newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האדם שראה אנשים: פרידה מנעם קמינר

הוא נולד בקיבוץ, בילה בקייטנות ברוסיה הסובייטית, התגייס לסיירת גולני, סרב לשרת במלחמת לבנון, חי בקומונה, והיה איש הייטק. בין מלחמת ששת הימים למבצע צוק איתן, חייו של נעם קמינר הם מסע בהיסטוריה ובזכרונות של השמאל הרדיקלי. הוא היה קומוניסט, ולא היו לו קרניים או זנב

מאת:

כותבת אורחת: ענת סרגוסטי

כמה פעמים בחיים נקרית בדרכנו ההזדמנות להשתתף באירוע לא פוליטי, שבו מתאספים ביחד צעירים ומבוגרים, פלסטינים ויהודים, א/נשים ממעגלי תוכן שונים, מעגלי חיים אחרים, וכולם חולקים מכנה משותף אחד, מוכר ואהוב על כולם? לכמה יהודים-ישראלים מתאפשר לשבת לצד פלסטינים ישראלים למשך ערב שלם שלא במסגרת מפלגה או אירוע פוליטי-שמאלני? לכמה מאיתנו – היהודים-הישראלים – יש חברים פלסטינים ישראלים? חברים באמת, שיש לנו חוויות חברתיות משותפות איתם?

האירוע שלכבודו התכנסו כל הא/נשים האלה הוא ערב הזכרון לנעם קמינר, שנפטר לפני כחודש ממחלת הסרטן. כי אם אפשר למצות את נעם כפי שהשתקף מן הערב הזה, הרי שהוא הביטוי המקסים והערכי של הישראליות ההומניסטית שנטועה בערכים אוניברסליים של שוויון ואחוות עמים, בלי קלישאות.

הוא נולד בקיבוץ, התחנך כקומוניסט, בילה בקייטנות ברוסיה הסובייטית, התגייס לסיירת גולני, ב-73' השתתף בקרב המיתולוגי לכיבוש החרמון, היה פועל נמל, עשה דוקטורט במידענות, ותמך בבן שסירב להתגייס ולשרת בשטחים וישב בכלא.

נעם קמינר (באדיבות המשפחה)

נעם קמינר (באדיבות המשפחה)

הטקסט הזה נכתב מנקודת מבט אישית, כי נעם קמינר הוא גם חלק מהביוגרפיה הפרטית שלי. הכרנו בכיתה ז' בבית הספר היוקרתי ביותר בירושלים, התיכון שליד האוניברסיטה. "הוא קומוניסט", לחשו לי נשמות טובות מאחורי גבו, ואני, ילדה תמימה עם מודעות פוליטית רדודה, שלא ידעה קומוניסט מהו, חיפשתי איפה הוא מחביא את הזנב. השנה הייתה 1966, וכל מה שמעבר למסך הברזל נחשב חשוד. לימים, כשהגעתי לביקור בבית משפחת קמינר בקרית היובל בירושלים, פגשתי משפחה חמה, נעימה ומאוד מאוד נורמטיבית. שום זנב וקרניים לא היו שם.

מטראומת יום כיפור למכות עם צחי הנגבי

נעם נולד ב-1953 בן בכור להורים שעלו מארצות הברית והתיישבו בקיבוץ סער. כשהצטרפו למפלגה הקומוניסטית סולקו מהקיבוץ והתיישבו בירושלים. בניגוד לרבים מאיתנו, נעם כבר היה די מגובש כשהגיע לתיכון. ב-1970 כבר חתם על מכתב השמיניסטים שנשלח לראש הממשלה גולדה מאיר, במחאה על הכיבוש (זה הכיבוש שהיה אז רק בן 3 שנים, אבל חותמי המכתב הבינו את המשמעות ההרסנית שלו כבר אז). אחר כך צעדנו יחד בהפגנות הפנתרים השחורים בירושלים, זמן קצר לפני שהתגייסנו לצבא ונזרקנו למלחמת יום הכיפורים.

איתן צדוק, סגן מפקד סיירת גולני, ששירת לצדו בסיירת סיפר על הרושם העמוק שהשאיר נעם, אז חובש ביחידה, על חבריו, על הקרב על החרמון, שבו איבדה הסיירת חיילים רבים. וגם על המאבק הפוליטי שניסה הצבא לנהל נגד נעם, מכיוון שקומוניזם לא היה הדעה הפוליטית המועדפת בסיירת. צדוק סיפר כיצד ניסו מפקדים למנוע מנעם להשתתף במשימה מבצעית סודית בעורף האויב, בשל דעותיו הפוליטיות, וכיצד הוא עצמו, איתן צדוק, איים שאם נעם לא יוכל להשתתף במבצע – גם הוא לא ייצא. לבסוף בוטל המבצע והאולטימטום הזה לא הועמד במבחן המעשה, אם כי העיד על מערכת היחסים ועל האמון שהצליח נעם להשרות סביבו.

מלחמת יום הכיפורים שרטה את כולנו, בני הדור ההוא, והחיילים שהשתתפו בקרבות הקשים מיעטו אם בכלל לדבר על החוויות מאז. על המפגש הבלתי אמצעי עם המוות ובעיקר הכאב שמלווה את אובדן החברים שנפלו בדרך. נעם, כמו איתן צדוק ואחרים, המשיכו לשמור על קשר עם הלוחמים ששירתו לצדם ועם המשפחות השכולות לאורך כל השנים מאז המלחמה.

כשהשתחררנו מהצבא אחרי המלחמה ברוח התקופה Make love not war וסקס, סמים ורוקנרול, הקמנו קומונה בירושלים ובה גרנו שנה. נעם היה חבר בולט בקומונה. בתום השנה הזאת נסענו ארבעה חברים ל"טיול הגדול" של אחרי הצבא, לאירופה. כשנגמר הכסף התמקמנו באמסטרדם, בעליית גג ללא מקלחת, עובדים זרים ללא ניירות ואישורי עבודה. נעם ומייקי עבדו בנמל. עמל ואני היינו חדרניות במלון.

השלב הבא היה האוניברסיטה העברית, בקמפוס ששכן עדיין בגבעת רם בירושלים. השנים ההן רשמו פרק חשוב בתולדות המאבקים הפוליטיים בישראל. ונעם היה שחקן מרכזי, בעיקר במסגרת תא הסטודנטים היהודים ערבים, שהיה שותף להקמתו, קמפו"ס. בין שאר הפעילויות זכורות ההפגנות הסוערות והאלימות בין חברי קמפו"ס נעם קמינר, ג'מאל זחאלקה, עזמי בשארה ומוחמד ברכה – הסטודנטים מהשמאל, לבין אביגדור ליברמן, ישראל כץ וצחי הנגבי – מנהיגי הסטודנטים הימנים.

הפגנת יש גבול, 1982, נעם קמינר משמאל (מתוך "על המשמר")

הפגנת יש גבול, 1982, נעם קמינר משמאל (מתוך "על המשמר")

בלי להעיק, בלי לוותר

בשנים האלה התחיל נעם לעבוד עם נוער מנותק ובסיכון. לצדו היה רמי סולימאני, היום ד"ר, מנכ"ל "אשלים". סולימאני סיפר כיצד העבודה לצד נעם אפשרה לו להתחבר לנערים ולנערות האלה, להבין אותם, ונזכר בדילמה ובבלבול שאליהם נקלעו הילדים כאשר גילו שנעם, המדריך הנערץ, נדון למאסר בכלא. הסיבה: סירוב להשתתף במלחמת לבנון.

זה היה במלחמת לבנון הראשונה, כשנעם נקרא למילואים, נחשף לצדדים המכוערים של המלחמה, והתקשה להבין את ההיגיון בתוצאות ההרסניות שלה על האזרחים בלבנון ועל האוכלוסיה הפלסטינית שם. סולימאני סיפר כמה קשה היה לו להסביר לנערים שאיתם עבדו מה המשמעות של בחירתו של המורה לשבת בכלא. עבור אותם הנערים כלא משמעו עבריינות ופלילים, ואילו נעם ישב בכלא בשל עניינים מוסריים ומצפוניים.

הפסיפס האנושי שבא לערב הזכרון לנעם היה גם הפסיפס האנושי שבא ללוויה שלו. היטיבה לתאר זאת ענת מטר, חברה ותיקה. "הייתי בהרבה לוויות בחיי", סיפרה, "עצובות, וכואבות, והמוניות, ואינטימיות. אבל מעולם לא הייתי בלוויה שבה היה מגוון כל כך עשיר של אנשים ממעגלים וקבוצות שונות באוכלוסיה. ומעולם לא הייתי בלוויה שבה הרגשתי כאילו שמיכה גדולה של אהבה עוטפת את כולם", משפחת קמינר ומשפחת מטר חולקות כברת דרך משמעותית ביחד, כאשר ליוו את בניהם, חגי מטר (עורך באתר הזה) ומתן קמינר (ביחד עם ארבעה צעירים נוספים) בשנת 2002 כשבחרו לסרב לשרת בצבא ונדונו לחודשי מאסר ארוכים.

נעם צמח מתוך הזכרונות, וכך גם התקופה שבה חי, בין מלחמת ששת הימים למבצע צוק איתן, בין ערכי שנות השישים וילדי הפרחים, לתעשיית ההיי-טק שבה עבד, בין הסרבנות שלו לסרבנות של בנו, בין הדעות הפוליטיות המוצקות ליכולת לקבל את כל האחרים שסביבו בלי להתנגח, בלי להיות מסיונר של דעות ואידיאולוגיה, בלי להעיק ובלי לוותר על עצמו.

יתכן שהסיפור המשעשע מכולם שעלה בערב היה זה שסיפר איתן חי-עם, חבר ילדות שליווה את נעם מקרוב עד לימיו האחרונים. הוא נזכר שפגש את נעם בפאריס, כאשר היה בדרכו חזרה מארצות הברית. לנעם היו מאה דולרים בכיס, סכום עתק באותם ימים, והוא, בהומור עצמי של שמאלני בעל דעות קומוניסטיות, אמר בחיוך שאפיין אותו: "בוא נלך לבזבז את הכסף, אני לא רוצה להביא אף דולר אמריקני למדינה הציונית".

היה שלום נעם ותודה גדולה. לימדת אותנו קבלה מהי, עזרת להבין איך מיישמים שוויון, השפעת על הדרך שבה גיבשתי את תפיסת העולם ההומניסטית שלי, סייעת לרבים כל כך לקדם, להיאבק, לנסח, לצאת לרחוב, להביע את עצמם, להשמיע את קולם. היית אנושי וחם, אדם שראה אנשים.

ענת סרגוסטי היא עיתונאית, אקטיביסטית וחברת ילדות של נעם קמינר

> מלחמת ההתשה: למה לוקח למפלגות הערביות כל כך הרבה זמן להתאחד?

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חלק מהמצביעים שלו מגדירים את עצמם מוסלמים לפני שהם פלסטינים. מנסור עבאס במסיבת עיתונאים בנצרת (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

חלק מהמצביעים שלו מגדירים את עצמם מוסלמים לפני שהם פלסטינים. מנסור עבאס במסיבת עיתונאים בנצרת (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

"מנסור עבאס שתק על אל-אקצא, לא נצביע לו שוב"

בבחירות האחרונות עבאס תפס מרחק מהנושא הלאומי הפלסטיני, והצליח. האירועים הדרמטיים של הימים האחרונים, במיוחד סביב אל אקצא, מעמידים אותו במצב קשה. "הוא חוצה קווים אדומים", אומרים אנשים שהצביעו לו ולא מוכנים להמשיך

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf