המדריך המלא להתמודדות עם מחמאות גזעניות של ישראלים

אין פלסטיני אזרח המדינה שלא מכיר את זה. זה יכול לקרות באמצע שיחה, בהפסקת סיגריה בעבודה, או בכל אינטראקציה במקום ציבורי עם זר מוחלט: ישראלים בדר״כ מרגישים בנוח מדי ״להחמיא״ לפלסטינים בצורה גזענית.

כפלסטיני שגדל והתרועע עם ישראלים כל חייו, למדתי מזמן להתעלם מכל ציוני חוצפן ללא שום חוש גבולות שמרגיש מספיק בנוח להתגזען בפאסיב-אגריסיב. אלא שפלסטינים רבים, כנראה מזוכיסטים שעדיין לא סיגלו לעצמם את גישת ״על הזין״, דווקא מתעקשים לנסות להגיב לחוצפן התורן שמרגיש מספיק בנוח להפגין את בורותו וגזענותו בצורה מנומסת, לכאורה כמובן.

אז מצאתי קבוצה של חברים פלסטינים וקיבצנו ביחד את מיטב ההמלצות להתמודד עם מיטב הקלישאות הגזעניות הלא כל כך יצירתיות של המיטב שבמוח היהודי, לקראת המפגשים הצפויים בפסח בין העם החופשי מפרעה לזה שהוא כובש ומשעבד כמו פרעה. פעם קראו לזה ״לגזור ולשמור״, היום אומרים לקרוא ולשתף על הוול של חבר ישראלי מעצבן. בבקשה:

> היום בו צבא הרובוטים של איוב קרא יסרב פקודה

איור: פאיק דביט

״וואי, את/ה לא נראה/ית ערבי/ה״

קלאסיקה על זמנית, וכנראה הלהיט הכי גדול במצעד המחמאות הגזעניות. למרות שאיש לא יודע במדויק מאין היא צמחה, היא הצליחה למצוא מקום של כבוד במוחם של ישראלים רבים שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת הלבנה. היא מעצבנת במיוחד מאחר והיא באה על רקע הערכה למראהו ו/או התנהגותו של הערבי, עם זלזול גזעני במוצאו של זה. אין זה משנה מהו צבע עורו של הפלסטיני ומהו שמו- ברגע שזה מזוהה כמישהו שמדבר ו/או מתנהג שלא לפי התבנית והתדמית אליהן מחנכים בדמוקרטיה היחידה על הפלנטה, רוב הסיכויים הם שהאמא של כל המחמאות הגזעניות תתביית לו על הצורה כמו טיל מונחה חום, כנאד המשוגר היישר מפיו של אדם שסובל מאחת מהשלוש: בורות מוחלטת, אמונה אמיתית שנפיחותיו מריחות כמו נרקיסים באביב או קומבינציה מסוכנת של השתיים.

איך מתמודדים: כפי שכבר ציינו, הדרך הטובה ביותר היא להתעלם בבוז. באם מרגישים שבכל זאת בא לנו לחנך את הגזען החוצפן, אפשר להגיב באחת מהצורות הבאות:

1– "וואלה, היום שכחתי את הזנב בבית".

2- "וואלה? האמת שאתה נראה מה זה ערבי" (משפט מומלץ במיוחד כדי להטיח בפניהם של מזרחים שמנסים לשכנע את עצמם שסבא שלהם דיבר ערבית כי הוא בטח היה היפסטר וחשב שזה יהיה יחודי ללמוד כמה מילים משפה חדשה).

"מה, את גרה לבד? זה מקובל אצלכם לישון מחוץ לבית? כל הכבוד, איזו אמיצה את"!

"מחמאה" איתה לצערנו מתמודדות בנות המין היפה אצלנו. כשיהודים רואים גבר פלסטיני החי לבד בעיר הגדולה, הם בדרך כלל מניחים שהוא סטודנט באוניברסיטה או עובד מסעדה/בניין. באם הם רואים אישה החיה לבד, פתאום הם הופכים לפמיניסטים תומכי עצמאות נשית. מאחר והחברה הישראלית היא חברה פטריארכלית ומדכאת נשים בעצמה, קשה להבין מאין מגיעה ההתנשאות הזאת והיומרה כאילו החומוס של שבת מספיק להם כדי לדעת מה מקובל או לא מקובל אצלנו. אז שתי חברות פלסטיניות בחרו לשתף בתגובותיהן.

איך מתמודדות: אם ה"מחמיא" הוא גבר: "ואיזו אמיצה האשה שהתחתנה/תתחתן עם מישהו כמוך". אם המחמיאה היא אישה: "כן, גם אצלנו יש נשים שמסתובבות מחוץ לבית. במקרה שלך, חבל שגם אצלכם יש את זה".

"את/ה מוכיח/ה שיש גם ערבים טובים. לא כולכם מחבלים"

 משפט המגיע לאחר שעשיתם מעשה ראוי להערכה בעיניו של האדון היהודי, בדרך כלל לא יוצלח בעצמו שמצליח לחיות כאן רק כי הוא יהודי. רוב הסיכויים שהמחמיא היה או עודנו "מחבל" בעצמו (חייל), רק שהוא לא מודע לזה. תהיו מתוקים ומתוקות ותזכירו לו את זה.

איך מתמודדים: יש משפט אחד שתמיד יזעזע את אמות הסיפים של הישראלי הציוני (כלומר, זה התומך בעליונות הגזע היהודי). שגרו אותו באופן הבא: "וואי תודה. מרגש לשמוע את זה ממישהו המגיע מעם שרובו מחבלים".

איור: פאיק דביט

"וואי את/ה מנצרת? מקום מדהים. את/ה מכיר/ה את מוחמד"?

ישראלים עדיין שבויים ברעיון שכולנו חיים בכפר, ושכולנו מכירים את כולנו. מבחינתם, האורבניזציה היא נחלתם הבלעדית של היהודים – אין להם מושג על תהליך האורבניזציה הפלסטיני שנקטע בגלל הכיבוש שלהם ב-48', אך הם מאמינים באידיאולוגית הסגרגציה לה הם מחונכים מגיל אפס: מוחמד מגיע מהכפר, ומשה מגיע מתל אביב.

איך מתמודדים: אומרים "כן", והולכים. למה? כי: 1- כך תשאירו את היהודי/ה פעור/ה פה. 2- כי זה נכון. כולנו באמת מכירים איזה מוחמד מנצרת.

"וואי, אתה בטח יודע. ניסיתי להכין חומוס בבית ולא יצא לי טעים. מה הסוד"?

גם להיות סטריאוטיפי זה להיות גזען. מה לעשות, זה שנולדנו פלסטינים לא הופך אותנו לבעלי מניות באבו חסן או זכיינים של חומוס סעיד. ההנחה שכל ערבי מכין או אוכל בכלל חומוס בבית, ושהוא בטח מעולה, היא די גזענית. גם אם היא נראית על פניו לא מזיקה, וגם אם היהודי מתכוון בכלל להחמיא לכישורי הבישול של הפלסטיני/ת.

איך מתמודדים: רוב הסיכויים שכוונותיו של השואל הן אכן להכין חומוס טוב, גם אם הוא יוצא גזען שמה שדחוף לו זה לא לשאול על התרבות הערבית, למשל, אלא על אחד המאכלים הפשוטים שלה. העמידו את היהודי על טעותו בסבלנות, וציינו בפניו שערבים זה לא רק חומוס, אלא שירה ייחודית ועמוקה, ספרות עשירה ומרתקת והיסטוריה של קידום המין האנושי.

כשתסיימו, אל תשכחו לציין שהסוד הוא להמעיט בלימון ולשים קצת יותר שום. אחרת יצא להם אשכנזי מדי.

איור: פאיק דביט

"זהו, בפעם הבאה את/ה מביא/ה אוכל. האוכל שלכם הרבה יותר טעים"

קורה בדרך כלל בסביבות עבודה/לימודים משותפות של פלסטינים ויהודים. נכון, הציפיה מהערבי שבקבוצה להביא את האוכל רק כי "שלנו יותר טעים" יכולה לבאס, אבל בואו נודה על האמת: מה הייתם מעדיפים, שדווקא הפולני בקבוצה יביא את האוכל?

איך מתמודדים: אשכרה מביאים אוכל, ומפסיקים להיות כאלה רגישים לסטריאוטיפים וגזענות קלה. הרי בסביבת העבודה במיוחד, אוכל טעים שכולם אוכלים ושאתם יכולים לקחת עליו קרדיט עשוי לשחק לטובתכם דווקא, אולי אפילו אצל הבוס. למדו לנצל את הסטריאוטיפים שלנו לטובתכם.

"אתם 'ערביי ישראל', אתם בסדר. הבעיה שלנו היא עם הפלסטינים"

 התגובה ההולמת היחידה בעוד שלוש, שתיים, אחת…

איך מתמודדים: "אחותך 'ערביי ישראל'. כולנו פלסטינים, יא טמבל".

*בהכנת המדריך השתתפו נרדין סרוג'י, הייתם בשארה, מאיסה עבד אלהאדי ופאיק דביט: כולם נראים ומתנהגים כמו ערבים, שהלוואי ויותר יהודים היו מתנהגים כמוהם. 

> פסח הגיע ואנחנו חייבים להבין: פרעה החדש הוא אנחנו, הישראלים