מה שמותר ל"אם תרצו", אסור ל"בצלם"

מנהל תיכון הריאלי בחיפה זומן אתמול (רביעי) לשימוע במשרד החינוך, כיוון שהזמין את מנכ"ל "בצלם" חגי אלעד להרצות בפני תלמידים. במכתב הזימון כתב מנכ"ל משרד החינוך, עמית אדרי, כי בכנס שבו הופיע אלעד "לא התקיים האיזון הנדרש בדיונים בנושאים השנויים במחלוקת", וכי מתן במה להתבטאויות נגד צה"ל "מהווה הפרה של חוק החינוך הממלכתי".

הזמין לשימוע את מנהל בית הספר הריאלי בחיפה. שר החינוך יואב גלנט (צילום: אבשלום שושני / פלאש 90)

יומיים לפני ההרצאה של אלעד בריאלי בחיפה, הרצה מנכ"ל תנועת "אם תרצו" מתן פלג בפני שכבת י"ב בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים (גילוי נאות: בני תלמיד בשכבה זו). לאחר ההרצאה שאלתי את בני כיצד התרשם. הוא ענה שהיתה זו שעה מרוכזת של גזענות, שחצנות ועיוותים של ההיסטוריה.

בין יתר הדברים אמר פלג: "בשנים האחרונות אנחנו רואים תופעה שהאקזיט הפלסטיני זה להרוג יהודים. ככה פשוט… אם אני הולך והורג יהודי, אני מקבל כסף מהרשות הפלסטינית… זאת הבטחת הכנסה להרוג יהודי. זה יותר משתלם מלגנוב לו את האוטו".

למותר לציין שאיש במשרד החינוך לא העלה בדעתו למנוע את הרצאתו של מתן פלג, שלא לדבר על זימון מישהו מבית הספר לשימוע.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

את הרצאתו של פלג ואת הניסיון למנוע את הרצאתו של אלעד וזימון מנהל הריאלי לשימוע יש לראות בהקשר רחב יותר. בשבוע שבו התקיימו שתי ההרצאות, פסק בית המשפט המחוזי ברמלה כי יש לאסור את הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" בישראל, וחייב את הבמאי מוחמד בכרי לשלם פיצויים של 175 אלף שקל לחייל שמופיע בו. בנוסף ניתנה הוראה לאסוף את כל עותקי הסרט.

האירועים האלה מצטרפים לשורה ארוכה של החלטות ומעשים, המשקפים את ההוויה הרווחת במדינת ישראל זה שנים ארוכות – הן ברמת ההכרה והן ברמת התודעה. כל אמירה או מעשה שאינם עולים בקנה אחד עם המדיניות הרשמית זוכה לתגובה מהירה ונחרצת, שמטרתה לפגוע בפרנסת הדובר לשם השתקה.

כל אמירה הכוללת מילים כמו "נכבה", "כיבוש", "אפרטהייד" – נמחקת מספרי הלימוד. כל מי שמנסה לאזכר אותן באמצעי התקשורת, מוקע פומבית. לעומת זאת, כל מי שמסייע לקבע ולהנציח עליונות יהודית מקבל גיבוי מהמדינה ומוזמן להופיע ולהציג את משנתו הרעילה.

לפני שנה עמדתי בעצמי במרכזה של סערה. לאחר שימוע מזורז, פוטרתי מעבודתי בבית ספר בראשון לציון בגין דברים שפרסמתי בעמוד הפייסבוק שלי, פרסומים שלא מצאו חן בעיני מעסיקי בעיריית ראשון לציון. עד היום פונים אלי מורים (את חלקם אני אפילו לא מכיר) המבקשים להישאר בעילום שם, ומביעים תמיכה.

כאשר אני שואל אותם מדוע הם שותקים, מדוע אינם משמיעים אמירה חדה וברורה, הם עונים לי שיש להם ילדים ושהם חוששים לאבד את פרנסתם. בתשובתי אני שואל אותם: "נסו לחשוב על מורה בגרמניה במחצית הראשונה של שנות ה-30. אם אותו מורה היה חושב שגרמניה עושה ליהודים דברים איומים ונוראים, אך לא היה אומר זאת בקול רם מחשש לאבד את פרנסתו, איזה טענות יכולות להיות לכם כלפי מורה כזה?"

בכל פעם שאני מפנה אליהם את השאלה הזאת, הם מגיבים בשתיקה. לפני יומיים הזכירה לי חברתי את ספרו של ריצ'רד אוברי, "הדיקטטורים". שם מסופר שבשנת 1939 הופיע בלונדון ספר של "מפלגת החירות הגרמנית". בספר נכללו מכתבים של מתנגדי המשטר הנאצי. אחד מהם נכתב על ידי מורה מן העיר בילפלד.

להלן ציטוט מן המכתב: "מובן שאני כשלעצמי זהיר ביותר משום שאני נמצא במצב מסוכן במיוחד ועלי לחשוב על אשתי וילדיי. כשאני מלמד את הכיתה שלי, אני לא רק מאה אחוז נאצי, אני מאה וחמישים אחוז. אני מדגיש את זה עד כדי כך, שאפילו התלמידים הסתומים ביותר אינם יכולים לא להבין עד כמה זה אבסורדי".

ד"ר מאיר ברוכין הוא מורה לאזרחות ולהיסטוריה