מכתב למזל"ט

מאת אחמד אלנאוק, עזה

4 בנובמבר 2017, שתיים לפנות בוקר

רחוב עבד אלכרים אכלוק

דיר-אלבלח, עזה

פלסטין

**

ידידי היקר,

לא רציתי לכתוב לך את המכתב הזה, אבל ההצקות המתמשכות שלך שלא נותנות לנו לישון כל הלילה לא הותירו לי ברירה, כמעט כפו עלי לכתוב. אני מכיר אותך כבר הרבה זמן, מאז 2008. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותך. היית מבעית – זעיר, אבל מבעית. זה היה כמה ימים אחרי תחילתו של מה שעתיד היה להפוך למלחמת 21 הימים על עזה. כששמעתי את הנהמה העמוקה והעקשנית שלך, לא היה לי מושג מה אתה, אבל די היה בקול שלך כדי להצטמרר עד העצם. וכשראיתי את דמותך הכסופה בשמיים, התמלאתי פחד ופליאה.

אני יודע שאתה לא אנושי, אבל נשלט על ידי בן אנוש. בחדשות ראינו שאלה שמפעילים אותך לוגמים יין וקפה בעודם יורים בנו מרחוק באדישות. בפעם הראשונה שראיתי את התמונות האלה זה נראה כאילו החיילים משחקים במשחק מחשב. הידית שבה השתמשו כדי להפעיל אותך נראתה בדיוק כמו ידית של משחקי וידאו. ואולי זה באמת משחק, ואנחנו חלקי הצעצוע שבהם משתעשעים.

> עזרו להסכם הפיוס להצליח. העתיד שלנו, צעירי עזה, תלוי בזה

תן לנו לישון לילה אחד בשקט, גם אם תהרוג אותנו מחר (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

אחרי הביקור הראשון שלך כאן, התרוצצו המון שמועות. אנשים אמרו שאתה מכונת המלחמה המסוכנת ביותר שהומצאה אי פעם. היו שאמרו שאתה מסוגל לקרוא את המחשבות שלנו וכשאנחנו חולמים על חירות, אתה יורה. קומיקאים אמרו שאתה יכול לראות אל תוך הבתים שלנו קרוב מספיק כדי לדעת אם אנחנו אוכלים בשר טרי או מוקפא לארוחת הערב.

אני מתנצל על התגובות התוקפניות האלה של בני עמי. אני יודע שאתה מבואס מהחברים שלי בפייסבוק שכתבו עליך כל הערב סטטוסים עוקצניים בעוד אתה התארגנת לבלות איתנו את הלילה:

"אם אתה קורא את הפוסט הזה אתה עזתי דפוק ומשועמם מאוד שלא יכול לישון בגלל רעש המזל"טים"

"מזל"ט יקר, שלומות לך; אני מנסה לישון אז בבקשה תפסיק לזמזם לי בתוך המוח. זזזזזזזזזזזזז"

"המזל"טים כבר לא אורחים, הם בני משפחה. הנימוס מחייב להזמין אותם לאורחת ערב".

"מזל"ט יקר, אכפת לך פשוט להיכנס כבר לבית שלנו? לא נעים להשאיר אותך לבד על הגג, בקור. במחשבה שניה, הלוואי שתשתתק ותלך לעזאזל".

"אני לא מבין איך לא נגמר למזל"טים האלה הדלק, הם לא מפסיקים לרגע".

"אתם חושבים שהם פועלים על דלק ישראלי או מצרי?"

"איזה כדור לוקחים נגד כאב ראש מזל"טים?"

האנשים האלה בורים, תאמין לי; סלח להם. אבל אם נדבר רגע בכנות, נמאס להם. וגם לי נמאס. אתה מרחף לנו מעל הראש כבר יותר מ-15 ימים.

נמאס לנו כי לא רק שהרסת כל כך הרבה בתים שלנו, אלא אתה גם רודף את חלומותינו.

נמאס לנו כי מאז 2008 הרגת יותר מ-900 עזתים, כולל אחי וחמישה חברים קרובים.

נמאס לנו כי בכל העולם אנשים נרדמים לקולות הרגילים של צפירת מכוניות ותנועת רכבות, ואנחנו מנסים להירדם לקול הזמזום המטריד שלך, רגל אחת גולשת כבר מהמיטה, מוכנים לברוח.

נמאס לנו כי הזמזום שלך לא מוגבל לימי מלחמה בלבד; אתה נשאר איתנו גם בימי מה שמכונה "רגיעה". אתה חושב שהתפקיד שלך הוא לפקח עלינו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אנחנו זקוקים למעט פרטיות, למעט מנוחה.

נמאס לנו. כבר מזמן שכחנו את החלומות שהיו לנו פעם על מסעות, על עבודה טובה, על קבלת אורחים ומבקרים כמו תושבים במדינה נורמלית. הלילה אנחנו מבקשים רק דבר אחד: עזוב אותנו במנוחה ותן לנו לישון בשקט. הנח לנו לחלום על שמיים כחולים שהצל שלך לא מרחף בהם, על זמרת ציפורים בלי ליווי המקהלה המזמזמת שלך. תן לנו לחלום הלילה, אפילו אם תהרוג אותנו מחר.

אחמד אלנאוק, 22, תושב דיר אלבלח ברצועת עזה, בעל תואר ראשון בספרות אנגלית מאוניברסיטת אל-אזהר בעיר עזה. חברה בפרוייקט "אנחנו לא מִספָּרים", הנותן לכותבות וכותבים צעירים מעזה אפשרות לתקשר עם העולם ולספר את סיפורם במילים שלהם. הפוסט פורסם במקור כאן ותורגם על-ידי אורלי נוי.

> האם יפתחו התיקים החסויים של מדיניות פיזור האוכלוסיה בישראל?