מחנה "רק לא ביבי" הוא אולי הנזק הגדול ביותר שגרם נתניהו

החמוצים משמאל שוב מעצבנים את השמאל הממסדי (והמרכז) בעיתונים וברשתות החברתיות: אפילו הפלת נתניהו והצלחת המחאה נגדו לא באים להם טוב בעין.

שוב צריך להסביר להם כמו לילדים קטנים: "בניגוד לבון־טון המתבכיין והפטליסטי של כל מיני טהרנים וצקצקנים, מוכרחים להמשיך לנסות, בכל דרך. לחפש מנהיגים, להקים מפלגות חדשות ולשקם ישנות, לרקום בריתות עם פרטנרים שנחשבו לדמיוניים. גם גדעון סער וגם אביגדור ליברמן, ואפילו נפתלי בנט.

"מול איום קיומי וממאיר נאבקים לפעמים גם בעזרת כימותרפיה והקרנות. אתה נלחם בעזרת כל מה שיש לך, גם במחיר החלשה זמנית של הגוף והחדרת חומרים מסוכנים למחזור הדם. עד שהוא יילך". (אורי משגב, הארץ).

במילים אחרות, במקום לברך על ההצלחה, היא מוצגת על-ידם כנהירה ימינה וסלילת הדרך בפני ממשלה נוראה יותר בראשות סער או בנט או ליברמן. מה יש לאנשים הללו? מדוע? מה במחאה נגד ממשלת נתניהו הוא "נהירה ימינה"?

הצלחנו. הממשלה הופלה. כעת אפשר לעשות ריסטרט, והדיבוק שאחז בציבור הישראלי ושיתק את המערכת הפוליטית יסולק.

כעת, המאבק הערכי ה"רגיל" יכול לחזור, לטוב ולרע. נכון, יש בכך סיכון: ייתכן שימין גרוע יותר יעלה לשלטון לאיזה זמן, אבל לפחות ייווצרו התנאים למאבק אידיאולוגי בלי הנוכחות המשחיתה והמשתקת של נתניהו.

אז מדוע מתעקש השמאל ללכלך על אנשים טובים (באמת), עם כוונות טובות (באמת), שהצליחו במחאה עיקשת ונחושה (באמת)? הם מעדיפים להשלים עם שלטונו של נתניהו מפחד שבמקומו יעלה משהו גרוע יותר?

ראשית, יש לומר שהסכנה שהממשלה הבאה תהיה גרועה יותר אינה משהו לזלזל בו. בפרט כאשר חושבים על קרבנותיה המיועדים – פלסטינים ופליטים, העבודה המאורגנת, שירותי הרווחה.

מותר לפעולה פוליטית להסתכן, ולפעמים כמובן שאין מנוס מנטילת סיכונים. אבל אין בכך פטור מזהירות וממחשבה תחילה. על אחת כמה וכמה כאשר מי שנוטלים את הסיכון אינם מי שהולכים לסבול ממנו.

בנוסף, יש משהו בסיסי יותר – והוא התפיסה של מחנה או עמדה פוליטית אשר עולה ממחנה "רק לא ביבי" וכמה מדובריו. לכאורה לפנינו שאלה טקטית: האם נכון (כאן ועכשיו) להתאחד סביב מטרה בת השגה, גם במחיר איפסונם הזמני של דגלים אחרים?

אולם מאחרי השאלה מסתתר מודל של טיב הפוליטיקה שהולם את המעמד הבינוני המוחה, שמבטיח את ההיסחפות ימינה, הנצחת והעמקת הכיבוש האתנוקרטיה, ומתן לגיטימציה לפוליטיקאים ולמפלגות הקיצוניים והאכזריים ביותר בזירה.

חוליי המודל הצרכני של הפוליטיקה

מה שניתן לכנות "המודל הצרכני" של פוליטיקה מציג בפנינו את האדם הפוליטי כצרור של העדפות בשלל תחומים כגון מרכולים בשבת, חינוך חינם לגיל הרך, הכיבוש, אחדות העם, עליונות המשפט, תקציבים לפריפריה, שבילי אופניים.

מניה וביה, המודל מתאר את המאבק הפוליטי כפעולה משותפת לאנשים שחולקים העדפות – למשל למען חינוך חינם לגיל הרך, או נגד שבילי אופניים – והאתגר שניצב בפני מי שמבקשת לצבור כוח פוליטי הוא לאחד מאבקים, איחוד שניתן להשגה כאשר אפשר לטעון שהמאבקים קשורים האחד בשני (אי אפשר לתעדף אופניים בלי להשקיע בתחבורה ציבורית), או כעסקה פוליטית (פטור ממס על דירה שלישית בתמורה לחוק הלאום).

המודל הצרכני של הפוליטיקה שהוצג בפסקה למעלה הוא מתכון להתפוררות פוליטית. מחנה פוליטי או מפלגה זקוקים להרבה יותר מאשר לחפש העדפות משותפות או חפיפה במאבקים.

מחנה פוליטי מעצב העדפות, והוא בנוי על הכרה באינטרסים משותפים, עמידה על עקרונות וערכים, פיתוח ושימור זיכרון משותף וזהויות פוליטיות, וחלוקת עבודה מוסרית ומקצועית ("המומחים "שלנו" לנושאי סביבה או גרעין או חינוך).

בפרט, התשובה לשאלה "מי אנחנו?" אינה קבועה, אלא משתנה תדיר בשל מה שעושים ומה שלא עושים, מה מחליטים שחשוב ומה לא, עם מי עושים שותפות ועם מי לא.

מיהו מחנה "רק לא ביבי"? מה, פוליטית, היא המחאה? השאלה נשמעת כמו התחכמות. מטרת המחנה והמחאה פשוטה ומוגדרת היטב – הפלת ממשלת נתניהו והחלפתו בראשות הממשלה. במהותה, היא אולי אינה שמאלית אבל בוודאי שאינה ימנית, והיא הושגה חלקית או קרובה להשגה. מה עוד נבקש? כך מתאר מירון רפפורט את ההצלחה:

"ב-72 שנות קיומה של ישראל היו מחאות שנודעה להן השפעה רחבה. מוואדי סליב ועד הפנתרים השחורים, מיום האדמה עד המחאה החברתית, שלא לדבר על אירוע מז'ורי כמו האינתיפאדה הראשונה. אבל במבחן הצר של היעילות – כלומר היחס בין המטרה המוצהרת של המחאה ובין התוצאה שלה – מחאת בלפור יכולה אולי רק להתחרות במחאה של מוטי אשכנזי אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1973. המחאה של אשכנזי היתה מממוקדת בראש הממשלה גולדה מאיר ובשר הביטחון משה דיין, והיא אכן הביאה להתפטרותם".

אולם תנועה פוליטית לא מוגדרת רק, או בהכרח בעיקר, על סמך תביעותיה הגלויות. מחאת 1973 חשובה לענייננו כי היא מדגימה זאת היטב: הדגש ששמה אותה מחאה על ה"מחדל" של הממשלה בהערכות וניהול המלחמה תוך זניחת הסיבות לפריצתה – ובעיקר מדיניות סרבנות השלום של ישראל – הם חלק ממה שדחף ציבורים רחבים ימינה, לזרועות הליכוד או ד"ש (כחול-לבן המקורית).

כדי להבין תנועה פוליטית, לא מספיק לשמוע מה היא דורשת. צריך גם להבין מה היא לא דורשת, על מה מוותרים כדי לקדם את הדרישה האמורה, ומיהם בני הברית לשם כך ומה המשמעות של ברית עמם.

וחשוב להדגיש כאן את מה שצריך להיות מובן מאליו: התשובות לשאלות הללו אינן עניין לטקטיקה בלבד, אלא הן הכרעות פוליטיות וערכיות. יש בהן מרכיב טקטי, אולם הן מבטאות סדר עדיפויות ערכי ומעצבות את המחנה הפוליטי.

חלק מהכותבים בזכות הצלחתו של מחנה "רק לא ביבי" מתייחס לקיומו של שמאל שמתנגד לכיבוש כאל נתון. כאילו יש מין יצור כזה "מתנגדי הכיבוש" שאורב ברקע ורק ממתין להזדמנות. זוהי כמובן אשליה. אין מחנה כזה יותר, אפילו לא ברמה של מס שפתיים.

בפוליטיקה אין "פוס" ובטח שאין מחנות שממתינים לשעת כושר. מה שיש הוא מה שההתארגנות הפוליטית והפעולה הפוליטית מייצרות. במקרה הנוכחי – לגיטימציה לפוליטיקה של סער, בנט וליברמן על אכזריותן וגזענותן, והתגבשות סביב מכנה משותף אסתטי ומעמדי שהוא "רק לא ביביסטים" לא פחות משהוא "רק לא ביבי".

האם ייתכן שכל זה הוא תוצאה של השנה-שנתיים האחרונות? כמובן שלא. מדובר בשיאו של תהליך ארוך שבו "מחנה השלום" זנח את הסוגיה הפלסטינית לחלוטין והפך למחנה שמרני, ממסדי ופריבילגי גרידא.

משטר האתנוקרטיה הישראלית בנוי על פרסים שונים ועל קנסות שמחולקים למי שמשתפים עמו פעולה ולמי שחורגים ממנו, בהתאמה. בעקבות רצח רבין הבינו שמעון פרס ויוסי ביילין את המסר, ובחרו לפנות למפד"ל ולא למפלגות הערביות כדי להרחיב את הקואליציה. בכך קיבלו למעשה את התביעה "לרוב יהודי" שניצבה בלב ההסתה נגד רבין, והבטיחו את הקפאת אוסלו ("רק עד הבחירות הבאות", ודאי הסבירו לצקצקנים והטהרנים).

לאחר שלוש שנות שלטונו של נתניהו שניצח את פרס בבחירות, נבחר אהוד ברק ב-1999 והקים ממשלה על בסיס הסכמות בין מרצ של יוסי שריד והמפד"ל של יצחק לוי, שביטאה את ההעדפה "רק לא ש"ס" בנוסף לנכונות להשעות את הנושא הפלסטיני (ובעיקר הפעימה השלישית) לעתיד לא ידוע.

בשנים הבאות ובעקבות האינתיפאדה השנייה, מפלגות המרכז ומפלגת העבודה התחרו ביניהן בהיסחפות ימינה – תמיכת שלי יחימוביץ' בהתנחלויות וביטול הנושא המדיני, "בלי זועבים" של יאיר לפיד והתלהמותו נגד "שוברי שתיקה", וכמובן הקמת כחול-לבן וההצבעה עבורה – מפלגה שעמדותיה ביחס לכיבוש מיקמו אותה בלב הקונצנזוס הסיפוחיסטי המתהווה.

המאפיין המובהק ביותר של הסחף ימינה הוא הנפנוף בדגל הטקטי – הפרגמטי: "קודם" נתפוס את השלטון, ולאחר מכן נראה. הדוגמה האחרונה היא כמובן כחול-לבן: מפלגת ימין ממלכתי שראשיה תומכים בסיפוח חד-צדדי אבל שהפכה ל"תקווה (הלבנה) הגדולה של השמאל".

הרשימה קמה כדי להחליף את נתניהו, ולאחר שחברה לממשלתו, הפכה המחאה נגדו ונגדה לביטוי המרכזי של חלק ניכר מציבור מצביעיה.

את המחנה הפוליטי שהתגבש בעקבות זאת תיאר אורי משגב ביושר גמור בקטע שציטטנו למעלה: המרכז או המרכז-שמאל הישראלי מעוניין, ובוודאי מוכן, לרקום בריתות עם סער או בנט או ליברמן.

המשמעות היא שהמרכז-שמאל הגיע בסחף ימינה לנקודה שבה, במוצהר, הוא מוכן, אם לא ממש מעוניין, להשתתף בסיפוח חד-צדדי, בהעמקת הכיבוש והנצחתו, בהתנכלות לאזרחי ישראל הפלסטינים, ברדיפת פליטים, בהגבלת זכות השביתה וההתארגנות של עובדים, ואולי ב"רפורמה" (מתוקנת, בטח מתוקנת) במערכת המשפט.

ודוק: זה אינו תיאור של ההתנהלות של מפלגה דמיונית דקה לאחר הבחירות, אלא של העמדות הממשיות של מחנה פוליטי שמשתרע מחלקים במרצ ועד לימין של יש עתיד וכחול-לבן.

הכשל כאן כפול. ראשית, ההנחה שסדר העדיפויות ה"אמיתי" שבו האתנוקרטיה היא הסוגיה המרכזית יכול להיפרד לגמרי מסדר היום הפוליטי, ועדיין להשתמר איפשהו.

שנית, ההנחה שכל הדברים הטובים מתיישבים – שאם טוב להתנגד לשחיתות וטוב להתנגד לגזענות אזי לא צריך באמת לבחור, אלא רק לתעדף לפי הנסיבות ואין שום סתירה בין שותפות עם סער או בנט נגד נתניהו, ומאבק בגזענות נגד פלסטינים או פליטים. הרי אצלנו בראש זה מסתדר יופי, אז למה לא בפוליטיקה?

אפשר לסכם זאת גם כך: השמאל הממסדי והמרכז הפכו למחנה פוליטי שמחויב למאבק בשחיתות השלטונית של נתניהו, במידה מסוימת להגנה על מערכת המשפט, וזהו. מה שהוצג רק כ"מכנה משותף רחב" של מאבק הפך, לא במפתיע, לסדר העדיפויות הערכי שמגדיר את המחנה.

לכן צודקים החמוצים: המאבק בנתניהו הבטיח שלממשלת הימין הבאה לא תהיה שום אופוזיציה פנימית ביחס למדיניות הכיבוש, או יציאה למלחמה, או פגיעה בעובדים. בדיעבד, יתכן שאחד הנזקים הגדולים ביותר שנתניהו גרם הוא מחנה "רק לא ביבי".

ד"ר יובל אילון הוא חבר סגל בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה.