי, הפלסטיני, על כל המקומות הקדושים שבו, היה תחת שלטון ממלכת ירדן. חציה המערבי, שתחת שלטון ישראל,  שהכריזה עליו כבירתה, נחשב אז על ידי הפלסטינים והעולם הערבי כשטח כבוש. לא רק בשל העובדה שישראל גירשה ממנו במלחמת 1948 את תושביו הפלסטינים והשתלטה על נכסיהם, אלא משום החשש הכבד שישראל שואפת לכבוש גם את החלק המזרחי של העיר כשתזדמן לה שעת כושר, מה שאכן קרה שבעה חודשים מאוחר יותר.

ומי היה אז ראוי מכל לפדות את אלקודס ולגאול אותה, אם לא גמאל עבד א-נאסר, סלאח א-דין המודרני, מנהיגם הבלתי מעורער של כל הערבים, שנאומיו המיתולוגיים ברדיו הצליחו לסדוק את חומת הממשל הצבאי ולחדור לכל כפר ומאהל?

בשולי החיבור שכתבתי רשם המורה לעברית, תייסיר ג'מיל אליאס עליו השלום, בן הכפר קנה, את הציון "טוב" והוסיף: "אקווה שאתה לבד עשית את העבודה הזו. 7/11/66." אין לדעת אם הציון התייחס רק לשליטתי בנפתולי המליצה העברית או גם לתוכן החיבור, אבל ברור כי במציאות שבה מורים ערבים במערכת החינוך היו נתונים לפיקוח צמוד של שירותי הביטחון, והתנהלו בדרך כלל כעלים נידפים ברוח, בעצם העובדה שנתן ציון "טוב" לטקסט כזה הפגין המורה אליאס אומץ לב הראוי להוקרה.

מעניין התאריך שרשם המורה ליד חתימתו, אמנם מקרי, אבל סמוך לתאריך משמעותי. יום למחרת, ב-8 בנובמבר, עלה אל דוכן הכנסת ראש הממשלה לוי אשכול והודיע כי ב-1 בדצמבר יבוטל הממשל הצבאי, שתחתיו חיו הערבים בישראל מאז סיום המלחמה ב-1949, הכרזה שבישרה על פתיחתו של עידן חדש ביחסה של ישראל לנתיניה הפלסטינים.

אבל מהר מאוד התברר שהיתה זו אפיזודה חולפת. שישה חודשים אחרי ביטול הממשל הצבאי,  העתיקה ישראל את שיטותיו הבדוקות לשטחים שכבשה ביוני 1967. הנה כי כן, מדינה שגילה 74 שנים, הסכינה לחיות רק כחצי שנה בלבד מבלי לשעבד את עם הארץ באמצעות משטר צבאי.

להלן החיבור ללא עריכה, כולל הניקוד המקורי, מלבד הוספת כמה אימות קריאה. בסוגריים מרובעים: תיקוני המורה.

*  *  *  *  *

הזמן – ימי הביניים בשנת 1187. המקום – העיר ירושׁלים. על אחד מהרי ירושׁלים נראה אוהל, ובפתח האוהל יושבת אשׁה זקנה עם נכדה הצעיר. בין הזקנה לבין נכדה נשׁמעו השׂיחות האלה:

הנכד: מדוע הצלבנים שׁולטים בירושלים, והיא העיר הקדושׁה השלישית אצל המוסלמים אחר מכה ומדינה?!

הזקנה: שׁמע נכדי, העיר הזאת שאתה רואה היתה מאושׁרת ומבורכת ונהנית מן הצדק תחת השׁלטון המוסלמי. אבל המזרח נפגע בחולשׁה לעטיו [תיקון המורה: בעוכריו] של הסכסוך החמור שאירע בין מלכי המוסלמים, וחולשׁה זאת עזרה לצלבנים לכבוש את העיר.

הנכד: מתי הם כבשׁוהָ?

הזקנה: בשנת 1099 לפי ספירת הנוצרים.

הנכד: היכולת את לתאר לי את כיבוש העיר?

הזקנה: כן נכדי, עודני זוכרֶת, כי לפני שמונים שנה ויותר, וּכשהייתי בת עשר שנים, שמעתי מאבי כי הצלבנים באו מאירופה וכבשו כל העירים [את כל העָרים] שעל שֹֹפת הים, אחר כך פנו לירושלים ולכדוהָ והרגו שׁשׁים אלף מתושביה המוסלמים ועשׂו ממסגדיה כניסיות. אבל העיר לא תשׁאר עוד זמן ארוך בידי הצלבנים, כי קם עכשיו מלך מוסלמי חזק והוא משׁקיע כל מאמציו להוציא את כל הצלבנים מן המזרח. הוא סלח-א-דין, אשר גייס חיילים מכל העולם האסלמי וניצח את הצלבנים בקרב חיטין והרג מהם רבבות. אבל נהרגו כמה מאות מן המוסלמים, ומהם אביך, נכדי.

אז התעוותו פניו של הנכד הצעיר ורץ אל האוהל ושם כפו על הקֻרְאָן ונשׁבע להרוג מאה מהצלבנים בעד אביו, ולקח את חרבו ורכב על סוסו והאיץ אותו [בו] לרוץ. אבל סבתא שלו  צעקה עליו ואמרה לו: "עכשיו המלך סלח-א-דין נמצא ליד עכו בדרכו לירושלים לגאול אותה מהצלבנים". הנכד נפרד מהסבתא שלו ופנה לעכו.

באחת [באחד] הימים כשהיתה הזקנה יושבת בפתח אוהלה ומסתכלת על ירושלים המסתרעת [המשתרעת] לפניה, שמעה שָׁאוֹן גדול ושְריקות עזות בתוך העיר. אחר כך ראתה רבבות מהחיילים המוסלמים ממהרים אל העיר לכבושׁ אותה. וכעבור יממה הצליח סלח-א-דין לצור את העיר. הצלבנים הרגישׁו ברעב חזק ומסרו את העיר לסלח-א-דין. החיילים המוסלמים [נכנסו] אל העיר ולא הרגו אף אחד מהאוכלוסיה. סלח-א-דין הטיל על הצלבנים מסים וסלח [ואפשר] להם לצאת מן העיר.

עלי אל-אזהרי הוא תושב יפו, יליד הכפר ההרוס ספוריה, מושב ציפורי כיום