newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מחנה "רק לא ביבי" מת. יחי המחנה האנטי-פשיסטי

הבחירות הורידו את המסך על המחנה שנוצר סביב ההתנגדות לנתניהו, מכיוון שנתניהו חדל להיות הסיפור המרכזי, ומחנה "רק ביבי" הפך למחנה העליונות היהודית. התשובה עכשיו צריכה לבוא מהחברה האזרחית, היהודית והערבית

מאת:
הפגנה מול מעון ראש הממשלה בבלפור, בירושלים, ב-23 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

מחנה "רק לא ביבי" הצליח למנוע מנתניהו רוב במשך ארבע מערכות בחירות. הפגנה מול מעון ראש הממשלה בבלפור, בירושלים, ב-23 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

הבחירות האחרונות הורידו כנראה את המסך על מחנה פוליטי שנוצר לפני כמעט ארבע שנים, מחנה "רק לא ביבי", או בקיצור רל"ב.

לידתו של המחנה הזה היתה כמעט מקרית – סירובו של אביגדור ליברמן, עד אז חלק בלתי נפרד ממחנה הימין, להצטרף לקואליציה בראשות בנימין נתניהו אחרי הבחירות במרץ 2019. מראש היה ברור שלמחנה הזה אין מכנה משותף של ממש – הרי מה משותף בין ליברמן, אבי סיסמת "אין נאמנות, אין אזרחות", לבין הרשימות הערביות על גלגוליהן השונים; או בין גנרל נטול עמדה פוליטית ברורה כמו בני גנץ, שהתגאה בהרג פלסטינים בעזה בקמפיין הבחירות הראשון שלו, לבין מרצ או מפלגת העבודה.

למרות זאת, המחנה הזה הצליח במשך ארבע מערכות בחירות למנוע מנתניהו להשיג רוב, וגם בסיבוב החמישי היה מצליח בכך, אילו מרצ ובל"ד היו מקבלות כל אחת מהן עוד כמה אלפי קולות בודדים.

כדי להבין עד כמה ההישג הזה גדול, כדאי לחזור לבחירות הראשונות ב-2019. נתניהו נכנס אליהן כמנצח בטוח. לא היה שום פרשן פוליטי או סוקר שצפה לו הפסד. הביטחון הזה בניצחון של נתניהו התבסס בעיקר על חישובים דמוגרפיים, יותר מאשר פוליטיים. התפיסה היתה שהחיבור בין המזרחים של הליכוד, החרדים, הציונות הדתית ויוצאי ברית המועצות מהווה רוב בקרב המצביעים, ולכן לא היתה שום סיבה להניח שהניצחון של נתניהו ב-2015 לא יחזור על עצמו. אבל עד השבוע שעבר הניצחון הזה לא התממש.

כאמור, החיבור בין המפלגות השונות שהרכיבו את מחנה "רק לא ביבי" היה רופף עד לא קיים מהרגע הראשון. בעוד כל המפלגות במחנה "רק ביבי" נשבעו אמונים זו לזו ולמנהיג הבלתי מעורער שלהן, רוב המפלגות שהיו חלק ממחנה רל"ב לא הצהירו או גילו מחויבות זו לזו, וגם לא הסכימו מעולם מי המנהיג של המחנה.

רק בבחירות האחרונות, גנץ – שר הביטחון בממשלתו של יאיר לפיד, יש להזכיר – הודיע שהוא המועמד לראשות הממשלה; חד"ש-תע"ל לא התחייבו לתמוך במועמד כלשהו; בל"ד התחייבה לא לתמוך באף מועמד חוץ מסמי אבו שחאדה; ואפילו מפלגת העבודה הודיעה רק ברגע האחרון ממש שתמליץ על יאיר לפיד לראשות הממשלה.

הדבק של מחנה רל"ב היה לכאורה אחד ויחיד: האמירה שנתניהו הוא איש מסוכן שצריך להרחיק ממשרד ראש הממשלה. היו הנמקות שונות לאמירה הזו: השחיתות שלו, המתקפה שלו על מוסדות המדינה, הכניעה שלו לחרדים, הניאו-ליברליזם שלו, התמיכה שלו בכיבוש ובהתנחלויות, ההסתה שלו נגד המיעוט הערבי-פלסטיני, וייתכן שאפשר להוסיף נימוקים נוספים.

אבל אף שהנימוקים היו שונים ולפעמים סותרים – חלש מול החמאס לפי גרסת נפתלי בנט, מחרחר מלחמה לפי הרשימה המשותפת – מחנה רל"ב הפך לכוח פוליטי שנתניהו נכשל מולו שוב ושוב.

היסטוריונים פוליטיים עוד יצטרכו לנתח את עלייתו ונפילתו של המחנה הזה, אבל ייתכן שהסיבה שהצליח לשרוד יותר זמן ממה שאפשר היה לצפות נעוצה בעובדה שהוא ייצג עוד כמה ערכים מלבד העוינות האישית לנתניהו. אחד מהם היה ההגנה על המוסדות המרכיבים את המדינה והדמוקרטיה הישראלית – או מה שנקרא "ממלכתיות".

אמנם ברור שיש הבדל עצום בין האופן שבו איימן עודה או אחמד טיבי, שלא לדבר על אבו שחאדה, תופסים את הדמוקרטיה הישראלית, לבין האופן שבו גנץ או לפיד תופסים אותה, אבל בכל זאת כולם הסכימו, מי יותר ומי פחות, שנתניהו והמחנה שלו קוראים תיגר על היסודות של כללי המשחק הדמוקרטיים, ושערעור כללי המשחק מאיים עליהם.

מחאת בלפור, שנולדה בהשראת מחנה רל"ב, הותירה בהקשר הזה מורשת חשובה: היא הוכיחה שמחאה אזרחית עיקשת וממושכת יכולה להפיל שלטון. זה לא דבר קטן.

מורשת שנייה שמשאיר אחריו מחנה רל"ב חשובה אפילו יותר. הוא היה המחנה הפוליטי הראשון בתולדות הפוליטיקה הישראלית, שכלל בתוכו מפלגות המייצגות את המיעוט הפלסטיני. עכשיו, בנובמבר 2022, זה נראה מובן מאליו, אבל זה לא היה כך עד מרץ 2019.

מפלגות המרכז-שמאל הציוני, שבמשך שנים לא ספרו את המפלגות הערביות, מצאו את עצמן מחזרות אחרי המפלגות האלה, מבקשות את המלצתן לראשות הממשלה, ובסופו של דבר מכניסות אחת המפלגות האלה, רע"מ של מנסור עבאס, לתוך הקואליציה. את המהלך התודעתי הזה יהיה קשה להחזיר לאחור.

במקום רק לא ביבי, רק לא פשיזם

אבל, כפי שכתבו רבים, למרות ההצלחה המסוימת שלו, מחנה הרל"ב לא הצליח לפתח תודעה של מחנה, לא בנה שפה משותפת, סט ערכים משותף. זה היה ניכר מאוד ביחסו שלו לציבור הערבי. החל מההחלטה, ברגע האחרון, של הח"כים יועז הנדל וצבי האוזר לא לתמוך הממשלה שתסתמך על קולות הרשימה המשותפת במרץ 2020, ועד ההתנהלות של "ממשלת השינוי".

בנט, איש ימין מובהק, בוודאי לא היה האיש למשימה הזו. אבל גם לפיד, למרות כמה אמירות עמומות על כך שהערבים בישראל הם "שותפים שלנו לחיים", לא באמת ניסה. קמפיין הבחירות שלו התרכז ב"ניהול תקין" של הממשלה. אלה לא החומרים שמהם בונים מחנה.

גם מפלגות השמאל הציוני, העבודה ומרצ, שישבו בפעם הראשונה מזה שנים בממשלה (לגבי מרצ ייתכן מאוד שזו היתה הפעם האחרונה), הסתפקו בנוכחות של עבאס בקואליציה כהוכחה לכך שהן רוצות שותפות עם הערבים, תוך התעלמות מוחלטת מהרשימה המשותפת.

ההתעלמות הזו מהמשותפת ומעניינים הנוגעים לכיבוש, להרחבת התנחלויות ולאפליה נגד הציבור הערבי בוודאי תרמה לכך שהרשימה המשותפת, עוד לפני הפיצול, היא שהביאה לנפילת ממשלת לפיד-בנט. היא גם תרמה תרומה מכרעת לפיצול בין בל"ד לחד"ש-תע"ל, סביב שאלת ההמלצה על מועמד כלשהו ממחנה הרל"ב.

ייתכן גם כי העובדה שהסיכוי של לפיד להשיג 61 מנדטים בלי חד"ש-תע"ל ובל"ד היה אפסי, השפיעה על בוחרים שרצו ממשלה יציבה שתשים קץ לסבבי הבחירות, ולכן הצביעו לליכוד או למפלגות ימין אחרות.

קשה לראות את מחנה רל"ב קם מחדש, ולו מסיבה מרכזית אחת: אי אפשר לבנות מחנה סביב ההתנגדות לנתניהו, כאשר נתניהו עצמו חדל להיות הסיפור המרכזי בפוליטיקה הישראלית. המשפט שלו, בין אם יימשך או יופסק, כבר מעניין הרבה פחות, והדיווחים על העדויות השונות נדחקים לשולי החדשות. גם הטיעון ש"ראש ממשלה לא יכול להיות עם כתב אישום" איבדה רלוונטיות, לאחר שרוב הישראלים הצביעו בעדו למרות המשפט.

אבל חשוב מכך: נתניהו אכן יעמוד בראש הממשלה, אבל המכנה המשותף של המפלגות השותפות בקואליציה שלו הוא כבר לא התמיכה האישית בו, אלא השותפות האידיאולוגית סביב רעיון העליונות היהודית, והחלשה דרמטית של מערכת המשפט והמוסדות הדמוקרטיים.

הקונצנזוס סביב עליונות יהודית הוא הסיבה שבצלאל סמוטריץ', שחושב שנתניהו הוא "שקרן בן שקרן", ואיתמר בן גביר, שהגדיר את נתניהו כמי ש"סוחר בדם האזרחים", תומכים בו. מחנה רב"י (רק ביבי) הפך למעשה למחנה רעל"י (רק עליונות יהודית). נתניהו הוא הפרצוף של הממשלה, סמוטריץ' ובן גביר הם הגוף והלב שלה.

מול הסיטואציה הזו, המחנה המתנגד לממשלה הבאה לא יכול להתבסס על התנגדות אישית לנתניהו, אלא על התנגדות להחלשת המוסדות הדמוקרטיים, ובעיקר לרעיון העליונות היהודית. את מקום ה"רק לא נתניהו" כרעיון המארגן של המחנה צריך לתפוס הרעיון של "רק דמוקרטיה" או למעשה "רק לא פשיזם".

במצב הנוכחי, המפלגות שאמורות לשבת באופוזיציה לא בנויות לאתגר של בניית מחנה אנטי-פשיסטי. מרצ לא תהיה מיוצגת בכנסת; העבודה חלשה ותהיה עסוקה בזמן הקרוב בעיקר במנהיגותה של מרב מיכאלי; המחנה הממלכתי של גנץ וגדעון סער מתקשה לראות ברעיון העליונות היהודית דבר שלילי, שלא לדבר על ליברמן. לפיד ויש עתיד צריכים לעבור טרנספורמציה גדולה כדי לעמוד בחזית המאבק הזה. חד"ש-תע"ל בוודאי לא תוכל לשאת את המעמסה הזו לבדה.

אף שלא כל המורשת של מחנה רל"ב שלילית, קריסתו היא דבר חיובי, מכל הסיבות שהוזכרו כאן ובמקומות אחרים. השאלה היא, כמובן, אם יש יכולת לבנות מחנה שיהיה הרבה יותר הומוגני מבחינה רעיונית, אבל רחב מספיק כדי שיוכל להשפיע ולהתנגד למהלכים של הממשלה החדשה.

בגלל החולשה של האופוזיציה הצפויה בכנסת, התשובה צריכה לבוא מהחברה האזרחית, היהודית והערבית. זה האתגר האמיתי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

מדינות אירופה שיחררו ניצרה והצטרפו לגשמי הזעם הניתכים עלינו במקביל. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם (צילום: אמיר לוי / פלאש90)

סוף סוף צונאמי

הצונאמי המדיני שהזהרנו מפניו שנים ניתך עלינו באחת, ובמלוא העוצמה. זה שיושב בקודקוד יודע היטב שאם הצונאמי הזה יימשך, תהיה מדינה פלסטינית בלי שישאלו אותנו בכלל. עדיין אפשר לשנות כיוון, אבל לשם כך צריך להחליף את ההגה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf