newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מסמרים לחיים, מסמרים למוות

בשנות החמישים אמהות פלסטיניות התגאו בתזונה המקומית שממלאת את דם ילדיהן בברזל. "מסמרים לברכיים", קראו לזה אז. היום מסמרים אחרים עפים מתוך פצצות והורגים אמהות וילדים גם יחד

מאת:

הטקסט הקצר הבא נכתב לפני כמה ימים, בזמן שמסכי הרשתות הזרות התעדכנו בתמונות עוד ועוד ילדים הרוגים. אל מול תמונות ההרס והזוועה לכל אחד ואחת מאיתנו יהיו אסוציאציות שונות, אך במהותן כולן בעצם כל כך דומות. אני מביא לכם כאן אסוציאציה פרטית אחת.


כותבת אורחת: שיח׳ה חליווי

"משוואת הדמים" הציונית ופצצות המסמרים החזירו אותי אל החורף שעבר, לאירוע חולף שכמעט שנשכח מזכרוני בשל טרדות החיים וקיץ עיקש שאינו משאיר מזכרון החורף אלא געגועים.

פגשתי אותה בחורף שעבר, ביום קר מאוד. הצעתי לה טרמפ במכוניתי והיא הסכימה. המחנכת פדווא ט', מחנכת של דורות וגננת של ההיסטוריה. היא ממשיכה ללמד ילדי גן לאיית ולבחור צבעי חלום, ולשיר מילים ומנגינות על יפו. היא לא שבעה מלדבר על יפו ואהבתה לה מתוך זיכרון שלא כהה עם חלוף הזמן, המקום והאנשים.

היא מספרת בגאווה שאביה קרא לה פדווא על שם המשוררת פדווא טוקאן. שתי הפדוות נפגשו ביפו בשנת 68' כאשר ביקרה אותה המשוררת והתארחה במועדון האורתודוכסי.

שיחתנו התחילה בנושא הקור הגדול ומהר מאד הגיעה למרק עדשים. היא אמרה: "המנה הכי טובה ביום כזה הוא 'מסמרי הברכיים'". צחקתי והיא אמרה: "מרק עדשים, מחזק ובונה את הגוף, בגלל זה קוראים לו ככה. הוא מלא ברזל וויטמינים וחום. אין כמוהו לקטן ולגדול".

אחר כך המשיכה לאשש את תיאוריית המסמרים: "אני זוכרת בשנות החמישים של המאה הקודמת, כמה שנים אחרי הנכבה, עשו בדיקות דם לכל ילדי בתי הספר היסודיים ביפו, ערבים ויהודים. בית הספר חסן ערפה היה בית הספר הערבי היחידי לתלמידים ערבים אחרי שהכיבוש סגר זמנית את שאר בתי הספר הערביים בעיר, ותוצאות הבדיקות הצביעו על 'עליונות' הדם של התלמידים הערבים על זה של התלמידים היהודים בכל מרכיביו. כמובן שתוצאות אלה הפתיעו את האחראים הישראלים וזעזעו אותם. אכן, זהו דם שקורץ משמן זית וזעתר ועדשים ולא מלחם ומרגרינה!!!" לא התעכבתי הרבה על הנושא הזה כי השיחה עברה ישירות לנושא מסמרי הערבים ויתדותיהם בסוריה ומצרים.

חיצים מפגזי פלאשט, עזה (מקור: מרכז זכויות האדם הפלסטיני, PCHR)

חיצים מפגזי פלאשט, עזה (מקור: מרכז זכויות האדם הפלסטיני, PCHR)

היום, כשדם ילדי עזה מתערבב בחול הים שלה וצובע את רצפת בתי החולים וחיקי קרוביהם ואת מסכי התקשורת האמינה והאמיצה, חזרה אלי משוואת העליונות בעוצמה. משוואה פשוטה ותמימה זו שהביאה תוצאות לא רצויות עבור העולים החדשים והרגיזה אותם היא משוואת עליונות שאין לה קשר לקנאות ולעקרונות הגזענות או לאיזו שהיא טינה או שנאה, ואינה תוצר של חשיבה גזענית פשיסטית מתנשאת. היא אינה אלא תוצר של הדבקות באדמה ובטבע ומרכיביהם, היא תוצאה של חיי עם שקשור לאדמתו ולמה שהיא מניבה, ודמו הפך לעד לקשר הזה.

מדוע שפכו את דמו של הפלסטיני? הייתכן כי מידת האבסורד הגיעה עד לכדי התקנאות בטיבו של הדם, ולכן שפכוהו? אני בספק שאמת זו מדירה שינה מעיני רבים מהם ונידונה בדרגים הגבוהים כפי שהם דנים בגודל ובמשקל הפצצות המושלכות על עזה ומספר המסמרים שיש בהם.

אני גם מניחה שאמת זו שהוכיחו מעבדותיהם לפני יותר מחמישים שנה נעדרת מתכניותיהם ומדיניותם כשהם מודיעים בלי בושה או חשש שדמו של ילד יהודי יקר ובעל ערך רב יותר מדמו של ילד ערבי. לא בגלל עליונותו המהותית ולא בגלל שבדיקות מעבדה הוכיחו זאת, אלא בגלל שהחשיבה המתנשאת והחולנית שלהם מורה להם על כך, כי "העם הנבחר" של ה' מאמין לשקריה של חשיבה זו והוסיף למתנה האלוהית כביכול עוד פסיקה רבנית הקובעת כי "דם ילדינו יקר מדם ילדיהם".

יכול להיות שיש מידה של פרימיטיביות אך גם אנושיות באמונה ש"מסמרי הברכיים", אבני הבניין הדרושים לגוף, יבואו ממרק עדשים, בשעה שיש כאלה שמאמינים שמקור כוחם דווקא ב-F16!

מה רב ההבדל בין מסמרים שבונים את הגוף וכאלה שמחוררים אותו. כך אמרה אחת האמהות כשהכינה מרק עדשים זמן קצר לפני ההפגזה.

* שיח׳ה חליווי היא פעילה חברתית, משוררת ומורה לערבית. תרגמה מערבית: שושנה לונדון-ספיר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חוק העתיקות הפלסטיני מתייחס לכל התקופות, ללא אפליה של דת או תרבות. מסגד נבי עכאשה במערב ירושלים שהוסב ל"קבר בנימין". (צילום: רפי גרינברג)

חוק העתיקות הפלסטיני מתייחס לכל התקופות, ללא אפליה של דת או תרבות. מסגד נבי עכאשה במערב ירושלים שהוסב ל"קבר בנימין". (צילום: רפי גרינברג)

ואולי צריך להחיל את חוק העתיקות הפלסטיני על ישראל?

בימין טוענים שלפלסטינים אין קשר לממצאים היהודיים בגדה המערבית, ולכן צריך להעביר את האחריות לארכיאולוגיה שם לידי ישראל. אבל ליותר מ-90% מהאתרים בישראל אין קשר להיסטוריה יהודית, אז אולי שהפלסטינים ידאגו להם?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf