newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשהרסיס בישבן מתחיל להכאיב

הדרישה הישראלית לשקט מתעלמת מהרעש היום-יומי בשטחים: מאלפי פצועים בשנה מירי חיילים, מגזל קרקעות בן עשרות שנים ומשלילת החופש ממליונים. האם במצב כזה אנחנו יכולים להטיף למישהו על אי אלימות?

מאת:

הטרור הוא הנשק של העניים, אמר סארטר, וקאמי הוסיף כי הטרור נולד מן הבדידות, מן הרעיון שאין מוצא, שהקירות ללא חלון עבים מדי, שצריך לפוצץ אותם.

מאבק שחרור עממי לא נולד יש מאין. אביו הוא הדיכוי ואימו היא התקווה. אדם שאין לו עתיד הוא אדם שאין לו מה להפסיד, ושלילת העתיד הזו זה בדיוק מה שעושה ישראל לעם הפלסטיני. השקר של אוסלו, התקווה המזויפת שניטעה שם כאילו תפסיק ישראל את המפעל הקולוניאלי ותוותר על השליטה בשטח שכבשה, התפוצץ כבר מזמן, ותקווה חדשה – אין. הדיכוי, לעומת זאת, המשיך להכות שורש ולבש צורות ופנים חדשות, חלקו אף הופרט לזרוע הפלסטינית של צה"ל, המבצעת את דבר אדונם תחת כסות שלטון עצמי מזויף.

התפיסה הישראלית המבקשת סטגנציה, שימור המצב הקיים, דוגלת ב"עימות בעצימות נמוכה". באופן פשטני, מדובר בטרור נגד טרור. הכח המופעל מהצד הישראלי איכותי מאוד, מצויד וחמוש לעייפה, ובעל מודיעין מעולה המושג באמצעות שליטה מלאה בכל תחומי החיים של האוכלוסיה האזרחית. דרך ההתנגדות, "הטרור" כפי שמכונה כאן כל דבר שיוצא נגד הנרטיב הישראלי, נועדה להפעיל לחץ. להכאיב לצד הכובש עד שידרש לפעולה. בהשאלה מהמטאפורה של שר החינוך הישראלי, להדליק את הרסיס בישבנו עד שלא יוכל לסבול עוד.

"בשביל אנשינו העניים, האסטרטגיה הטובה ביותר לטווח הארוך זו מלחמה עממית", כתבו אנשי החזית העממית ב-1969. החברה הצבאית והאזרחית של האויב, הסבירו, לא יוכלו לעמוד במערכה כזו לאורך זמן. ובכן, הם גם טעו וגם צדקו. הטעות היא שאנחנו נמצאים היום כמעט יובל אחרי ההצהרה הזו, והעימות עדיין בעיצומו. הצבא הישראלי עוד בשטחי הגדה המערבית, משרת את הקולוניאליזם ההתנחלותי במלוא תפארתו ועליבותו. אך הם גם צדקו. המשך השהות שם, הדיכוי והשליטה של צבא העם היהודי באוכלוסיה האזרחית הפלסטינית, פורר את החברה הישראלית, העלה רקב בערכיה, הבאיש את ריחה בעיני העולם כולו, וכרסם ביסודות הדמוקרטים עד כדי סיאוב.

> להסתובב בתל אביב עם תינוקת יהודיה-פלסטינית בבטן בימי דקירות

נערה פלסטינית זורקת אבנים על חיילים, בית לחם (אן פאק / אקטיבסטילס)

מאבק אלים גוזל מהצדק של הנכבש. נערה פלסטינית זורקת אבנים על חיילים, בית לחם, השבוע (אן פאק / אקטיבסטילס)

"כאשר הנדכא נוטל נשק בשם הצדק הוא פוסע צעד אחד על קרקע האי צדק", אמר קאמי. ואכן, כליברלים נדרש מאיתנו לגנות את דרך ההתנגדות האלימה. הרי לא יעלה על הדעת שפגיעה באזרחים, או אפילו בחיילים, היא דרך פעולה מקובלת. אך הגינוי הזה הוא חרב פיפיות: גינית, ונתת מצפון נקי לקולוניאליסט להמשיך בדרכו הנלוזה. לא גינית, ונתת גושפנקא ללוחם הגרילה להשליך את הפצצה הבאה בלב אוכלוסיה אזרחית.

הדילמה הזו אינה יחודית למאבק העצמאות הפלסטיני, אלא משותף לכמעט כל מאבק שחרור אחר. איפה אנחנו עומדים, כבני אדם, והאם מותר לנו בכלל לדרוש מצד כלשהו להמשיך ולהיות מדוכא בשקט בשם איזה אידיאל אוטופי? להמשיך לספוג פגיעה אחר פגיעה בחירותו ובזכויותיו ולא להחזיר אף פעם?

החיים, בניגוד למה שדורשת מאיתנו ממשלת ישראל להכיר, אינם מלודרמה בה הצדק נמצא רק בצד אחד. למעשה, המצב הקיים כאן היום הוא הגדרה קלאסית של טרגדיה: לכולם יש הצדקה, אין אחד שכל הצדק עימו. האינטלקטואלים של החזית העממית פתחו את מסמך היסוד של התנועה בשנת 1967 בקריאה להתעלות לאתגר, להתעמת עם האויב פנים מול פנים, או להכנע ולקבל את ההשפלה היומיומית. אין פה טוב ורע, צודק וטועה, ואסור גם לטעות שיש פה איזשהו איזון בין הצדדים. על פי נתוני האו"ם, בשנת 2014 היו בגדה המערבית 6,028 פצועים אזרחיים. ממוצע של 16 בני אדם ביממה. האם ניתן לדמיין מצב בו היו 16 פצועים ישראלים מדי יום ביומו כדבר של שגרה וזה היה מתקבל כמשהו שאפשר להמשיך ולחיות איתו? מדוע, אם כן, אנחנו מצפים מהצד הפלסטיני לחיות עם זה בשלום?

אז כולם צודקים: גם אלה האומרים שאלימות היא דבר רע, וגם אלה המשתמשים באלימות כדי להלחם בחזרה באלימות המופעלת כלפיהם. כישראלים, קל לנו מאוד לדרוש מאבק בלתי אלים מהצד הפלסטיני. "הגנתי על אימי קודמת לצדק", כפי שניסח את זה קאמי ברגע של ריתחה. אך לפני שנוכל לדרוש זאת מהצד הפלסטיני, עלינו לפעול לסיום הכיבוש הצבאי בשטח הגדה המערבית ולסיום הפעלת הכח מהצד הישראלי. עד אז – ודאי שלא נוכל לדרוש, ואם נהיה הוגנים עם עצמנו – גם לא לגנות.

> נא לאוורר רגשות: משרד החינוך התעורר לטפל במצב הביטחוני

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

מדינות אירופה שיחררו ניצרה והצטרפו לגשמי הזעם הניתכים עלינו במקביל. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם (צילום: אמיר לוי / פלאש90)

סוף סוף צונאמי

הצונאמי המדיני שהזהרנו מפניו שנים ניתך עלינו באחת, ובמלוא העוצמה. זה שיושב בקודקוד יודע היטב שאם הצונאמי הזה יימשך, תהיה מדינה פלסטינית בלי שישאלו אותנו בכלל. עדיין אפשר לשנות כיוון, אבל לשם כך צריך להחליף את ההגה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf