newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מפעל חייו של נתניהו הוא השמדה מוחלטת של האמפתיה

מבחינת ראש הממשלה, 7 באוקטובר לא שינה דבר. מורשתו היא עדיין חיסול הניסיון להבנת האחר, בין אם מדובר באויביו המושבעים, בעמיתיו הפוליטיים או בתומכיו הנאמנים. האסון שקרה לנו רק הגביר את מאמציו להפוך את חוסר האמפתיה האובדני הזה לנחלתו של עם שלם

מאת:
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בכנסת, ב-27 במאי 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

לא עצר לרגע. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בכנסת, ב-27 במאי 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מפעל חייו ומורשתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הם השמדה מוחלטת של האמפתיה לאחר, באשר הוא – לאויביו (הפלסטינים על כל פלגיהם), לעמיתיו בצמרת הליכוד, ואפילו לתומכיו הנאמנים ("את משעממת אותנו" מקרית שמונה).

ב-7 באוקטובר נחשף כשל בסיסי בתוכניתו. התרחש אסון נורא. אך נתניהו וחבר מרעיו לא עצרו אף לרגע, והמשיכו כאילו לא קרה דבר. הם נחושים לסלק כל אמפתיה – כלפי אויביהם (הקטל המסיבי של חפים מפשע בעזה), כלפי בעלי בריתם בעולם (ארה"ב) וכלפי בני עמם (משפחות החטופים והשכול). אם לא נמצא את העוז למנוע מראש הממשלה את מימוש מפעלו, מדינת ישראל לא תשרוד.

לאחרונה צפיתי שוב בסרט "ערפל המלחמה": 11 שיעורים מפרשת חייו של רוברט מקנמרה, שר ההגנה לשעבר של ארה"ב, שנמנה עם חבורת "הטובים ביותר והמבריקים ביותר" – אנשים צעירים, "אפופי היבריס", שבהנהגתו של הנשיא ג'ון קנדי ניהלו את העולם בשעותיו הקשות ביותר.

באמצע שנות ה-80 לחייו, כאשר פניו חרושי קמטים אך מוחו צלול, הצליח מקנמרה לקלף את כל שכבות ההיבריס שזרעו מוות וסבל בערי יפן ובשדות הקרב של וייטנאם, ודרדרו את העולם לסף מלחמה גרעינית. השיעור הראשון והחשוב ביותר שלמד שר ההגנה לשעבר היה "גלה אמפתיה כלפי אויבך". אמפתיה משמעה, לפי מקנמרה, לנסות לשים את עצמנו בנעלי האחר, ולהסתכל על עצמנו דרך עיניו. זו, לתפיסתו, הדרך היחידה שתאפשר לנו להבין את המחשבה והאמונה העומדות בבסיס החלטותיו ופעולותיו.

הבנה זו, מדגיש מקנמרה, אינה כרוכה באישור או הסכמה עם מעשיו ותוכניותיו של האחר – ולכן אפשרית ואולי אף הכרחית גם במהלך קונפליקט קשה, כאשר שני הצדדים מוצפים ברגשות עזים של שנאה ונקמה.

מהדוגמאות שהביא מקנמרה כדי להדגים את חשיבותה של האמפתיה בניהול משברים, בחרתי להתמקד במשבר שאיים על שלום העולם יותר מאלה שהיו לפניו ואחריו.

משבר הטילים בקובה

במשך זמן רב רווחה הדעה בקרב היסטוריונים ואנשי מדעי המדינה שהחלטתו של ניקיטה חרושצ'וב, מנהיג בריה"מ דאז, לשנע טילים גרעיניים אסטרטגיים לקובה – הנמצאת במרחק של כ-140 ק"מ מחופי פלורידה, היה צעד קיצוני של דיקטטור נואש שעמד לאבד את השלטון, פועל יוצא של מאבק הכוחות בפוליטביורו במוסקבה.

בכנס שנערך לציון רבע מאה למשבר הטילים, התברר למקנמרה שהוא וחבריו לקו בעיוורון מוחלט לגבי הכוונות והמניעים של ההנהגה הרוסית. מתוך חוסר אמפתיה, יהירות וזלזול, הם לא טרחו לנסות ולהבין את הלך הרוח האמיתי במוסקבה.

מתוך העדויות שהובאו בכנס התברר כי לחרושצ'וב היה בסיס מוצק להניח שבאביב 1962, ארה"ב עמדה לפלוש לקובה, להדיח את פידל קסטרו ולהחליפו בקבוצת גולים קובנים שחיכתה במיאמי לפקודה מה-CIA. ההנהגה הסובייטית היתה משוכנעת כי הזזת הטילים לקובה היא הדרך היחידה להציל את קסטרו – בעל ברית אסטרטגי חשוב בגוש המזרחי.

הדוברים הסובייטים בכנס גילו למקנמרה כי חרושצ'וב נחשף למידע על עמדתם של סנטורים ואנשי קונגרס בכירים, שדיברו בפומבי על פלישה לקובה; ולמידע מודיעיני על פעולות הסחה של ה-CIA לפני פלישה. לעומת זאת, לא היה לו כל מידע על ההוראה המפורשת שנתן הנשיא קנדי לא לנקוט שום יוזמה להדיח את קסטרו ללא פרובוקציה מצדו, לנוכח הכישלון הקולוסלי של ניסיון הפלישה במפרץ החזירים.

מקנמרה השתכנע כי אם הוא וחבריו היו מגלים מעט אמפתיה כלפי הרוסים, ניתן היה להרגיע את חרושצ'וב, ולמנוע את שינוע הטילים ואת המשבר שאיים על שלום העולם. למרבה המזל, בשיא המשבר הצליחו בוושינגטון לפתח אמפתיה כלפי חרושצ'וב ואנשיו. או בלשונו של מקנמרה: שמנו את עצמנו בנעליהם של הסובייטים, וקיבלנו את ההחלטה הנכונה.

בעיצומו של המשבר, ב-26 באוקטובר 1962, שלח חרושצ'וב מכתב פרטי לנשיא קנדי, שלא פורסם בתקשורת, ובו הציע עסקה הוגנת: ארה"ב תתחייב לא לפלוש לקובה, ובתמורה הסובייטים יתחייבו להוציא את הטילים מקובה.

לפני שקנדי הספיק להגיב, הגיע למחרת מכתב שני מחרושצ'וב, שלווה בהודעה פומבית. במכתב זה הוסיף המנהיג הסובייטי תנאי לעסקה שהציע במכתב הראשון: על ארה"ב להתחייב להוציא את הטילים של נאט"ו מטורקיה.

קנדי הציג את עמדתו בפני הפורום המלא של יועציו, וקבע כי לפי חוקי המשחק הבינלאומיים, המכתב הפומבי הוא זה שמייצג את עמדת בריה"מ, ומשמעותו היחידה היא הידרדרות מהירה למלחמת עולם גרעינית.

אך לפני שהשעון הראה 12, קם יועץ זוטר, המומחה לעניינים סובייטיים ליאולין טומפסון (טומי), ואמר: "אני לא מסכים עם עמדת הנשיא. אני סבור כי המכתב הפרטי הוא זה שמשקף את עמדת המנהיג הסובייטי". לדבריו, מטרתו העיקרית, ואולי היחידה, של חרושצ'וב בשעות אלה היא להופיע בפני העם הסובייטי ולומר: אני הצלתי את קובה, אני עצרתי במו ידי את הפלישה האמריקאית. המכתב השני, לפי טומפסון, היה רק אמצעי לחץ כדי לשכנע את האמריקאים לקבל את ההצעה הראשונה.

נשיא ארה"ב, ג'ון פ. קנדי, ומנהיג בריה"מ, ניקיטה חרושצ'וב (צילום: ספריית ג'ון פיצג'רלד קנדי)

למרבה המזל, בשיא המשבר הצליחו בוושינגטון לפתח אמפתיה כלפי חרושצ'וב ואנשיו. נשיא ארה"ב, ג'ון פ. קנדי, ומנהיג בריה"מ, ניקיטה חרושצ'וב (צילום: ספריית ג'ון פיצג'רלד קנדי)

לטומי היתה היסטוריה ארוכה של אמפתיה קרובה לכל צמרת השלטון הסובייטי, כולל חרושצ'וב, שאתו נפגש פעמים לא מעטות. קנדי נתן לאמפתיה של טומי משקל רב יותר מקולות ההיגיון והחוכמה של "הטובים והמבריקים" שישבו ליד השולחן. באותו ערב, הוא ענה בחיוב למכתב הראשון.

קנדי התחייב לא לפלוש לקובה בתנאי שהסובייטים יוציאו את הטילים מהמדינה, ולא התייחס כלל לטילים של נאט"ו בטורקיה. המשבר התפוגג במהירות, וההיסטוריונים מתווכחים עד היום מי היה יותר אמיץ: טומי, שהעז להגיד לא לנשיא; או קנדי, שהעז לקבל את דעת המיעוט של טומי למרות מקומו הנמוך בהיררכיה של וושינגטון.

אמפתיה בעת מלחמה

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, הרסו בעלות הברית בהפצצות מסיביות כ-131 ערים בגרמניה, גרמו למותם של 600 אלף אזרחים, והותירו 7.5 מיליון גרמנים ללא קורת גג, בתנאי רעב קשים. רוב רובו של הציבור במערב סבר כי על העם הגרמני לשאת בתוצאות הזוועות שחולל, ואין מחיר שייחשב גבוה מדי. עד שהגיעו הסיפורים האישיים.

פרידריך רֶק היה סופר גרמני שהתנגד למשטר הנאצי, ומצא את מותו במחנה דכאו. העבודה החשובה ביותר שלו היתה יומן של אדם מיואש (A diary of a man in despair), שבו הוא מתאר את הסבל הנורא שעברו הגרמנים בעת השלטון הנאצי.

להלן אחד התיאורים היותר מזעזעים: "זה מה שראיתי ביום חם מאוד בתחילת אוגוסט בתחנת רכבת קטנה בבווריה עילית, שבה נדחקו 50-40 בני אדם עם מטלטליהם לקרון דרך החלון ששברו, כשהם צועקים, מייללים ודוחפים כדי למצוא מקום. כצפוי, מזוודה אחת עשויה מקרטון נפלה על הרציף, וכל תוכנה התפזר ונגלה לעין האנשים בתחנה: חבילה של בגדים, ערכת מניקור, צעצוע, ובנוסף גופה "אפויה" של ילדה מכווצת לממדים של בובה, אשר אישה 'חצי משוגעת' נשאה איתה לכל אשר הלכה, שיירים מקאבריים למה שהיה לפני כמה ימים משפחה".

ביפן נשרפו למוות יותר ממיליון אזרחים בהפצצות האמריקאיות המסיביות לפני הטלת הפצצה הגרעינית על הירושימה. אף אחד מאנשי הציבור ומהאזרחים בארה"ב לא הזיל דמעה. עד שהגיעו העדויות של אזרחים ואנשי צבא יפנים ששרדו את התופת.

מפציצים אמריקאים מטילים פצצות תבערה על העיר היפנית יוקוהמה, ב-29 במאי 1945. 34% מהעיר נהרסה בהפצצות (צילום: חיל האוויר האמריקאי)

יותר ממיליון אזרחים נשרפו למוות. מפציצים אמריקאים מטילים פצצות תבערה על העיר היפנית יוקוהמה, ב-29 במאי 1945 (צילום: חיל האוויר האמריקאי)

כותב אחד השורדים מהעיר צורוגה, שהופצצה ב-12 ביולי 1945: "כאשר היום נטה לרדת, ראיתי פיסת אדמה שוממה וריקה מאנשים, למעט אישה זקנה עם קימונו וכפכפי עץ, שהלכה והתכופפה שוב ושוב כדי ללקט חלקי גוף עם מקלות אכילה, אותם שמה בצלחת גדולה. התקרבתי אליה ושאלתי, 'מה את עושה?' והיא השיבה ללא היסוס: 'איבדתי הכל, ועכשיו הבת שלי הפכה למה שרואות עיניך (חלקי גוף). אני רוצה שתהיה לי מזכרת מבתי, כדי שאוכל להתפלל לנשמתה'. בעוד היא אומרת זאת, היא המשיכה לאסוף חלקים מהמוח של בתה מתוך גולגולתה השרופה.

"ראיתי הרבה סצנות מהמלחמה", כותב הקצין היפני בן ה-64, "אך הסצנה הזו של אהבת אם לבתה השאירה בי רושם בל יימחה". רק ערלי לב שלא נותר בהם שמץ של אמפתיה יכולים להישאר אדישים כלפי מוראות המלחמה.

נשיא ארה"ב, לינדון ג'ונסון, שוויתר על התמודדות לכהונה נוספת בבית הלבן לאחר שאיבד את תמיכת הציבור, היה משוכנע כי התמונות הקשות של הרס חורבן ומוות ששודרו בטלוויזיה מדי ערב (לראשונה בתולדות המלחמות שניהלה ארה"ב) הביאו לירידה חדה בתמיכה במלחמה ובתפקודו כנשיא, ובסופו של דבר לסיום המלחמה ולסיום כהונתו.

ג'ונסון טרח להדגיש כי לו היו מגיעות התמונות מהחזית במלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה, גם רוזוולט וטרומן היו מאבדים את תמיכת העם, ונאלצים לפרוש או להפסיק את המערכה. ספק אם זה יותר מתירוץ למירוק מצפון. סביר יותר שאמפתיה מסוג זה היתה מובילה לצמצום הפגיעה בחפים מפשע עד כמה שניתן, ומונעת מסעות נקמה שלא היתה להם שום השפעה ממשית על מהלכן ותוצאותיהן של המלחמות.

כאשר בני אדם רגילים נחשפים למוראות המלחמה ולסבל הנורא שנגרם לבני אדם חפים מפשע, הם מאבדים את השלווה שמקנה להם הבהירות המוסרית, המשרטטת קו חד שמבדיל בין טובים לרעים. זו מתחלפת בדיוק מוסרי, היוצר אצל בני אדם אמפתיה עמוקה, ואולי אף חמלה, כלפי סבלם של בני אדם אחרים באשר הם – גם אם הם חלק מה"אויב".

7 באוקטובר

מאבק עיקש כנגד הניסיון לחסל את המעוז האחרון של האמפתיה והחמלה, בית המשפט העליון, נקטע מבלי שהושגה הכרעה על ידי הטבח ביישובי העוטף ב-7 באוקטובר. להיקפה ולעוצמתה של הפגיעה מצד ארגון טרור קטן יחסית, שפעל אל מול מעצמה אזורית, מצאו יושבי האולפנים המתהדרים בדרגות ותארים הסבר ללא קושי: "הקונספציה" (כך הם קראו למדיניות של הזרמת כסף לחמאס ו"הרתעתו") קרסה.

אף אחד מהם לא נגע בשורש העניין. הסיבה המהותית לאסון הגדול שפקד אותנו, על פי מקנמרה ושותפיו באקדמיה, הוא היעדר כל שמץ של אמפתיה, חוסר רצון להשקיע כל מאמץ כדי להבין את מטרותיהם, שאיפותיהם ותרבותם של השכנים הקרובים לנו – הפלסטינים, על כל פלגיהם.

>> דיווחים מעזה

שהרי רק אנשים ערלי לב וחסרי כל אמפתיה אנושית מסוגלים להאמין בקונספציה שלפיה ניתן לחסל את השאיפה לחירות ולשגשוג הטבועה בכל אדם, למחוק את זהותו, לשבש את חופש התנועה שלו, ולהכרית כל שביב של תקווה בעתידו, תמורת חופן דולרים; ואחרי כן, באמצעות מכונת תעמולה משוכללת, להפוך את חוסר האמפתיה כלפי האחר לנחלתו של עם שלם.

אנשים רבים היו משוכנעים שהאסון הנורא יעביר מהעולם את שלטונם של "שונאי האדם", ויאפשר להקים חברה חדשה המבוססת על אמפתיה וחמלה כלפי האחר באשר הוא. אך הולך ומתברר כי הם טעו טעות מרה. כת הערלים התעשתה במהירות, התנערה מאחריות, יצאה למסע נקמה חסר תוחלת בעזה וגרמה סבל נורא למאות אלפי בני אדם.

במקביל, השליטה הכת בישראל משטר נוקשה שכמעט לא מאפשר לאזרחים חשיפה לסבלם של האחרים. אנשי השררה יצרו בעקביות אווירה של עוינות כלפי משפחות החטופים, מנעו מהתקשורת (או שהיא מנעה מעצמה) להעביר תמונות מעזה החרבה והרעבה, ונקטו אמצעים נוקשים, לעתים עד מאסר, כלפי כל אדם שהביע אמפתיה כלפי האחר.

ושוחרי הטוב שבינינו, כנראה הולכים ומתמעטים, נותרו עם השאלה שהציג הפילוסוף והתיאולוג האמריקאי ריינהולד ניבור: כמה רע אנחנו מוכרחים לעשות כדי להתחיל לעשות טוב?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
כ-40 אחוז מתקציב החינוך של מועצת אלקסום מוקדש להסעות של ילדים מהכפרים הבלתי מוכרים. ילדים בדואים בדרך לבית ספר בנגב (צילום יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים)

יסחבו פערי התפתחות והשכלה עד אחרית חייהם. ילדים בדואים בדרך לבית ספר בנגב (צילום: יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים)

הילדים הלא מוכרים להורים הלא מוכרים בכפרים הלא מוכרים בנגב

אלפי ילדים בגיל חינוך חובה בכפרים הלא מוכרים בנגב לא רשומים לגנים. במקום לספק כיתות, המדינה מתעלמת מהחלטות ומציעה פתרונות גרועים. במשך שנים ישראל מתעמרת בתושבים בתקווה שיעזבו את אדמותיהם, והילדים משלמים את המחיר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf