newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"ככל שהם יפרידו אותנו למעמדות, שבטים ומגזרים אנחנו חייבים לחבור יחד"

חמישים שנים של כיבוש, של עוול מתמשך ועצום בהיקפו, מכריחים אותנו להפסיק לפעול בתוך קבוצת הנוחות המידית, לחבר קהלים חדשים ולתת את הבכורה וההנהגה לפלסטינים. הנאום המלא מהפגנת השמאל בכיכר רבין

מאת:

היום ספרנו שבעה וארבעים יום לעומר. היום – בשעות הבוקר המוקדמות – סיימו אלפי אסירים פוליטיים לספור ארבעים ואחד יום מאז פתחו בשביתת הרעב במחאה על תנאי מאסרם. שביתה שהסתיימה הבוקר.

ארבעים ואחד ימים ללא אוכל, בלי לפגוש את עורכי דינם ותוך ניסיונות אלימים לשבור את רוחם. ארבעים ואחד יום בהם מפגינים איתם במחאה המוני פלסטינים בגדה ובישראל בדרישה לשיפור תנאי מאסרם – הגרועים משל כל אסיר אחר, לא חשוב במה הורשע. ארבעים ואחד יום בהם אנחנו, אזרחי ישראל היהודים, כמעט שלא ידענו דבר על השביתה הזו ועל דרישות האסירים – בחסות התקשורת הדוממת ושקרי השר גלעד ארדן, שכמו ששיקר לנשיא ארצות הברית בשמנו, וכמו באום אל חיראן, הוא משקר בשם ממשלת נתניהו בה הוא חבר לנו במצח נחושה. בארבעים ואחד הימים הללו נהרגו שני פלסטינים מירי מג"ב ומתנחלים: סבע נידאל עוביד מנבי סאלח ומועתז חוסין הילאל בני שמסה מהכפר ביתא. שניהם צעירים שיצאו להפגין בתמיכה באסירים השובתים.

> ריקוד הדגלים והכלימה: אוי לו לעם שכל שמחתו היא שמחה לאיד

תרומותהחרדים, בניגוד למה שחושבים רבים בישראל, הם קהילה מתונה מבחינה מדינית. שני המנהיגים החרדים הבולטים ביותר במחצית המאה האחרונה החזיקו בעמדות שלום מובהקות: הרב עובדיה יוסף שנתן את התוקף ההלכתי להסכם השלום עם מצרים ואת התוקף הפוליטי להסכמי אוסלו, והרב שך שלא אישר לאגודת ישראל להיכנס לממשלת בגין עד שזה יתחייב שלא לצאת למלחמה לפני שיקבל את הסכמתו, ונאם למעלה ממאה נאומים מדיניים בהם שב על תפיסת היהדות ההלכתית החרדית שמקדשת את החיים על פני האדמה.

נכון, זהו לא שמאל שוויוני של זכויות אדם, אך זו לא חברה שמתנגדת לתהליך המדיני ולפתרון שתי המדינות, כפי שהוכח בכל הצמתים המדיניים אליהם הגיעה ישראל.

רק כשגדלתי ולמדתי את ההיסטוריה הרחוקה והקרובה נוכחתי לראות עד כמה הולכנו, כולנו, שולל. נכון, ידה המדממת של החברה הישראלית מושטת לשלום, אך לא ידם של ראשי וחברי ממשלות ישראל, החתומים כבר חמישים שנה על מפעל הגזל, הנישול וכיבוש הפלסטינים. במדוחי שווא, בכזבים פנימה והחוצה, עושים באי כוח המתנחלים היושבים בממשלה הכל כדי לשמר את הסכסוך ואת המלחמה, הגובה מידי יום קורבנות משני העמים. ולמרות זאת, ועל אף גאות הימין המשתולל והאלים, עדיין רוב גדול בישראל ובפלסטין חפץ ומאמין בפתרון שתי המדינות לשני העמים.

אני בחור צעיר, נמצאים כאן בקהל שלפני פעילים ותיקים ורבי זכויות נגד הכיבוש והסכסוך ששילמו מחיר גדול על המאבק הזה, ולכבוד רב הוא לי לעמוד מולכם הערב ולדבר.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי להפגנה בכיכר. בחור ישיבה בן 17, עם חולצה לבנה וז'קט שחור בשקית. כמו אז, גם היום אני מסתכל סביב ושואל את עצמי איפה כולם? איפה כל הישראלים שמשלמים את המחיר הנורא של הכיבוש? עמדתי אז לבד עם חולצה לבנה וכיפה שחורה, היום יש פה עשרות חרדים, אבל זה עדיין לא מספיק. יש עוד מאות ואלפי צעירים חרדים וצעירות חרדיות שיוצאים לחברה הישראלית ומגלים את המחיר הכבד שהם עצמם שילמו על הברית הפוליטית עם הימין. התפקיד שלנו זה לתת להם להרגיש בנוח, לשתף פעולה בין מאבקים, לא לתת להבדלים להשכיח שכולנו חיים כאן על האדמה הזו, וכן לזכור ולהזכיר – שלסיים את הכיבוש זו משימה של כולנו, כל מי שחי פה.

חמישים שנה של כיבוש, של עוול מתמשך ועצום בהיקפו, מכריחים אותנו להפסיק לפעול בתוך קבוצת הנוחות המידית, לחבר קהלים חדשים ולתת את הבכורה וההנהגה לפלסטינים.

ככל שהימין יפריד, עלינו לחבר, ככל שהימין יסית, עלינו להיפגש ולדבר, ככל שהם יציבו חומות ויפרידו אותנו למעמדות, שבטים ומגזרים אנחנו חייבים לשבור את ההבדלים שהם המציאו ולחבור יחד. ככל שהימין יחגוג חמישים שנה על סיפון הטיטניק, אנחנו חייבים להאיר את אור השמש על הכיבוש ולומר בלי פחד: אלו חמישים שנים יותר מדי.

> הכיבוש הפך את המזרחים מקורבנות של הציונות למשת"פים שלה

חמישים שנים יותר מידי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf