newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"מתקפת האהבה" של נתניהו: לחבק את הערבי, למחוק את הפלסטיני

נתניהו, ואתו כמעט כל הפוליטיקאים בימין ובמרכז, מתחרים היום ביניהם מי נחמד יותר לערבים. אבל כל עוד הפנייה הזו לאזרחים ערבים תתעלם מכך שהם חלק מהלאום הפלסטיני, היא תישאר כעוד מכשיר לשמור על עליונות יהודית

מאת:
השאירו תגובה
א א א

"מתקפת אהבה". אין דרך אחרת להגדיר את המהלכים האחרונים של ראש הממשלה בנימין נתניהו מול הציבור הערבי-פלסטיני בישראל. הפלירט הגלוי עם ראש הרשימה האסלאמית מנצור עבאס (שבסיומו חברי הכנסת של האסלאמית כמעט והביאו להארכת שלטונו של נתניהו), ביקורי הקורונה המתוקשרים שלו בטירה ובאום אל פחם, ההבטחה לאשר כבר בימים הקרובים תוכנית למלחמה בפשיעה בחברה הערבית, ההתפארות שלו בתוכנית 922 ומעל לכל האמירות שיפנה ישירות אל הציבור הערבי לקבל ממנו קולות, ישקול העמדת מועמד מוסלמי במקום ריאלי ברשימת הליכוד ואולי ימנה אפילו שר מוסלמי.

המורשת של ז'בוטינסקי מקלה על הימין לדבר בעד שוויון זכויות לערבים. בנימין נתניהו עם "המחוסן המיליון" באום אל פחם (צילום: חיים צח / לע"מ)

המורשת של ז'בוטינסקי מקלה על הימין לדבר בעד שוויון זכויות לערבים. בנימין נתניהו עם "המחוסן המיליון" באום אל פחם (צילום: חיים צח / לע"מ)

"יש לנו בחברה הערבית שני מנדטים לפחות", צוטט נתניהו אחרי הביקור באום אל פחם, "אנחנו אוהבים את הערבים. כשביקרתי באום אל פחם התרגשתי שבכל מקום היו כל כך הרבה שביקשו סלפי".

לא צריך בודק עובדות מקצועי כדי להראות כמה צינית וצבועה היא ההתנהלות של "אוהב הערבים" החדש, נתניהו. רק בחודש מרס בשנה שעברה הוא הוציא את המצביעים הערבים מחשבון המצביעים הלגיטימים כש"הראה" על הלוח למה הוא ניצח בבחירות, ולא בני גנץ שחלק מהממליצים עליו היו – שומו שמיים – ערבים.

בתחילת השנה שעברה הוא אימץ את תוכנית טראמפ שעל פיה אום אל פחם – המקום שבו הצטלם עם ה"מחוסן המיליון" – היתה אמורה "לעבור" למדינה הפלסטינית, ואותו מחוסן היה אמור לחדול להיות אזרח ישראל. שלא לדבר, כמובן, על האמירה המפורסמת שלו מ-2015 על "המצביעים הערבים (ה)נעים בכמויות אל הקלפי" (המלה "נוהרים" לא הופיעה בציטוט המקורי), על "חוק הלאום" ועל עוד הצהרות מסיתות רבות.

ב-2010, זמן קצר לאחר שחזר לראשות הממשלה, אימץ נתניהו את קמפיין "בלי נאמנות, אין אזרחות" של אביגדור ליברמן וניסה להעביר חוק שיתנה מתן אזרחות ישראלית בהכרזת אמונים לישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית". עכשיו הוא מבטיח לאזרחים הערבים זכויות ללא קשר להצהרת נאמנות, אולי חוץ מנאמנות לנתניהו עצמו, כהמשך לקליינטליזם שכה מאפיין את שלטונו.

להסית נגד ערבים זה פאסה

אבל ההתרכזות בנתניהו מחמיצה את התמונה הכוללת. אם נבנה ציר שעליו הסתה נגד אזרחים ערבים תיחשב ימין, ודיבור בעד שוויון לאזרחים הערבים ושותפות איתם ייחשב שמאל, המערכת הפוליטית כולה נעה שמאלה, אולי אפילו חזק שמאלה.

בימין התפתחה כמעט תחרות מי מדבר יפה יותר לערבים. גדעון סער, שאין מחלוקת על הימניוּת שלו, מתח ביקורת על נתניהו בראיון לרדיו "אל נאס" על כך שלא עשה מספיק למען האזרחים הערבים, הציג תוכנית משלו למלחמה בפשיעה בחברה הערבית והדגיש גם הוא את המחויבות שלו ל"שוויון זכויות לכל האזרחים", במסגרת "מדינה יהודית", כמובן.

מתחרים ביניהם מי אומר דברים יותר נחמדים לערבים. נתניהו ובנט בבית ספר בטמרה (צילום: פלאש 90)

מתחרים ביניהם מי אומר דברים יותר נחמדים לערבים. נתניהו ובנט בבית ספר בטמרה (צילום: פלאש 90)

כשנפתלי בנט פתח בקמפיין שלו הוא הכריז שהוא "מחויב לאזרחי כפר קאסם כמו שאני מחויב לכל אזרחי המדינה", ובשבוע שעבר "ימינה" – כן "ימינה" – השיקה "מטה שטח במגזר הערבי" במטרה להשיג שני מנדטים של בוחרים ערבים. אפילו אביגדור ליברמן הפחית מאוד במינון ההסתה כלפי האזרחים הערבים, ומספר שתיים שלו, אלי אבידר, סיפר בראיון ל"הארץ" שהוא מתנגד "התנגדות נחרצת" לחוק הלאום והצהיר שהאוכלוסייה הערבית היא "אוכלוסייה מדהימה" שצריך לבנות אליה גשר.

"כמו ששברתי את הווטו של הפלסטינים על היחסים עם המדינות הערביות", אמר נתניהו, "ככה אשבור את הווטו של המפלגות הערביות על אזרחי ישראל הערבים"

במרכז שמאל הדברים אפילו יותר מובהקים. יאיר לפיד, שהכריז בזמנו שלא יישב עם ה"זועבי'ז" ולפני כל מערכת בחירות טרח להזכיר שהוא יישב רק עם מפלגות ציוניות, כתב רק לפני 10 ימים בחשבון הפייסבוק שלו כי "בעבר אמרנו שלא צריך להיעזר ברשימה המשותפת כדי להקים ממשלה. היום אנחנו אומרים שאין סיבה לא לעבוד עם מי שמייצגים 20% מתושבי המדינה. אנחנו השתנינו והם השתנו".

רון חולדאי ועפר שלח, שתופסים במידה רבה את החלל שמילאה מפלגת העבודה עד ההתרסקות שלה ב-2019, בין המרכז היהודי של לפיד לשמאל הציוני של מרצ, מדברים באופן נחרץ על שותפות עם המשותפת, הרבה יותר ממה שהעזו אי-פעם יצחק (בוז'י) הרצוג ("עלינו להפסיק לתת תחושה שאנחנו תמיד אוהבי ערבים") ואבי גבאי ("לא נשב בממשלה עם המשותפת") בזמן שהובילו את מפלגת העבודה. במרצ מציבים שני מועמדים ערבים-פלסטינים בחמישיה הראשונה ברשימה לכנסת, וב"דמוקרטית", המפלגה שאמורה לייצג את מפגיני בלפור, שותפות עם הציבור הערבי-פלסטיני היא מובנת מאליה.

הכיבוש נעלם מהשיח

מה שעושה את התופעה הזו מפליאה ומבלבלת במיוחד היא העובדה של"מתקפת האהבה" הזו כלפי האזרחים הערבים לא מתלווה שום שיח של שלום עם הפלסטינים או על הצורך לסיים את הכיבוש בשטחים הפלסטיניים. כמעט להפך. אמנם נכון שסער כמעט ואינו מזכיר את הנושא המדיני, בנט הצהיר שהוא "שם בצד" את הסיפוח, ונתניהו שכח שרק לפני חצי שנה הוא הבטיח "החלת ריבונות" ואף הכניס סעיף מיוחד להסכם הקואליציוני שיאפשר לו לספח בלי הסכמת כחול לבן, אבל עמדות היסוד של שלושתם שוללות הקמת מדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית וסיום הכיבוש בהתאם להחלטות הבינלאומיות בעניין.

אם תוצאות הבחירות ישקפו את המצב בסקרים היום, הכנסת הבאה תהיה אחת הימניות מאז ומעולם. 80 הח"כים הצפויים לכהן במפלגות הימין (כולל סער, בנט וליברמן) יאשרו כל צעד שיעמיק את הסיפוח והאפרטהייד, ואם תהיה אפשרות לסיפוח רשמי (מה שנראה לא כל כך סביר תחת ממשל ביידן ולאור "הסכמי אברהם"), הם יצביעו כולם בעדה.

המהות של "הסכמי אברהם" הוא להשתמש בערבים כדי ללחוץ על הפלסטינים. נתניהו בהשקת הטיסה הראשונה מדובאי לנתב"ג (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

המהות של "הסכמי אברהם" הוא להשתמש בערבים כדי ללחוץ על הפלסטינים. נתניהו בהשקת הטיסה הראשונה מדובאי לנתב"ג (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

במלים אחרות, הימין הישראלי, ובעצם הפוליטיקה היהודית כמעט כולה, מחבקת את הערבים, ובאותו זמן מנסה למחוק את הפלסטינים. מורידה את החומות כלפי הערביוּת, כפי שניכר לאחרונה בנהירה לחופשה בדובאי, ומגביהה את החומות כלפי הפלסטיניוּת. הערבי הוא טוב, הפלסטיני הוא רע. "אתם רואים את החיבוקים של יהודים וערבים בדובאי ובבחריין. למה שזה לא יהיה פה?", תהה נתניהו אחרי הביקור באום אלפחם. "כמו ששברתי את הווטו של הפלסטינים על היחסים עם המדינות הערביות", אמר נתניהו במזכירות הליכוד, "ככה אשבור את הווטו של המפלגות הערביות על אזרחי ישראל הערבים".

קשה להבין את הפער הזה בין החיבוק לערבי ודחיית הפלסטיני בלי ההקשר של היחסים בין הציונות כתנועה מיישבת ובין הפלסטינים כבני המקום, בלי הבנה של הצד של הקולוניאליזם ההתיישבותי בתוך הציונות. לציונות לא היתה בעיה עקרונית עם ה"ערבים". גם בחזון של הרצל מופיעים ערבים בעמדות מפתח, וכמובן זאב ז'בוטינסקי כתב על "בן ערב ובני" והבטיח שבכל ממשלה במדינה היהודית, ערבי יכהן כסגן ראש ממשלה. במובן זה, גם נתניהו וגם סער יכולים להסתמך על המורשת של ז'בוטינסקי כשהם מבטיחים שוויון זכויות לערבים.

מה שהזרם המרכזי בציונות התקשה מאוד לעשות הוא להכיר ב"בני המקום" כקבוצה לאומית שיש לה זכויות לאומיות שאינן נופלות מהזכויות הלאומיות של היהודים בפלסטין/ארץ ישראל. אחרי 1948 והנכבה, נוספה לכך הכחשה שהמתיישבים היהודים הקימו את הישות הלאומית שלהם על חורבנם של בני הארץ הפלסטינים, תוך גירושם ונישולם.

נתניהו רוצה שהפלסטינים ייכנעו

למרות כל ההבדלים, הסיפור היהודי-פלסטיני לא שונה בהרבה מההיסטוריה של קולוניאליזם התיישבותי במקומות אחרים בעולם. בהסתמך על חוקרים של קולוניאליזם התיישבותי כמו לורנצו וראצ'יני ופטריק וולף, אפשר לחלק את התפתחות הקולוניאליזם ההתיישבותי לארבעה שלבים (ראו גם הרצאה של ד"ר יוסף רפופורט לציון 100 שנה להצהרת בלפור).

בשלב הראשון, המתיישבים מנסים לחקות את יושבי הארץ (זוכרים את התמונות של ראשוני "השומר" לבושים כפלאחים ערבים?), בשלב השני המתיישבים מנסים לדחוק את רגלי בני המקום, בשלב השלישי מתחוללת מלחמת הכרעה בין המתיישבים לבני המקום, ובשלב הרביעי הצד המנצח מגלה רוחב יד כלפי המנוצחים ומאמץ אותם לחיקו, אחרי שהודו בתבוסתם. בצפון אמריקה ובאוסטרליה זה הסתיים בניצחון המתיישבים, באלג'יריה ובדרום אפריקה בניצחון בני המקום. יש כמובן גם דוגמאות נוספות.

השלב הראשון היה חיקוי של בני המקום. ראשוני "השומר" ב-1909 (צילום: ויקימדיה)

השלב הראשון היה חיקוי של בני המקום. ראשוני "השומר" ב-1909 (צילום: ויקימדיה)

ב-1948 התחולל השלב השלישי בסכסוך היהודי-פלסטיני, והיהודים ניצחו בו ניצחון מוחץ. אבל הם התקשו לעבור לשלב הרביעי מסיבות שונות שלא ניכנס אליהן כאן. נתניהו בעצם מנסה לעבור לשלב הזה – השלב הרביעי. בעודו נאמן לתפיסת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, נתניהו מאמין שישראל היום מספיק חזקה כדי לחבק את ה"ילידים", תוך שהוא מפשיט אותם מהזהות הלאומית שלהם.

זו מתגלה עכשיו כאחת התכליות של ההסכמים עם מדינות המפרץ: להשתמש בעוצמה של ישראל מול הערבים כדי להבהיר לבני המקום שאין להם ברירה אלא להיכנע, לוותר על הסיפור הלאומי שלהם ולקבל את העליונות היהודית, אם כי בגרסה "רכה" ו"שוויונית" יותר.

אבל מה שנתניהו, ויחד אתו רוב הפוליטיקה הישראלית, אינו מבין הוא שהמהלך הזה הוא בלתי אפשרי. התושבים באום אל פחם הם ערבים, אבל הם גם חלק מהעם הפלסטיני. מבחינה זו, ההפרדה בין "ישראל" ובין הגדה המערבית ועזה היא מלאכותית במידה רבה מאוד. מבחינת הזהות, אין הבדל אמיתי בין "ערבי-ישראלי", ובין פלסטיני, בין אם הוא אזרח ישראל, בין הוא מתגורר בגדה המערבית או בעזה, וגם מחוץ לפלסטין.

היעדר זהות ישראלית לאומית רשמית, חוקתית וחזקה אף הִקשה ומַקשה על היכולת לבלוע את הפלסטיני אזרח ישראל ובכך תורם לשימורו כחלק מהאומה הפלסטינית, אפילו בתור "מקרה ייחודי". גם מנצור עבאס, שנמנע מלהעלות את ענייני הכיבוש והאפרטהייד, לא יכול ולא רוצה להתנער מהזהות הזו.

שותפות לא מסתדרת עם המשך עליונות

הסכסוך הישראלי-ערבי אולי התחיל להסתיים עם הסכמי השלום עם מצרים וירדן, ועכשיו עוד יותר עם ההסכמים עם מדינות המפרץ, סודאן ומרוקו, אבל הסכסוך היהודי-פלסטיני נשאר, והוא חל על הארץ כולה, מהים עד הירדן.

"מתקפת האהבה" של הימין מאתגרת את השמאל היהודי. הפגנה נגד חוק הלאום (צילום: אורן זיו)

"מתקפת האהבה" של הימין מאתגרת את השמאל היהודי. הפגנה נגד חוק הלאום (צילום: אורן זיו)

אבל גם אם הכוונה של "מתקפת האהבה" הזו היא למחוק את הסיפור הפלסטיני, ייתכנו לה גם השלכות לא מתכוננות. ההיסטוריה, כידוע, מלאה בהן. עצם כניסתו של המיעוט הערבי-פלסטיני לתוך המשחק הפוליטי (הפחד מהצלחתה של הרשימה המשותפת הביא כבר במרס 2020 את הליכוד להבנה שהוא לא יכול לנצח בלי מצביעים ערבים, כפי שנכתב בזמנו ב"שיחה מקומית"); הלגיטימיות של הנציגות הפוליטית שלו; ההכרה בתרבות שלו; וכמובן גם ההתעצמות הכלכלית והחברתית שלו (שהיא  גם הסיבה וגם התוצאה הישירה של תוכנית 922 שנתניהו כך כל מתגאה בה) – עשויים לכרסם בהמשך ביסודות של העליונות היהודית, שעליהם עומדת ישראל מיום הקמתה.

התהליכים האלה גם עשויים לאלץ את המעמד הפוליטי היהודי להכיר בסופו של דבר שאי אפשר "לבלוע" את הערבים בלי להכיר בפלסטיניות שלהם, שאי אפשר ליצור כאן חברה נורמלית כל עוד נמשכים הכיבוש והאפטרהייד ונמשכת התפיסה כי "מדינה יהודית" פירושה עליונות יהודית על בני המקום הפלסטינים מחוץ ובתוך האזרחות הישראלית. אי אפשר לשמר לנצח שלטון בלעדי של יהודים על יהודים ולא יהודים.

בחזית אחרת, "מתקפת האהבה" של נתניהו והימין שמה את השמאל היהודי ואת הפוליטיקה הערבית פלסטינית בישראל במקום לא נוח. אם נתניהו אומר שיהודים וערבים "צריכים להושיט יד זה לזה", ולפעול יחד "בחתירה נאצלת לעבר שוויון וכבוד הדדי" (דברים שנשא ב-2016, אבל רלוונטיים גם היום), אז מה המשמעות האמיתית של הסיסמה "שותפות יהודית-ערבית" שרבים כל כך בשמאל מדברים עליה? במה היא נבדלת מהגרסה של נתניהו והימין המבקשת שוויון ואפילו לפעמים גם שותפות עם הערבים?

הפתרון נמצא אולי בהכרה בדיוק בהבדל הזה. השותפות היהודית-ערבית בגרסה הימנית היא שותפות המחייבת בעיקר הכרה בזכויות של האזרחים הערבים כמו שפה ותרבות וחלוקה שווה של תקציבים. לעומתה, השותפות היהודית-פלסטינית מחייבת תיקון עוולות עבר (שוויון טרנספורמטיבי) ותיקון חלוקת כוח בהווה (שוויון במבני כוח). היא לא יכולה להתבטא בצ'ק שיהודי כותב לפלסטיני.

שותפות יהודית-פלסטינית צריכה להיות מושתתת גם על שותפות בין שני לאומים שווים, גם בתוך ישראל וגם במרחב שבין הירדן לים. שתי אומות אחיות (co-nations) החיות באותו מרחב. רק כשנצא מתוך ההכרה הזו, נוכל לדבר של שוויון ממשי ולא "שוויון", שהוא מקסימליזציה של הזכויות של האזרחים הערבים עד לרף המינימלי הנדרש כדי לשמר עליונות יהודית.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רוב הבוחרים בהן היו יהודים. וורדה סעדה (מימין) וחנאן א-סאנע במחאה בבלפור (צילום: דמוקרטית)

רוב הבוחרים בהן היו יהודים. וורדה סעדה (מימין) וחנאן א-סאנע במחאה בבלפור (צילום: דמוקרטית)

שתי נשים ערביות בצמרת ה"דמוקרטית": "כתובת לנפגעי השלטון"

חנאן א-סאנע ו-וורדה סעדה הגיעו לרביעייה המובילה בפריימריז שנערכו ב"דמוקרטית", המפלגה שנולדה ממחאת בלפור. המחאה, הן אומרות, עזרה לאנשים להבין שאין כאן דמוקרטיה. "יהודים בחרו בערביות להוביל", הן אומרות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf