"מחבק אותך עמוק בתוך ליבי", כתב לי ח'ליל מעזה לפני שנהרג
שבועיים עברו מאז שחברי ח'ליל, אישתו ושתי בנותיו נהרגו בהפצצה ישראלית. אני מקווה שאני, ואחרים רבים שקיבלו ממנו השראה, נמשיך לאחוז בכמיהה האופטימית ובמחויבות הבלתי מעורערת שלו לסולידריות ולצדק
היה מתנחם בכך שהשותפים שלו נאחזים במילים שלו כמקור של תקווה לעתיד טוב יותר. ח'ליל אבו יחיא (צילום מתוך חשבון האינסטגרם של המצולם)
שבועיים עברו מאז שח'ליל אבו יחיא, אישתו ושתי בנותיו נהרגו בהפצצה ישראלית בעזה. כל יום מאז אני מנסה לכתוב, כפי שאחרים כתבו לפני, דברים לזכרו של החבר והשותף המיוחד הזה. אבל לכתוב על ח'ליל, במקום לכתוב עם ח'ליל, זה נורא. אי אפשר לכתוב על ח'ליל בלעדיו ובלי המילים שלו – מילים שהתריסו נגד מי שניסו להשתיק אותו ולהפריד בינינו.
כשהדלקתי נרות נשמה בשבת האחרונה לזכרו של ח'ליל, משפחתו ואחרים שנהרגו באלימות הבלתי נתפסת הזאת, נזכרתי בהודעה שהוא שלח לי ביום הולדתי השנה. "כמו שאומרים, אל תספרי את הנרות שלך, אלא תסתכלי על האור שהם מפיצים".
אני כותבת את המילים האלה ולא מאמינה. אני יודעת שח'ליל היה מתנחם בכך שהשותפים שלו נאחזים במילים שלו כמקור של אור, כמקור של תקווה לעתיד טוב יותר בתוך כל זה.
פגשתי את ח'ליל לראשונה בקיץ של שנת 2021. ישבתי עם מור גלבוע כדי לכתוב תחקיר למגזין 972+ (שתרגום לעברית שלו פורסם גם ב"שיחה מקומית") על השפעות שינוי האקלים על החיים בעזה. אף שמור הוא פעיל ישראלי ותיק בתחום האקלים והצדק הסביבתי, ואני ביליתי שנים בעבודה על גישה למים בעזה, היה לנו ברור שלא נעשה צדק לנושא בלי הנחייה ושותפות של מומחה מקומי. חברה הציעה שניצור קשר עם ח'ליל, סטודנט נלהב וסקרן וחוקר מעזה. ח'ליל כבר היה בקשר עם חברים יקרים ופעילים נגד האפרטהייד ברחבי ישראל ובחו"ל, דרך התארגנויות לסולידריות עם מחאות צעדת השיבה הגדולות בעזה.
ח'ליל הסכים להיות חלק מהצוות. ההחלטה לא היתה פשוטה עבורו – מבחינתו, היה סיכון בפרסום מאמרים לצד כותבים מתוך ישראל. השיחות הראשונות שלנו היו שיחות היכרות, ובהן למדנו על ההשקפות הפוליטיות זה של אלה ודיברנו על מטרות התחקיר. פתחנו בתהליך של בניית קשר, שהיה כמעט בלתי אפשרי לנוכח המחסומים שבגללם לא הכרנו אחד את השנייה מלכתחילה.
בששת החודשים הבאים, ח'ליל, מור ואנוכי חקרנו וכתבנו. רצינו להבין ולנסח במילים כיצד נראה משבר האקלים בעזה. קבענו פגישות לפי הזמנים שבהם היה לח'ליל חשמל, בזמן שכתבנו על חוסר היציבות הכרוני באספקת חשמל לעזה, וכיצד הוא משפיע על זמינותם של שירותים חיוניים, כמו בריאות, מים ותברואה. די מהר הבנו עד כמה אותם מחסומים שהיקשו עלינו להכיר אחד את השנייה ולעבוד ביחד – במיוחד הסגר ארוך השנים על עזה וסבבים של הפצצות ישראליות – משנים באופן עמוק את האופן שבו העזתים מסוגלים לבנות חוסן אקלימי.
בזמן שמור ואני היינו מנסים להיפגש בתל אביב כדי לכתוב יחד, יכולנו רק לחלום על פגישה עם ח'ליל. הגישה שלו לאינטרנט היתה אתגר גדול, שפגע ביכולת שלנו לקיים פגישות זום או לעבוד על מסמך יחד. אבל פיצינו על זה בעשרות הודעות קוליות ומסרונים באנגלית.
ההודעות הקוליות של ח'ליל תמיד נפתחו בצורה זהה: "היי נטשה! היי מור! מה שלומכם? אני מקווה שאתם בסדר". ואז הוא היה מוסר שורה של איחולים, תמיד מכוונים לכל התפתחות בחיינו ששיתפנו איתו, מלברך אותי על חתונתה של אחותי ועד איחולי החלמה מהירה כשחליתי בקורונה, בזמן שהיינו לחוצים לעמוד בדדליין.
"רציתי לשאול מה קורה איתך", הוא אמר לי בהודעה קולית אחת. "אני מקווה שאת בסדר ונלחמת בקורונה הזאת. אני דואג לך מאוד וחושב עליך. אני יודע שאולי זה קשה להילחם בקורונה, אבל אני גם יודע שאת יכולה לעמוד במשימה. בבקשה, אם את צריכה משהו, אל תהססי, פשוט בקשי. ברכות ואהבה".
תהליך הכתיבה המשותפת שלנו היה במובנים רבים פעולה של התנגדות למערכות שעליהן כתבנו. בראש ובראשונה הפכנו לחברים, וגם הצלחנו לשפוך קצת אור על המצב בעזה דרך התחקיר שלנו. אבל מעבר לכך, למדנו על הסיפור המשפחתי של ח'ליל ועל החוויות שלו בעזה, כמו גם על החזון שלו לעתיד של אדמתו ושל עמו.
הפוטנציאל הרדיקלי של החברות
במחשבה על השבועיים האחרונים, מור הזכיר לי את אחת השיחות שהיו לנו עם ח'ליל בזמן עבודתנו המשותפת. "במהלך אחת משיחות הווידיאו שלנו, ישבתי בחוץ על ספסל ביפו. ח'ליל סיפר שסבתא שלו ברחה מיפו לעזה ב-1948, ואמר שהיה רוצה מאוד לבוא לבקר שם. הוא ביקש ממני להראות לו את האזור סביבי בווידיאו. אני זוכר את ההתרגשות הגדולה שלו, וגם את רצונו העז לבוא ולראות את יפו".
מור המשיך, "גם אני התרגשתי לפגוש אותו, ובאופן כללי לחקור סוגיות של אקלים וסביבה בעזה. זה עניין אותי שנים רבות, אבל הנושא כמעט לא נגיש עבורי כישראלי… ההיכרות איתו היתה נקודת אור בחשיכה גדולה וממושכת מאוד".
הרגשתי שאנחנו פועלים נגד כל הסיכויים בבנייה של שותפות קדושה. באחד מההספדים לח'ליל שפורסמו בשבוע שעבר, מיה רוזן וארז בלייכר דיברו על האמונה של ח'ליל בפוטנציאל הרדיקלי של החברות, וכיצד ח'ליל – שמשמעות שמו בערבית היא "חבר" – הזכיר להם שניתן להתגבר על גבולות ולפרק את המערכות שמפרידות בינינו.
"ח'ליל הבין שחייבים למצוא פתרון צודק לכל מי שחי כאן", אמר לי מור. "אפילו כמישהו שחי את רוב חייו תחת מצור, בעוני ובדיכוי, הלב שלו היה רחב, אוהב, פתוח ואופטימי".
ח'ליל הפגין את כל זה בעבודה המשותפת שלנו. הוא גילה סקרנות, הציע אהבה ותמיכה, והכניס אותנו לחוויות שלו. הוא שיתף בגלוי את התסכולים והכעסים שלו, והזמין אותנו לעשות את אותו הדבר. ובדרך הזאת בנינו חברות רדיקלית, שנמשכה גם מעבר לעבודה על התחקיר.
התחקיר שלנו פורסם בינואר 2022. דרך קולותיהם של תושבים ברחבי עזה, שח'ליל טרח והתאמץ לפגוש ולראיין, הצענו דיווח על העתיד הקודר שצפוי ברצועה – "מקום המועד לפגעי שינויי האקלים בתוך אזור אשר מתושביו נשללים לא רק צרכים הומניטריים בסיסיים, אלא גם היכולות והמשאבים הדרושים בכדי להתכונן לקריסה אקלימית ולצמצם את השפעותיה". הדגשנו את הדרכים שבהן כמעט שני עשורים של מצור קרקעי, אווירי וימי, והפצצות חוזרות ונשנות של ישראל, פגעו קשות ביכולתה של עזה להיערך למשבר האקלים המתפתח.
אחרי שפרסמנו את הטקסט המשכנו לשמור על קשר קרוב. החלפנו ברכות בימי הולדת, תמונות ועדכונים אחרים, אבל גם שיתפנו אחד את השנייה במחשבות שלנו על ההתפתחויות במחקר שלנו. ח'ליל היה מעדכן אותי ואת מור על דברים כמו היום הראשון מזה זמן רב שבו היו 24 שעות רצופות של חשמל ברצועת עזה, או כשראה שיתופים של המאמר שלנו ברשתות שהיה מחובר אליהן.
גם בחודש האחרון נשארנו בקשר, אבל לא דיברנו על ההצטלבות בין משבר האקלים להפצצות המתמשכות. לא דיברנו על כך שכמעט אין גישה למאגרים של מים נקיים ובטוחים לשתייה, על התדירות הגוברת של הפסקות חשמל שהחריבו את היכולת לספק שירותים בסיסיים בעזה, או על השימוש חסר האבחנה בפצצות זרחן רעילות ברחבי הרצועה.
במקום זה, ח'ליל שלח לנו איחולים לביטחוננו. הוא שיתף בעדכונים על משפחתו, ועל מאמציו לברוח מההפצצות. הוא שיתף מחשבות והרהורים – עדיין נאחז בתקווה לעתיד אחר. "אני מאמין שהקול שלי, בתקווה, ישנה משהו", הוא כתב, "ויגרום לאנשים לזוז, או לפחות לומר את האמת לבעלי הכוח". אף שהמחסומים והמערכות שמפרידים בינינו היו גבוהים מבעבר, הוא המשיך גם למסור את אהבתו.
"אני מחבק אותך עמוק בתוך ליבי", כתב ח'ליל. זו היתה ההודעה האחרונה ששלח לי לפני שנהרג.
יותר מ-11,000 עזתים נהרגו מאז 7 באוקטובר, ואני שואלת את עצמי שוב ושוב, כמה אנשים כמו ח'ליל איבדנו לאלימות הזאת, על כך שמעולם לא היתה לנו הזדמנות להכיר, לעבוד ביחד או לאהוב. באותה מידה שבה ח'ליל הבין שהוא עלול למות, כעזתי, בעיקר בשבועות האחרונים, אני יודעת שהוא גם האמין שאפשר להשיג ביטחון, צדק וחירות לכולם. אני מקווה שאני, ואחרים רבים שקיבלו ממנו השראה, נמשיך לאחוז בכמיהה האופטימית ובמחויבות הבלתי מעורערת שלו לסולידריות ולצדק. נוח בשלום על משכבך, ח'ליל.
נטשה ווסטהיימר היא מומחית לניהול משאבי מים ופעילה נגד הכיבוש ולמען צדק אקלימי
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
