newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מכתב לאחי הקצין בעזה: איתך כל הדרך, למרות שאפשר גם אחרת

חושבת עליך כל הזמן. האם אתה פוחד או רוצה להסתער קדימה? חושבת גם על האנשים שנהרגים כי כל פשעם שנולדו בצד הלא נכון של הגדר. מקווה שלא תכעס, מחכה שתחזור

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: ל"י

הזמן עובר לאט ומרגיש כמו נצח, הדמיון שבדרך כלל משרת אותי נאמנה גם הפעם לא נשאר מאחור, אך כרגע מרגיש לי כבוגד וממשיך בשלו. נותן לי לדמיין. לדמיין איך נראים הימים אצלך בצד השני של הגדר, איך החיילים שלך הולכים אחריך בלב שלם, איך השקיעות נראות אצלך – האם אותו הדבר כמו שכאן? ולאן המחשבות שלך נודדות בזמנים של שקט, אם יש כאלה?

אני מדמיינת אם אתה יודע על כל אלה, יפי הבלורית והתואר, שאת תפקידם סיימו טרם התחילו, אם אתה מפחד ואם אתה חלק מהקולות המשוועים לקרב. שלחת לי הודעה דרמטית במקצת וברגע גם אני התגייסתי למערכה – נעמדת בקו האש בינך ובין ההורים והמשפחה. מנסה לספק כל פיסת מידע, להרגיע בכל פעם של רגעי משבר, לעדכן בשידור חי, ואפילו לצאת לשטח ולסקר.

מעולם לא הרגשתי כל כך מעורבת בלחימה, מעולם לא בערו בי הדעות שלי על המצב, מעולם לא נחשפתי לתקשורת במשך שעות ארוכות, כמו הפעם. הלחץ שמציף את כולם, התמונות הקשות ואולי החושפות יתר על המידה, מעוררות את כל מה שיש בי, כעס, עצבים, דאגה, קושי לנשום וציניות ששמורה לרגעים מיוחדים.

כבר ימים ארוכים שאני חושבת על הרגע בו אשב ואכתוב, אוציא את כל מה שיש לי להגיד ואולי גם אצליח לעשות זאת כמו איזו כתבה ראשונה שתרמוז על עתיד מבטיח. פתאום בחירת המלים נראית קשה מאי פעם. אחת כמוני שכתיבה נשלפת לה מהמותן בוחרת את המילים ומפחדת שישמע כמו נבואת שקר על הנורא מכל. אז כבר עכשיו אצהיר שאני יודעת בכל איבר מאיברי שאתה תחזור הביתה, נשב ונצחק על הכל.

אחי (ל"י)

אחי (ל"י)

על איזה מדינה נלחמים?

מרגישה חסרת תועלת, רוצה לצלם, לעזור, ולא לשלוח יותר חבילות לחזית. רוצה להשמיע את קולי אבל לא יודעת איך מבלי להיכנס למעגל האלים והמתנשא במעט של הוגי הדעות וחושבי המחשבות. איך יכול להיות שמדינה כמו שלנו, מוכת היסטוריה כואבת, מעונם של יהודי התפוצות שהגיעו לכאן בגלל אלימות בארצות לידתם, היא לא הראשונה לגנות את הפרת הזכות הבסיסית כל כך לקיומנו – הבעת דעתנו?

איך יכול להיות שגאווה לאומית מציפה את כולם, ומשפטים כמו "עם ישראל בשעתו היפה" הופכים לשגורים בפינו, ובאותו משפט אנחנו מאחלים לבחור שמנקה את השירותים, ובמקרה הוא ערבי אך עם תעודת זהות כחולה, את הנורא מכל? איפה אותם ערכים יהודיים שכולנו כביכול חונכנו עליהם ומרימים אותם כדגל מול אומות כל העולם?

הדאגה לשלומך ושל שאר החיילים קיימת ותמיד תהיה, ביטחונם של תושבי הדרום חשוב לא פחות, ועדיין מעבר לגדר יש הרס, שממה ואלפי הרוגים שכל פשעם היה להיוולד בצד הלא נכון של הגדר. לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר מלבד שלא תכעס אם אי פעם תקרא את הכתוב, שלא תרגיש שאנחנו לא מאחוריך ולא תומכים בך ובבחירות שלך, ועדיין מרגישה שאפשר גם אחרת.

ערוץ עשר הפך להיות ערוץ הבית, אושרת קוטלר, אלון בן דוד ושאר טופינים כמותם הפכו להיות בני בית, ומעט מאוד מהתקשורת מצליח להיכנס פנימה ובאמת לתת תחושה של בית. הדיון הציבורי מגונה והאמנים מפחדים לדבר, אבל אם לא עכשיו אי מתי? התראיין אבא שכול ששם למטרתו לפעול למען השלום ולמען קידוש החיים ולא המוות, לא עוד לפאתוס הישראלי הידוע של למות כגיבור, לא עוד להצדיק את המוות ולקדשו, אבל זו שצויינה כדמות ששווה לזכור הייתה דווקא אם שכולה, שלא מבכה את מות בניה, שאומרת שלא מתפקידה להחליט מה צודק ומה לא, ושבין השורות ממשיכה ונותנת לפאתוס סיבה להמשיך ולחיות בינינו.

מרגישה שהימים עוברים לאט ומהר גם יחד, שדויד שנמצא באפריקה פספס במרכאות חוויה משנה חיים, איך אקבל את פניו ואנסה להסביר מה קרה כאן בחודש הזה שלא היה? לראשונה מרגישה שגם לי דעה, מנומקת מפורטת ומלאת אמוציות. לראשונה מרגישה שאירוע, כה שגרתי לצערי במדינה, שובר את ליבי פיסה אחר פיסה וגורם לי לחשוב שוב שאולי יש מקום אחר, שיש דרך אחרת לחיות, ולא צריך להסכים לכל דבר, שגם לי יש מה להגיד.

מחפשת מלים אחרונות ותוהה אם אמרתי הכל, מייחלת שתצא ונחזור לנשום בצורה סדירה יותר, שהשקט יחזור ואולי הלב ירפא לאט, ואולי לא. ורגע לפני שהיום נגמר מאחלת לך את מה שאתה מאחל לעצמך! שתחלום ותגשים ושוב תחלום, ושתהנה מהדרך כי לפעמים היא קשה מתסכלת ולא תמיד ברור לאן היא מובילה, אבל כנראה שבסוף נגיע. שיהיה לך מזל טוב, מחבקת אותך מרחוק ואוהבת גם כשאני לא אומרת, אחותך הגדולה!

* ל"י היא תושבת ירושלים, צלמת ורקדנית, ואחות מודאגת

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
משרד החינוך משלה את עצמו שהוא מחנך לחשיבה ביקורתית. שר החינוך רפי פרץ (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

משרד החינוך משלה את עצמו שהוא מחנך לחשיבה ביקורתית. שר החינוך רפי פרץ (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

כששר החינוך פועל בניגוד לחוק שעליו הוא מופקד

לפני שבוע ירה שוטר בראשו של מאלק עיסא בן התשע, בשעה שחזר מבית הספר לביתו. אם היה בישראל חינוך לחשיבה ביקורתית, הארץ הייתה רועשת. אבל כשבראש משרד החינוך עומד שר שמחבק גזענים, חשיבה ביקורתית נראית רחוקה מאוד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf