למרות הסכנה, בעזה מתעקשים למסוק את מה שנותר מהזיתים

מה שהיה פעם חגיגה שנתית של תרבות וקהילה, הפך למאמץ בודד ומסוכן. עזתים אוספים זיתים בעונת המסיק בדיר אל בלח, ב-21 בספטמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בשבועות האחרונים, חקלאים בעזה מנסים נואשות להציל את מה שנותר ממטעי הזיתים שלהם. עבור רבים מהם מדובר במעט מאוד: יותר מ-75% מעצי הזית ברצועה הושמדו בהתקפות הישראליות בשנה החולפת. עצים רבים שלא הופצצו או נעקרו, איבדו את פירותיהם מעוצמת הפיצוצים הקרובים. נוסף על כך, ההתקפות גם מגבילות מאוד את יכולתם של החקלאים להגיע למטעים שלהם בבטחה. חלקם אף נאלצו בלית ברירה לכרות את העצים כדי להשתמש בהם להסקה.

מסיק הזיתים הוא נוהג תרבותי חיוני ותיק, המחזק את הקשר בין פלסטינים לאדמתם, ומהווה הזדמנות להתכנסות של כל הדורות במשפחה. לנוהג זה ישנה גם חשיבות כלכלית, שבאה לידי ביטוי בכך שרוב ההכנסות מחקלאות פלסטינית הן ממכירת זיתים מעובדים, שמן זית או סבונים שעשויים מהם.

עבודת המסיק הפיזית מלווה לעיתים קרובות בשירים מסורתיים וריקודי דבקה. המוסקים עורכים ארוחת בוקר קהילתית, לרוב שילוב כלשהו של לחם סאג' טבול בשמן, זעתר ודואה. בהמשך, הם לוקחים הפסקה מהעבודה כדי לאסוף עצי בעירה למדורה, שעליה מבשלים מנות כמו פאתה או מקלובה לארוחת צהרים.

אך בעזה, כבר שנה שנייה ברציפות, מה שהיה פעם חגיגה שנתית של תרבות וקהילה הפך למאמץ בודד ומסוכן, שמלווה בקולות הפגזים, מטוסי הקרב וצופרי האמבולנסים.

לדברי מוחמד אבו עודה, מנהל מחלקת גידולי עצים במשרד החקלאות העזתי, רק חמישית מעצי הזית ברצועה עדיין עומדים, אחרי יותר משנה של מתקפה ישראלית. מ-40 בתי הבד שפעלו ברחבי עזה לפני פרוץ המלחמה נותרו רק שישה: אחד בצפון, ארבעה במרכז הרצועה, ואחד בדרום.

פאיד פאיד, מנהל מועצת שמן הזית הפלסטינית, אמר למגזין 972+ ש"בלתי אפשרי" להעריך את כמות שמן הזית שתופק בעונה הזאת בעזה, אבל היא צפויה להיות פחות מ-10% מהממוצע השנתי. "התוצר לדונם של מטע זיתים ברצועת עזה היה בין הגבוהים בעולם לפני המלחמה", הוא מקונן.

"בשנה שעברה איבדתי את כל היבול"

חליל נבהאן, חקלאי בן 52 משכונת שג'אעייה במזרח העיר עזה, עובר במהירות בין ענפי עצי הזיתים שלו, ואוסף את פירותיהם. למרות ההתקפות החוזרות ונשנות של ישראל על אדמתו, נבהאן מנסה להציל את מה שנותר מהיבול שלו. "שלא כמו בשנים קודמות, התחלתי לקטוף את הזיתים לפני הגשמים, בניסיון להציל את מה שנשאר", הוא אומר.

לפני המלחמה, נבהאן היה קוטף את הזיתים כל בוקר ביחד עם כל משפחתו במהלך עונת המסיק. השנה הוא חרד מדי לביטחון בני המשפחה, והולך לקטוף לבדו.

לנבהאן יש שלושה דונמים של עצי זית. מאז תחילת המלחמה הוא הצליח להיכנס רק לאחת מהחלקות שלו, והשאר – שני דונמים שמכילים יותר מ-500 עצי זית – נהרסו לגמרי על ידי בולדוזרים ישראליים. "המטע היה מפיק 600 ק"ג זיתים לפני המלחמה", הוא אומר. "כיום היבול לא צפוי להיות יותר מ-200 ק"ג, בקושי מספיק כדי להאכיל את משפחתי ובלי עודפים למכירה".

בנוסף להפצצות מהאוויר שגורמות לזיתים רבים ליפול לפני שהבשילו, נבהאן מסביר כי המצור והיעדר הגישה למים לא מאפשרים לו לטפל כמו שצריך במטעים שלו. כתוצאה מכך, רבים מהעצים שלא נפגעו בהתקפות הישראליות פשוט התייבשו.

"בעבר, עונת המסיק היתה הרבה יותר טובה, כשהיו לנו דשנים ומים", הוא מסביר. "השנה אין כלום, וזה השפיע על הפירות, שהפכו קטנים ויבשים".

שאוקי מהנא, חקלאי בן 61 משכונת א-תופאח במזרח העיר עזה, ממהר גם הוא למסוק את הזיתים שלו מוקדם. "בשנה שעברה איבדתי את כל היבול בגלל המלחמה", הוא אומר למגזין 972+. "לא יכולתי למסוק את הפירות בגלל ההפגזות הישראליות העזות".

השנה המצב לא השתפר. רוב הזיתים של מהנא נפלו לפני שהבשילו בגלל ההפצצות הישראליות באדמה שלו ובאזורים חקלאיים סמוכים. כמו נבהאן, הוא מצביע על המחסור במים ובדשנים כסיבות נוספות לחוסר יכולתו לטפל בעצים כראוי.

אדמתו של מהנא קרובה לגדר הישראלית שמקיפה את עזה ממזרח, מה שמקשה עוד יותר על הגישה למטעים, והופך אותם למטרות להפצצות מהאוויר. למרות הנזק החמור שספגו העצים והאיום המתמיד על ביטחונו, מהנא עדיין מנסה למסוק כמה שיותר זיתים. "זה עדיף על לעזוב אותם", הוא אומר.

"מסמל את האחיזה באדמה, והסירוב להיעקר ממנה". עזתים מוסקים זיתים בדיר אל בלח, ב-21 בספטמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

היבול של מהנא מ-113 עצי הזית שלו השנה לא מספיק להפקת שמן, מכיוון שהוא צפוי להפיק רק ליטרים בודדים. היבול גם לא מתאים לכבישה ולמכירה. מכיוון שהזיתים קטנים במיוחד, ניתן להשתמש בהם רק לצריכה פרטית.

אף שהמלחמה פחות או יותר השמידה את היבול של השנה, ועתיד האדמה והפרנסה של מהנא אינו ברור, הוא ממשיך למסוק בהתרסה. "אנחנו מוסקים מכיוון שזה מסמל את האחיזה באדמה, והסירוב להיעקר ממנה", הוא אומר.

הפקת שמן הזית הפכה לא כלכלית

בדרום עזה, מאג'ד אבו דקה, בן 36, ואשתו מנסים להפריד בין הזיתים שניתן להפיק מהם שמן לשאר היבול. מאז תחילת המלחמה, הוא ומשפחתו נעקרו מאזור עבסאן, מזרחית לח'אן יונס, ועברו לאל-מוואסי במערב, שם יש לו שני דונמים של אדמה המכילים כמה עשרות עצי זית.

כשהצבא הישראלי פלש לעיירה חמד, הסמוכה למטעים של אבו דקה, ב-11 באוגוסט, פגזי טנקים השמידו חלק מהעצים שלו. "ניסינו ללקט את הזיתים שהתפזרו על הקרקע ולמיין אותם אחרי שהצבא נסוג ב-24 באוגוסט, אבל איבדנו יותר ממחצית מהיבול שקיווינו שישפר את מצבנו הכלכלי", הוא אומר.

מאז הבעיות שלו רק גדלו. "אחרי שמיינו וניקינו את הזיתים, הזדעזענו לגלות את עלות השינוע שלהם לבית הבד ברחוב סאלח א-דין במרכז עזה, כמו גם את המחיר הגבוה של טחינתם ועיבודם", הוא אומר. המכלים שנחוצים להעברת השמן, שעלו בעבר עשרה שקלים למכל, עולים כיום 70 שקלים. מחיר ההפקה של ק"ג עלה מ-3 אגורות ל-1.5 שקלים.

בנוסף למאמץ הגדול שכרוך בהצלת הזיתים עצמם בתנאים בלתי אפשריים, עלויות השינוע והייצור המזנקות הפכו את הפקת שמן הזית ללא משתלמת כלכלית עבור רוב העזתים. מוחמד אל-אסטל, מנהל הקואופרטיב החקלאי של ח'אן יונס, מציין כי מחיר פחית שמן של 20 ליטר זינק מ-450 שקל ל-1,200 שקל בשנה האחרונה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אל-אסטל, חקלאי בעצמו, מסביר שאף על פי שהאדמות החקלאיות של הקואופרטיב נמצאות בתוך שטח שהצבא הישראלי הגדיר כ"אזור הומניטרי", הן ספגו נזק ניכר מהתקפות ישראליות. אדמות אלה תלויות במשאבות להשקיית היבולים, ונדרשת אנרגיה רבה לצורך הפעלתן. אך בהיעדר חשמל, וכשמחירי הדלק גבוהים מכדי לאפשר הפעלה של גנרטורים, החקלאים משתמשים כיום באנרגיה סולארית, שאינה מספיקה להפעלה יעילה של המשאבות.

מכיוון שהקואופרטיב אינו ארגון סיוע, הוא לא יכול לעזור לחקלאים העזתים. "לא מצאנו אף מוסד מקומי או בינלאומי שמנסה להציע תמיכה לחקלאים באזור המערבי של ח'אן יונס, אף שרוב האדמה שם מעובדת", מסביר אל-אסטל. הוא מדגיש שסיוע פיננסי יעזור לחקלאים להוריד את מחירי הירקות והפירות, כולל זיתים ושמן זית.

"כל תושבי עזה אוהבים את עץ הזית"

השנה האחרונה היתה שנת המסיק הגרועה ביותר שחווה אחמד שתווי, בן 46. הוא מחזיק בשישה דונמים של אדמה ליד מסדרון נצרים – אזור של 7 ק"מ במרכז עזה שהצבא הישראלי השתלט עליו ושיטח אותו – שהכילו יותר מ-1,600 עצי זית. אבל במהלך המלחמה, ישראל עקרה שני שלישים מהעצים האלה בהפצצות מהאוויר, פגזים ובולדוזרים, והעצים שנותרו השירו את פירותיהם מוקדם מדי.

ההתקפות הישראליות הרגו, פצעו ועקרו ממקומם את רוב בני משפחתו של שתווי. זו השנה השנייה ברציפות, הוא אומר בעצב, שבה "מסיק הזיתים לא איחד את המשפחה שלנו". עבור שתווי וחקלאים פלסטינים אחרים, המסיק הוא יותר מפרנסה: הוא מסמל את החוסן והיציבות של עמם אל מול הכיבוש והמלחמה. "כל תושבי עזה אוהבים את עץ הזית, ולמרות המלחמה המסלימה מדי יום, אנחנו נחושים למסוק את הפירות", הוא אומר.

קצת דרומה משם, חאזם מוסא שאהין, בן 30, עומד בין עצי הזיתים שלו, שמשתרעים על פני חלקה גדולה באזור אל-ברקה בעיר דיר אל בלח. "סיימנו למסוק את כל הזיתים תוך שבוע", הוא אומר למגזין 972+. "ניסיתי לאסוף את כל מה שיכולתי, מכיוון שיש מחסור חמור בשמן זית ורוב האנשים לא יכולים לוותר על איסוף הזיתים הבודדים שנותרו מטעמים תזונתיים. אבל יכולנו למסוק רק בשעות מסוימות, מחשש שיתקפו אותנו או בגלל צווי פינוי".

בעבר, עונת המסיק הרגישה כמו חג. פסטיבל מסיק בח'אן יונס, ב-5 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

שאהין ומשפחתו תלויים במסיק הזיתים לרוב צורכיהם, כולל הכנסה ממכירת עודפים. עם זאת, היבול השנה בקושי יספיק לצריכה הפרטית שלהם. מעבר להרס הפיזי של המטעים כתוצאה מההתקפות הישראליות, הוא מציין, הפצצות והפגזים שחררו חומרים כימיים המרעילים את עצי הזית.

בעבר, עונת המסיק הרגישה כמו חג, אך כיום היא מהווה עול כבד. "אנחנו מסתכלים כל הזמן על השמיים ומקשיבים לקול ההפגזות הסמוכות", מסביר שאהין. "אנחנו מסוגלים לדבר רק על מי שחיו איתנו כאן, ונהרגו או נפצעו בשנה האחרונה".

חלק ניכר מהחקלאים בעזה לא מצליחים להגיע לאדמתם. חאג' ג'מיל אל-קפרנה, בן 64, נאלץ לנטוש מאות עצי זית בבית חאנון שבצפון רצועת עזה, אזור שהצבא הישראלי מרוקן באופן שיטתי מתושביו הפלסטינים והורס או שורף בו את המבנים שנותרו מאחור. "שמעתי שהעצים שלי נעקרו ושהבאר שחפרתי כדי להשקות את המטע נאטמה", הוא אומר למגזין 972+.

ביותר ממחצית מ-25 הדונמים שברשותו, הוא נטע עצי זית. כעת המחשבה על כך גורמת לליבו להתכווץ. "הימים הקשים ביותר הם אלה שבהם אני נזכר בפרטים הקטנים של עונת המסיק", אומר אל-קפרנה. "היום אני גר בכיתה באחד מבתי הספר של אונר"א מערבית לדיר אל בלח, ואיני יכול לעשות דבר למען האדמה או היבול שלי".

תגריד עלי היא עיתונאית פלסטינית מהעיר עזה, שמדווחת על סוגיות פוליטיות, הומניטריות וחברתיות לכלי תקשורת ערבים וזרים. איבתיסאם מהדי היא עיתונאית מעזה, שמתמחה בדיווח על סוגיות חברתיות, במיוחד שקשורות לנשים וילדים, ועובדת עם ארגונים פמיניסטיים ברצועה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס