לתמיכת השמאל בממשלת "רק לא ביבי" צריך להציב תנאים: הנה הם

לחזות במוסי רז וגבי לסקי מצביעים בעד הארכת תקנות איו"ש היה רגע קשה וכואב עבור חבריהם למאבק בכיבוש. אנחנו, המשוכנעים מעומק ליבנו שהשליטה הישראלית על מיליוני בני אדם משוללי זכויות בשטחים היא הסוגייה המרכזית ביותר של חיינו כאן, התחלחלנו כאשר עמיתינו למאבק הרימו ידם לטובת המשך נרמולה של מציאות האפרטהייד.

ובכל זאת, כן. גם את זה ספגנו. בקרב עמנו אנו יושבים, ואיש אינו צריך להסביר לנו את מחירה של האלטרנטיבה. קואליציית "ימין על מלא" בראשותו של נתניהו היא אכן תסריט בלהות, ולא (רק) דחליל מְמַשטר. כדי למנוע את כהונתם של סמוטריץ' ובן גביר – השמשון ויובב של הימין הישראלי – אנו מבינים שנדרש מאיתנו לספוג פגיעה בעקרונותינו, אפילו אם לעתים משול הדבר לדרישה מנציגי יהדות התורה לבלוע חזירים ושפנים. אבל לא כך, לא כפי שבוצע הדבר בשנה החולפת.

מבחינה שמאלית, ההגנה על קיומה של קואליציה שכזו תלויה – וחייבת להיות מותנת – בהאטת המרוץ לסיפוח דה-פקטו. דו"ח שלום עכשיו שפורסם לאחרונה מלמד שבדהירה הישראלית להעמקת השליטה בשטחים ובחיי תושביהם, ממשלת בנט רק העלתה הילוך.

שרי הימין, שהחזיקו במשרדים המשמעותיים ביותר כשיכון (וירושלים), האוצר, המשפטים, הפנים ועוד, ביצעו את רצון שולחיהם וקידמו את האסטרטגיה הזו במהירות וביעילות רבה יותר משעשו זאת ממשלות נתניהו. שרי המרכז שכיהנו בביטחון ובביטחון הפנים החרו החזיקו אחריהם. אלו מהשמאל נדמו.

הדו"ח סוקר ארבע קטגוריות מרכזיות ומראה איך בכל אחת ואחת מהן חלה החמרה והחרפה במהלך כהונתה של הממשלה היוצאת: בנייה ופיתוח בהתנחלויות; העמקת גירוש פלסטינים מאדמותיהם ובתיהם; העמקת הדיכוי; כניעה ללחצי המתנחלים. הנתונים הקשים מלמדים על ריצת אמוק בכיוון אחד. וכל זה מתרחש בעת שהמגוון הקואליציוני ושתיקת שרי השמאל מסמאת את עיני העולם (והציבור הישראלי בכללותו) מלראות שזו פעולתה האמיתית של ממשלת השינוי.

יש לומר ביושר: לא הממשלה כשלה, אלא שרי השמאל כשלו בכך שאפשרו זאת. כוחם הפוליטי מוגבל כידוע, ובשונה מעמיתיהם בימין, שכיהנו בממשלות קודמות, אף נדרשה מהם עקומת למידה.

אולם כעת, עם פתיחתה של מערכת בחירות נוספת, יש לדרוש מנציגי המחנה להבהיר ש"רק לא ביבי" אינה אג'נדה ייחודית לשמאל, אלא אינטרס מוצהר של כל סיעות הקואליציה. לפיכך, שותפותם בממשלה הבאה – ככל שמרכיביה יהיו דומים לזו היוצאת – תתאפשר רק אם יובטח באופן מעשי, שבכל הנוגע לכיבוש, גם הימין לא ייצא ומלוא תאוותו בידו.

המשוואה העתידית שצריך להציג השמאל המבקש להשתתף בקואליציה מוכרחה לקבוע שכל פעולה המעמיקה את השליטה הישראלית בשטחים תלווה בצעד שיחזק את קיומו של העם הפלסטיני על אדמתו. אין בכך כמובן הכרה בסימטריה שקרית בין פיתוח התנחלויות, המפר ברגל גסה את החוק הבינלאומי, לבין ביצוע חובתנו לדאוג לרווחתה של האוכלוסייה הנמצאת תחת שליטתנו. אולם פרגמטיזם פוליטי והכרה בכוחנו העכשווי מחייבים לעמוד על המינימום ההכרחי, ולהופכו לתוכנית עבודה.

הדוגמאות רבות מספור, ואמנה רק את מקצתן: שרי הימין מקדמים הרחבה של התנחלות קיימת? הדבר יותנה בהכרה ב-14 הכפרים הקיימים במסאפר יטא ובעצירת מאמצי הנישול ולחצי הגירוש המופעלים עליהם. תוכנית להרחבת "שכונה יהודית" בירושלים המזרחית? רק תמורת הפקעת האדמות בשייח' ג'ראח ובסילוואן מידי עמותות המתנחלים ועיגון זכויותיהם של מאות המשפחות הפלסטיניות הגרות שם מזה דורות, כך שיוכלו לחיות בשקט ובבטחה. חיבור מאחזים לחשמל? במקביל לקישור כל הכפרים שבהם חיות קהילות פלסטיניות בבקעת הירדן לרשתות חשמל ומים.

השמאל הישראלי אינו יכול לממש כיום את חזונו לחיים בביטחון, שלום ושוויון לכל יושבי הארץ. אולם נכונותו להירתם לטובתה של קואליציה עתידית חייבת ויכולה להיות מותנית בעצירת המרוץ להכחדה של אפשרות זו להתממש בעתיד. זו צריכה להיות התחייבותה הברורה של מרצ; זו אמורה להיות גם מטרתה של מפלגת העבודה, המתיימרת גם כיום להוביל את מחנה התומכים בפתרון מדיני מוסכם. רק מי שיתחייב לעמוד במבחן מעשי זה יכול לצפות שאנו, היודעים שהכיבוש הוא אסון המאיים על חיינו פה, נשוב וניתן בו אמון.

יהודה שאול הוא מנהל שותף של "אופק" – המרכז הישראלי למדיניות ציבורית