איך הפסקתי לפחד ולמדתי להכיר בפשעי הנכבה

לא מדובר רק בעניין של מדיניות חוץ ויחסים בינלאומיים. זה הדימוי המוסרי הנעלה שאנחנו מייחסים לעצמנו שלא מאפשר לנו להכיר בעוול שיצרו אבותינו. הגיע הזמן להכיר בכך שאנחנו עם ככל העמים ולהתמודד עם צל הנכבה שרודף אותנו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

לפני קרוב לעשרים שנה שמעתי לראשונה בחיי עדות חיה של ח'ליל, בדואי מהנגב, על מאורעות הנכבה. אני זוכרת כמה קשה היה לי להאמין שהוא דובר אמת. הייתי משוכנעת מעל לכל ספק שהוא מנפח עובדות, שהוא מוטה על ידי "דמיון מזרחי", שהוא עושה זאת כדי להפיק תועלת מעמדת הקורבן. היו בחדר עוד קומץ ישראלים וכמה עשרות אזרחי מדינות העולם והיה לי בלתי נסבל לשאת את מה שחוויתי כהשחרה בוטה כל כך של ה"אני" הקולקטיבי שהזדהיתי איתו, את הפרכת הדימוי המוסרי הבסיסי שהיה לי על הישראלי.

הוא סיפר סיפורים שתיארו אכזריות קשה, הן ברמת ההתנהגות הישירה של חיילים בשטח והן ברמת התנהלות ומדיניות כלפי גורל קהילות שלמות. מבחינה פוליטית הזדהיתי מאז ומתמיד באופן עמוק עם הצד השמאלי של המפה. אבל היה לי קשה מאוד להאמין שחיילים ישראלים בשירות המדינה נהגו כך. והוא פשוט סיפר את הסיפור האישי והמשפחתי שלו.

העדות המטלטלת של ח'ליל פתחה לי את התודעה, באמצע החיים, לכך שיש כאן סאגה שלמה שהוסתרה ממני. כולנו, בוגרי מערכת החינוך הישראלית, יהודים כערבים, למדנו היסטוריה ואף אזרחות מספרי לימוד שכתבו את ההיסטוריה של הקמת מדינת ישראל מתוך סילוף והסתרה מכוונת של עובדות קשות.

מאז חשפתי את עצמי במשך השנים לשמיעה של עדויות אישיות רבות של פלסטינים, ובשנת 2003 הקמתי את מסורת המפגש הישראלי-ערבי ביום הזיכרון והעצמאות לציון משותף של הכאב והתקווה, שמתקיימת עד היום. קראתי ולמדתי על הנכבה מגרסאות היסטוריות מעודכנות במחקריהם של ההיסטוריונים החדשים, והתפכחתי והוספתי.

תושבי רכניעת העיר רמלה במהלך מלחמת 1948 (צילום: אלדן דוד, לע"מ)מלה הערבים נכנעים במהלך מלחמת 1948 (צילום: אלדן דוד, לע"מ)

כניעת העיר רמלה במהלך מלחמת 1948 (צילום: אלדן דוד, לע"מ)

התחקיר של הגר שיזף ב"הארץ" על המסמכים המעידים על הנכבה בארכיוני המדינה הוא גילוי שבועט חזק מאד במרכז הבטן, ובתוך כאב המכה טמונות מספר תובנות. אחת מהן היא ההבנה עד כמה הבסיס המוסרי שמדינת ישראל קמה ועומדת עליו הוא רעוע, ועד כמה מנהיגי המדינה ומנגנוניה השונים עומלים כדי להסתיר זאת.

הנרטיב הציוני תיאר תמיד את הניצחון הצבאי על צבאות מדינות ערב בגאווה פטריוטית מלאה, אך לגבי האוכלוסייה האזרחית הערבית – הנראטיב לקה בסילוף והסתרה: לכאורה הערבים ברחו מרצונם, כמו לא היינו צריכים להתאמץ בשביל שהשטח יתנקה מערבים. כך בנו מקימי המדינה את הסיפור שעליו התחנך דור הילדים של אותו זמן (הוריי למשל) ועשרות שנים של דורות של ישראלים מאז.

למעשה, מבחינה מדינית היה זה הכרחי להעמיד את הדברים כך. מנהיגי המדינה הצעירה מן הסתם ידעו כי זו תאבד את תמיכת העולם אם ייחשפו פשעי המלחמה הקשים שהיו כרוכים בהקמתה, ובראשם – ההיקף העצום של ההגליה והגירוש בכפייה של אוכלוסיה אזרחית. (85% מהאוכלוסייה הערבית גלתה מהארץ בעקבות המפעל הציוני). אבל אני מאמינה שלאנשי דור המדינה היה גם צורך פנימי אותנטי לספר לעצמם סיפור צודק ונטול אכזריות על עצמם, פשוט כי זה לא תאם את הדימוי העצמי שלהם כבני אדם שוחרי טוב. גם היהודי החדש הגאה, עובד האדמה, הצבר המחוספס והקשוח, ציפה מעצמו להיות מוסרי. הרי הוא יהודי בן העם הנבחר, עם הסגולה, אור לגויים. ולא ייתכן ש. זה פשוט לא הסתדר בתודעה.

לכן, התובנה שלי היא שההסתרה היתה חיונית מאד בשתי רמות. האחת היתה מעשית, עניין של מדיניות חוץ ויחסים בינלאומיים כמו שציינתי. השניה, והיא המעניינת מבחינתי, היתה פנימית, נוגעת לפסיכולוגיה של התודעה הקולקטיבית היהודית הרואה את היהודי כנעלה מבחינה רוחנית ומוסרית, אז כמו גם היום. על פיה, יהודי לא יכול להיות רשע המתעלל ורוצח בדם קר. ברמה האישית התודעה הזו יכולה להכיל את קיומם של קיצונים חולים בנפשם, אבל ודאי לא כיתות חיילים במדי הלאומיות הישראלית הממלאים פקודות מטה. ואם קורה ונעשים מעשים תוקפנים קשים מדי מצד הלאומיות היהודית – אז כהיום – הרי שיש להם הצדקה מוסרית נעלה יותר מחוסר הצדק היחסי הנגרם ישירות מן הפעולה. כן, אז כמו היום. מצאו את ההבדלים.

תושבי הגליל בורחים ללבנון במהלך מלחמת 1948. (צילום: אלדן דוד, לע"מ)

תושבי הגליל בורחים ללבנון במהלך מלחמת 1948. (צילום: אלדן דוד, לע"מ)

אני רוצה לטעון שכבר מזה שנים רבות, אחת מסיבות העומק לכך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא מוצא פתרון נעוצה בדימוי המוסרי הנעלה שאנו מייחסים לעצמנו באופן שמנותק מהמציאות. מעבר למה שנתפס ככורח מציאות, הדבר שמאפשר לנו להמשיך להתנהל בצורה שאינה מתיישבת עם המוסר שלנו מבלי שנסבול מדיסוננס מטורף, הוא הדימוי המדומה של טוהר המידות המוסרי שלנו.

אם היינו יכולים לוותר על הדימוי העצמי של "העם והצבא המוסרי ביותר בעולם", היינו יכולים היום במרחק של 70 שנים אחרי, כאומה, להסתכל במבט זהיר ואמיץ בעיני עצמנו ובעיני שכנינו ולומר: נכון, זה מה שעשו האבות המייסדים של המדינה. זה מה שגרם לכם המפעל הציוני. אנחנו מכירים בכך. על ההשלכות הרגשיות והמעשיות של הכרה כזו. אולי אחרי 70 שנים היינו כבר יכולים, להבין שאנחנו עם ככל העמים, לא עם נבחר ונעלה ולא עם נרדף שמגיע לו פיצוי על חשבון אחר. אלא בני אדם ככל הבריות, המעוללים גם דברים אכזריים לאחרים כשהם נלחמים על החיים, ועם שמחויב להתחשב באחרים ככל העמים, ככל יכולתו.

תרבות יהודית, שפה עברית, היסטוריה לאומית – שלושת אלה חשובים ויקרים גם לי מאד. אבל אני רוצה לפרק אותם מעסקת החבילה שבה הם כבולים במדינת ישראל במעטפת הנפץ של "העם הנבחר" ו"העם הנרדף" שהופכים אותנו בעיניי עצמנו לצודקים בכל מצב. לא, כי עם ככל העמים אנחנו, עם בעיות מורכבות שהפתרון שלהן צריך להיות מורכב. אך ראוי לנו לשאוף לפתרון יותר מוסרי. לא כי אנחנו יהודים אלא כי אנחנו בני אדם. חשוב שניקח אחריות על הצל שלנו הניבט אלינו מחרכי כספות הצנזורה של המדינה, כדי שנוכל לראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת, כדי שניקח אחריות על המציאות שאנו יוצרים לעצמנו ולסובבים אותנו, ונדאג לשנות אותה לטובת החיים שלנו ושל כל החיים שסביבנו.

מיכל טל-יה היא פסיכולוגית ופעילה חברתית, מייסדת פרויקט "יחד בכאב, יחד בתקוה" המקיים מאז 2003 אירוע שנתי של מפגש יהודי-ערבי בימי הזיכרון והעצמאות.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

לפי דעתם של מנהלי בתי הספר, יותר משליש מהתלמידים לומדים אצל מורים שלא מתאימים לצרכים שלהם. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: פלאש 90)

איכות ההוראה מידרדרת, אבל זה לא קשור להישגי התלמידים

מבחני פיזה מגלים שכמעט בכל פרמטר, איכות ההוראה בישראל נמוכה מהממוצע במערב ונמצאת בירידה. אבל אותם מבחנים לא מצאו קשר בין איכות המורים להישגי התלמידים. את התשובות צריך למצוא במקום אחר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf