newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לצאת מהבית ולא לדעת אם תחזור

עוד יום שישי רגיל הפך לשעות ארוכות של אימה בביתנו אחרי אירוע הירי בדיר אל אסד, כשלא הצלחנו ליצור קשר עם האחים שיצאו למסעדה. וזה לא רק אנחנו. חייהם של האזרחים הערבים בישראל הם רצף בלתי פוסק של איומים על שלמות הגוף והיכולת להתקיים בכבוד

מאת:

זה היה אמור להיות עוד יום שישי רגיל בבית, אבא שלי מסתובב ברחבת הקומה החדשה שאנחנו בונים במאמץ משפחתי לאח שלי שמתכנן להתחתן בקיץ, לאחר סחבת בירוקרטית שנמשכת כבר כמה שנים. אמא שלי משקה את העציצים שלה ושרה שרים של ג'ורג' וואסוף. אני ואחים שלי מחכים לרדת החשיכה כדי להדליק את המנגל.

ברגע האחרון המנגל בוטל, ואחי הבכור, חובב בשר ותיק, החליט לקחת את אחי בן ה-13 ובן דוד שלנו, בן 10, למסעדה בכפר הסמוך דיר אל אסד, הידועה באיכות הקבב שהיא מכינה, כמחווה לסיום חלק ראשון בשנת הלימוד שספק אם התחילה בכלל.

ערבים ויהודים מוחים בתל אביב נגד אי המעש של המשטרה מול הפשיעה והאלימות הגואה בקהילות הערביות בישראל, ב-13 במרץ 2021 (צילום: פלאש90)

ערבים ויהודים מוחים בתל אביב נגד אי המעש של המשטרה מול הפשיעה והאלימות הגואה בקהילות הערביות בישראל, ב-13 במרץ 2021 (צילום: פלאש90)

כמה דקות לאחר מכן התקבל דיווח על שני נרצחים, ושני נפגעים קטינים בני 10 ו-13 באירוע ירי באותה מסעדה שנסעו אליה האחים. הידיעה נפלה על המשפחה כרעם ביום בהיר. ניסינו ליצור אתם קשר ללא הצלחה. ישר לאחר קבלת פוש באפליקציה, כל אחד מהנוכחים בבית התחיל מירוץ טלפונים לכל מי שהוא מכיר באזור אלשאג'ור (בית הכרם).

לאחר שכל הניסיונות ירדו לטמיון, השתררה בבית אווירה של סוכת אבלים. קול המוזיקה הושתק. אמא שלי ממלמלת פסוקים מהקוראן, ואבא שלי תפס את הראש. עברו כמה שעות שקשה להסביר אותן במילים.

ופתאום – מצלצל הטלפון. "זה חמודי" (אחי הבכור), צעק אבא, ובטון גבוה צעק בטלפון "איפה אתה???" "יש אירוע חריג בדיר אל אסד", הוא ענה, "אנחנו תקועים בפקק, אין לנו קליטה".

קול של בכי בבית נשמע בבית.

הסיפור הזה הוא לא רק סיפור של המשפחה שלי. כל משפחה באזור שילדיה היו מחוץ לבית באותה שעה הרגישה את אותם דברים, ועברו עליה כמה שעות של אימה. הרצף הבלתי פוסק של מקרים מזעזעים אלה, שלא פסח מעל אף ייישוב או עיר ערביים בשנים האחרונות, לא משאיר מקום לתחושה של ביטחון אישי, ומערער את הקיום של כל ערבי.

כנגד מצב זה נטייתם של נציגי הציבור היהודים, ובכללם הדרג הבכיר במשטרה, היא להאשים את החברה הערבית עצמה כאחראית לפשיעה בה. דבר זה הוא תמוה עד אירוני בעיניי, כי מאז הקמתה על חורבות הכפרים הפלסטינים, המדינה מסרבת להכיר בדרישה של הציבור הערבי ל"אוטונומיה תרבותית" בתחום החינוך, בטח אחרי חוק הלאום ששולל את מעמד השפה הערבית – אבל בד בבד היא כופה על הציבור הערבי אוטונומיה בתחום הפשיעה, עד שהפכו ארגוני הפשיעה לאחראים הבלעדיים על היישובים הערביים.

נציגי הציבור הערבי אינם כופרים באחריותם החינוכית והערכית להנחלת ערכים של כבוד האדם באשר הוא, סובלנות, וכבוד לנשים כאזרחיות שוות בחברה הערבית. אבל עשייה חינוכית, גדולה ומאורגנת ככל שתהיה, הופכת ללא רלוונטית מול מצב של חוסר הרתעה משווע.

מחקרים רבים מלמדים שוודאות הענישה היא הגורם המרתיע ביותר, ושהעיקרון המרכזי שעל פיו נמדדת ההרתעה הוא סיכוי העבריין להיתפס. לא מפתיע, אם כן, ששיעור פענוח התיקים בחברה הערבית נמוך משמעותית מזה בחברה היהודית.

המקרה של דיר אל אסד מדגים בצורה מובהקת את אוזלת היד של המשטרה. שני צעירים מצוידים בכלי נשק צבאיים אוטומטיים נכנסים למסעדה בלב היישוב, בשעת השיא, יורים בלי הבחנה, ויוצאים בשלום להמשיך את הערב במסעדה או בבית קפה.

גם הטיעון של היעדר שיתוף פעולה מצד הציבור הערבי גובל בחוסר סבירות קיצונית עד כדי פשע של ממש. אותה משטרה ממש, עם אותם משאבים בדיוק, מצליחה היטב כאשר מדובר ברדיפת מפגינים, פעילים פוליטיים ואפילו אמנים, מעקב אחרי רשתות חברתיות, וגם פענוח מקרי רצח כאשר הקורבן הוא יהודי שנרצח בידי ערבי. נוכח תמונת מצב זו, נוצר רושם חזק בציבור הערבי כי קיים חוסר מעש מצד המשטרה, שמגיע עד השלמה עם המצב הקיים.

האיום המתמשך על שלמות הגוף של האזרח הערבי מתווסף לשורה של איומים חיצוניים המאיימים על היכולת להתקיים בכבוד במדינה היהודית. כך חוק קמיניץ שטרם ירד מסדר היום הציבורי, ושמטיל ענן כבד של הרס מעל כ-15 אלף יחידות דיור במשולש והגליל ועקירה בנגב; וכך גם מערכות הבחירות הרציפות אשר כל אחת מהם כללה התקפה ממוקדת על הזהות הערבית הפלסטינית והסתה פרועה נגד מנהיגי הציבור הערבי. זאת בנוסף למדיניות המפלה של המוסדות הפיננסיים, שמפנה עורף לזעקה של הציבור הערבי בעקבות המכה הכלכלית של משבר הקורונה.

הפשיעה הגואה בחברה הערבית היא סימפטום של ההתקפות על מערכת החיסון של החברה הערבית, המאיימות על הביטחון הגיאוגרפי, הביטחון הכללי והביטחון הזהותי של האזרח הפלסטיני. בלי מאמץ אמיתי להחזיר את הביטחון לאזרחים הערבים, עוד יזרמו הרבה דם ודמעות ברחובות.

אמל עוראבי הוא עורך דין ומתכנן ערים, שמרכז את פרויקט המאבק באלימות בעמותת סיכוי, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לוח הזמנים משרת את נתניהו באופן מושלם. משתתפי צעדת יום ירושלים חוגגים מול שריפה של עץ במתחם אל אקצא (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

לוח הזמנים משרת את נתניהו באופן מושלם. משתתפי צעדת יום ירושלים חוגגים מול שריפה של עץ במתחם אל אקצא (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

טביעות האצבעות של נתניהו מרוחות על כל ההסלמה הזו

ההתנכלות בשער שכם, הדיכוי בשייח ג'ראח, ההתפרצות לאל-אקצא, ההרג בעזה - ממשלת ישראל אחראית לרוב האלימות של הימים האחרונים. וכשבראש הממשלה עומד אדם שההידרדרות הזו יכולה להציל אותו ברגע האחרון, אפשר להבין למה החשד נופל עליו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf