למרות הקורונה: המסכים הקטנים והקטנטנים לא יחליפו את הקולנוע
הסגירה הממושכת של אולמות הקולנוע והמעבר לצפייה בסרטים על מסכים קטנים מאיימים על מעמדו של הקולנוע, אך חשוב לזכור: אלה לא רק שתי חוויות צפייה שונות, אלא שתי חוויות אנושיות שונות. זה בדיוק הזמן לחזק את הקולנוע המקומי
הרבה שואלים את עצמם מה יקרה עם אמנות הקולנוע ביום שאחרי הקורונה. השאלה נשאלת לא בגלל עתידם העסקי של בתי הקולנוע שלוטה בערפל ולא בגלל הפרמיירות שנדחו. עסקים יכולים לקום מחדש, תאריכים ביומן יכולים לנדוד ופרמיירה יכולה לעבור מיולי לאוקטובר. העולם לא יחרב. אך השאלה הופכת למשמעותית במיוחד, בשל השינויים בהרגלי צריכת הקולנוע שלנו כצופים, ואת השינוי הזה שנכפה עלינו ביתר שאת, לא המציאה מגפת הקורונה.
צפייה בסרט באולם קולנוע דורשת מהצופה עניין מלא, פינוי משבצת זמן והתמסרות ליחידת הרצף במלואה וללא הסחי דעת. (צילום: siapal, cc by 2.0)
ניתן אולי להניח שכמו שהטלוויזיה לא ביטלה את הקולנוע כאמנות, כך גם יתר המסכים לא יבטלו אותה. עם זאת, יש לסייג, כי מעמד הקולנוע נמצא בסכנה. משום שבראש ובראשונה, הרגלי הצריכה של הסרט, הם שינוי מעגלי רחב ודרמטי בתרבות הצפייה על סך חלקיה. אם ישתנו הרגלי הצפייה והצלחת הסרט תימדד על פי הצופים מהבית, ולא על פי מספר הכרטיסים שנמכרו בקופות, ייתכן שדרכי הניתוח, הפרשנות והביקורת על סרטים ישתנו באופן בלתי הפיך וללא הכר. וכמו שהרשתות החברתיות יצרו חמישה מיליון עיתונאים, שינוי בהרגלי הצפייה עשויים ליצר חמישה מיליון מבקרי קולנוע. כיצד ניתן יהיה להעריך מחדש את יחסי הגומלין המורכבים האלה, בין היוצרים למבקרים ובין היצירה לצופים? שאלה קשה. אבל קודם, נעשה סדר קטן.
חווית קשב מפוצלת
אמנות הבידוד נולדה הרבה לפני פרוץ המגפה, כחלק מהרצון של מיליוני בני אדם להתנתק מהמציאות היומיומית שלהם ולפעמים אף מגורלם. מאורהופר הגדיר את חוויית הצפייה כתודעתית-פסיכולוגית, משום שאינה מתאפשרת אלא באמצעות האולם החשוך, המנותק מאור חיצוני וקולות היומיום. עידן הניו מדיה והמסכים הנגישים, חשף את אמנות הקולנוע לאור היום ולרעשים סביבתיים, אך יצר מציאות נוחה של סרטים זמינים בלחיצת כפתור.
זמינות זו וחשיפת היצירה בתנאי סביבה אנטי פסיכולוגיסטיים ונעדרי קשב טוטליים, המציאו הפרעת קשב חדשה שפוגעת בתהליך ההרמטי של הצפייה. חווית הקשב של הצופה הממוצע במסך הקטן הופכת למפוצלת, כאשר האדם מוצף הסחי דעת מחד (פרסומות, הודעות קופצות וכדומה), ומאידך, כאשר המסכים הקטנים מצריכים נתק מהמציאות הקולנועית, ולו לרבע שניה. יחסי הגומלין של הצופים עם הסרט מופרים אף הם והחוויה נפגמת, כאשר הצופים יכולים לראות רק חלק ולוותר על המכלול (להריץ וכדומה).
צפייה בסרט באולם קולנוע, לעומת זאת, דורשת מהצופה עניין מלא, פינוי משבצת זמן והתמסרות ליחידת הרצף במלואה וללא הסחי דעת. תרבות המסכים המתובנתת, מהמסך הגדול (קולנוע) למסך הקטן (טלוויזיה), למסך הקטנטן (מכשיר הנייד או האייפד), יוצרת אשליה של אותה איכות, אך למעשה חוויות הצפייה בין המסכים שונות לחלוטין ולכן משנות את חווית הריגוש ממכלול הסרט. אין מדובר באותה איכות צפייה וניתן לומר, באופן מעט מרחיק לכת, כי תנאי הצפייה החדשים פוגעים במעמד האמנות עצמה.
חווית האינטימיות השיתופית אף היא משתנה. אם המסך הגדול הזמין לחוויה קולקטיבית של בידוד, המסך הקטן הציע את אותו פורמט אך באופן קהילתי (חברים/משפחה), אך שתי החוויות מיקמו את הצופים בעניין משותף. המסך הקטנטן מבודד את תהליך הצפייה לצופה יחיד, ואולי בכך חידושו הגדול, אך גם חסרונו, משום שהצפייה בסרט חדל להיות אירוע קולנועי. ובעוד המסכים הגדולים מושבתים, בימים אלו, כאשר אולמות הקולנוע נעולים והסינמטקים סגורים, המסכים הקטנים מנגישים לנו סרטים שמאבדים את טעמם הקולנועי בשל שינוי בתבנית המסך, ממסך גדול, למסך קטן, באופן שמשפיע משמעותית על איכות היצירה שצפיפות העצם (הרזולוציה) שלה משתנה.
וואקום של זמן לצד הריקנות האמיתית, אי השקט, החרדה, האובדן, הבחילה, התנוונותם של כל הרגשות הנורמליים, הפחד, הזעם, מובילים מידי יום את האדם לחפש משמעות שהיא מעבר לסיפור האישי שלו. חיפוש זה מפרנס את כל פרמוטי המסך, מחדשות מעוררי אימה ועד שדורים חוזרים של אופרות סבון. עם התפתחות הטכנולוגיה הפך המסך למאיץ מיידי לקיום מגע עם מציאות של אנשים אחרים. המסכים הפכו בימים אלו לחלונות תודעה, זללני זמן מטבעם, שמצליחים להטמיע בתוכם סוגי חומר רבים ושונים בו זמנית. הצופה חי בתודעה שמוטה ומפוצלת, תחת האשליה שהוא שולט ומיטיב לבחור בין היצע הסרטים, אך מבלבל בין יח״צ לביקורת ובין שם הסרט, הז׳אנר והתוכן. את ביוגרפיית היוצרים, החרוצים, מוצאים בוויקפדיה.
מלחמת המבקר על "האירוע הקולנועי"
אז מי יעשה כעת סדר בדברים ולאן נלך מכאן? האם נחכה ל״קיו״ מצד בירת הקולנוע העולמית הוליווד? האם נכנע למסך הקטן כפי שכבר עשו חלק מהסינמטקים? האם האירוע הקולנועי יחזור להצדיק את קיומו רק אם יומצא מחדש? האם נתחיל מבראשית או נמשיך איפה שעצרנו?
טעות. טעות. טעות. אין מסך שיוכל להחליף את המסך הגדול, את האירוע החברתי, את החגיגה הקולנועית המתפרשת. זו טבעה של אמנות זו. ולכן, אין כל טעם לחכות להוליווד. זו ההזדמנות של משרד התרבות לחזק את היצירה המקומית ולתמוך בבתי הקולנוע והסינמטקים בתמיכה מוגדלת, על מנת שיוכלו לחזור לפעילות שוטפת מהר.
כל סרט שמוקרן באמצעים ביתיים צריך להיות מלווה בכתובית ״חווית הצפייה הביתית פוגעת בחוויית הצפייה הקולנועית המלאה״. (Free Stock Images)
תמיכה משמעותית בהם תסייע לכך שבתקופה זו נתמקד ונחזק את הקולנוע המקומי-ישראלי, עד לחזרתה של הוליווד לזירה. על מנת שתרחיש כזה של חזרה ושגשוג מקומי מהיר יתאפשר, אסור לתחזק את מראית העין הכוזבת שאין צורך במסך הגדול. אסור שסרטי הקולנוע החדשים ייכנעו למסכים הקטנים וכל סרט שמוקרן באמצעים ביתיים צריך להיות מלווה בכתובית ״חווית הצפייה הביתית פוגעת בחוויית הצפייה הקולנועית המלאה״.
לצד זה, מבקרי הקולנוע הם משאב חשוב, וממש אסור שמעמד ביקורת הקולנוע יפגע. צריך לתמוך גם בהם. או כפי שהגדיר זאת סלבוי ז׳יז׳ק, ב״דרישת הבלתי אפשרי״, בדומה להפיכת האזרח לעיתונאי או מבקר, הפיכת האזרח לסוכן זו קטסטרופה. בזמנים מבולבלים כמו היום, אנו לא צריכים רק מומחים אלא זקוקים, למבקרים/ות, כדי להגיע לשורש האמיתי של הבעיות. לטענת ז'יז'ק, הדבר הראשון שיש להילחם למענו הוא ״דעת המומחים״, פשוט להביא את המומחים בתחומם, לא רק להכרה שישנן בעיות, אלא לטפח אותם לכיוון חשיבה מעמיקה יותר, לגרום להם ״לראות״ יותר.
הוא סבור שניתן לעשות זאת, ושאולי זו המטרה העיקרית, לטפח ולשמור על ייצור המומחים הצר. משום שאנו זקוקים היום, יותר מתמיד, למבקרים, ל״אלו שבדרך החשיבה הכללית שלהם רואים את הבעיות מפרספקטיבה גלובלית ואפילו מפרספקטיבה פילוסופית״. אפשר להעתיק את עמדתו של ז׳יז׳ק לכאן ועכשיו, ולכך שתפקידם העיקרי כעת של המבקרים והמבקרות, הוא לשמור על מעמד אמנות הקולנוע ולהילחם על ה״אירוע הקולנועי״ ועל המסך הגדול.
מרלין וניג היא מבקרת וחוקרת קולנוע, יוצרת ומשוררת
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
