למה חשוב לקרוא עכשיו על הטיהור האתני של פלסטין

בספרו של אילן פפה על הנכבה, שתורגם באחרונה לעברית, יש כשלים לא מעטים. אך הוא חשוב מאוד לקריאה, בעיקר מכיוון שהוא קושר בין המשך הסכסוך לבין מניעת שיבת הפליטים – קשר שאי ההבנה שלו דן את כולנו להמשך האלימות

מאת:

כבר מזמן יש לי יחס אמביוולנטי אל אילן פפה. מצד אחד, ישנו אילן פפה האקדמאי האמיץ, שהגן על תדי כ"ץ אחרי שכ"ץ חשף את הטבח בטנטורה ונתבע לדין על כך; פפה שמעז להביע דעות רדיקליות ואמיצות, לקרוא לטיהור אתני בשמו, להביע תמיכה בחרם האקדמי מתוככי האקדמיה הישראלית.

פליטים פלסטינים בורחים מהגליל באוקטובר-נובמבר 1948 (צילום: Fred Csasznik, public domain)

פליטים פלסטינים בורחים מהגליל באוקטובר-נובמבר 1948 (צילום: Fred Csasznik, public domain)

מצד שני, יש את אילן פפה החוקר, שביקורת מקצועית עליו הושמעה עד היום בפומבי בעיקר בידי מי ששללו את דעותיו הפוליטיות. כשכתב על הספר "עשרה מיתוסים על ישראל" (Ten Myths About Israel) מ- 2018, למשל, תקף אדם רז את שנאתו של פפה לציונות, ואז סיפר:

"בדיון על יחסם של המתיישבים והחלוצים לערביי הארץ פפה מביא ציטוט של יונה הורביץ, איש העלייה השנייה, שעבד במושבה חדרה. פפה כותב שהמתיישבים הופתעו לגלות ערבים בארץ ומצטט את הורביץ: 'I was disgusted to find out that in Hadera part of the houses were occupied by Arabs'.

"הפירוש של הפועל disgust הוא גועל או בחילה. באמת דברים קשים. לפיכך הלכתי למדף הספרים, כדי לבדוק את 'ספר העלייה השנייה' (תש"ז) בעמוד שאליו פפה הפנה. בדומה לציטוטים אחרים שפפה תירגם מעברית (הלכתי ובדקתי), התרגום רחוק מאוד מהמקור. כך נכתב במקור העברי: 'המושבה עשתה עלי רושם עז. בתים בודדים בתוך יער עבות, שהזכיר לי את רוסיה… אבל בחלק מהבתים גרו ערבים ומשפחותיהם שעבדו במושבה'. את המלים 'רושם עז' שבהן משתמש הורביץ אפשר לפרש בצורות שונות, אבל 'גועל' אין פה".

ביחס לספר נוסף משנת 2010, The Rise and Fall of a Palestinian Dynasty: The Husaynis, 1700-1948, בני מוריס כתב ביקורת שגם בה תקף את פפה על דעותיו. הוא מספר שניסה לגלות את מקורו של ציטוט שמופיע בספר. לדברי פפה, ועדה בריטית לבדיקת העימותים של 1929 תמכה בטענה הערבית שלפיה פרובוקציות יהודיות גרמו להתפרצות האלימה. להוכחת דבריו מביא פפה ציטוט של שאו, המופיע בספר בין מרכאות:

"The principal cause … was twelve years of pro-Zionist [British] policy"

מוריס מספר שבהערת השוליים שמופיעה ליד הציטוט נכתב פשוט "שם, 103", וכך גם בהערת השוליים שלפניה. לפני כן מופיעה הפנייה אל עמ' 92 של דו"ח הוועדה, ולכן ניתן היה להניח שהציטוט המדובר יופיע גם הוא בדו"ח הוועדה בעמ' 103. אלא שהציטוט אינו מופיע שם, ומוריס לא הצליח לאתרו.

והנה הגענו לנושא הסקירה הנוכחית – הספר "הטיהור האתני של פלסטין", שפורסם באנגלית ב-2006 ומהדורה עברית שלו פורסמה לאחרונה בהוצאת ספרי נובמבר. בעמ' 73-74 של הספר "הטיהור האתני של פלסטין", במהדורה האנגלית שיצאה בשנת 2006, פפה מספר על יחידה שבראשה עמד אפרים קציר יחד עם אחיו אהרון. ביחס ליחידה זו כותב פפה כי "מטרתה העיקרית היתה ליצור כלי נשק שיוכל לעוור בני אדם" (A weapon that could blind people, עמ' 74).

donate

פפה מגבה את הטענה מציטוט מפגישה בין אפרים קציר לבן גוריון, שתועדה ביומנו של האחרון. בפגישה אפרים קציר מספר על ניסוי בבעלי חיים שערך, שבו התברר כי "החיות לא מתו (הן רק עוורו)" (The animals did not die (they were just blinded)).

הביטוי האחרון מובא בין מרכאות, כציטוט. אלא שבני מוריס חזר ליומנו של בן גוריון, ומצא שנאמר בה שבפגישה (דווקא עם אהרון קציר ולא עם אפרים) נכתב שהחיות רק "סונוורו", ונאמר גם במפורש "למשך 24 שעות".

ולא מדובר רק בציטוטים מפוקפקים. בעמ' 101 של אותה המהדורה האנגלית של "הטיהור האתני", בסעיף העוסק בהתרחשויות במאי 1948, פפה מספר ש"הלגיון [הירדני] הציל את מתיישבי גוש עציון מידי קבוצות פרה-צבאיות פלסטיניות זועמות שתקפו את היישוב היהודי המבודד ואת השיירה שהגיעה על מנת להצילו".

כיצד הסתיימה התקרית? "המתיישבים הללו, יחד עם תושבי העיר העתיקה של ירושלים, היו בין שבויי המלחמה היהודיים המעטים שנלקחו בשבי במלחמה. הם זכו ליחס הוגן ושוחררו זמן קצר לאחר מכן" (עמ' 101). קוראים ישראלים עשויים להיזכר שלצד השבויים (שחלקם שוחררו במרץ 49', כעבור כמעט שנה) נרצחו גם 127 מהתושבים היהודיים שם, לאחר כניעת היישוב ב-13 במאי 1948. אף שפפה מתייחס במפורש לתקרית הזאת, הוא לא מזכיר אפילו קורבן טבח אחד.

צריך לומר שרובנו איננו יכולים להגיע ישירות לארכיון או לספר המקור לבדוק את אמינות הציטוט שמביא חוקר. כשהוא מניח משפט בין מרכאות, אנחנו נדרשים לתת בו אמון שהוא אכן ראה בעיניו את המשפט המקורי. והאמון הזה איננו יכול להיות רק פונקציה של הדעות הפוליטיות של החוקר ושלנו.

לי אין כוונה להכחיש בשום צורה את גירושה של מרבית האוכלוסייה הפלסטינית מן השטח שהפך למדינת ישראל ב-1948, אבל ניתן וכדאי להפריד בין הכרה בחשיבות העצומה של הנושא לבין סלחנות כלפי התנהלות בלתי מקצועית בחיבור עליו. בוודאי שתיעוד מה שאירע לפלסטינים אינו מצריך בשום אופן הכחשה בוטה כל כך של הטבח בכפר עציון.

המועצה האזורית גוש עציון (גרשון אלינסון/פלאש90)

בשיחות פרטיות או בהרצאות סגורות שמעתי עמיתים של פפה מעלים תהיות דומות, אבל הביקורת הזאת כמעט ולא הגיעה לציבור הרחב.

ניגשתי לכן למהדורה העברית של הספר מתוך חשדנות רבה. הדבר שהבחנתי בו מיד הוא ההבדלים הרבים בינה לבין המהדורה האנגלית המקורית. בעמ' 111 פפה מתייחס לפגישה בעניין הנשק החדש ומשתמש בביטוי עיוורון זמני למשך יממה.

התיאור המשונה של כיבוש גוש עציון כבר אינו מופיע במהדורה הנוכחית במקום המקביל (ואכן לא היה שום צורך להידרש לנושא בספר על הנכבה הפלסטינית). באופן כללי ניכר שפפה עבר בזהירות על כל פיסקה, תיקן ניסוחים וציטטות והוסיף מקורות רבים לחיזוק דבריו. המהדורה העברית בהחלט עולה על המקור.

התעלמות מהיסטוריונים פלסטינים

אחד הרגעים הדרמטיים בספר (בשתי מהדורותיו) הוא ה-10 במרץ 1948, היום שבו "השלימה קבוצה של 11 גברים – מנהיגים ציונים ותיקים בצד קצינים צברים צעירים – את התוכנית לטיהור אתני של פלסטין" (עמ' 9): באותו יום הסתיים גיבושה של תוכנית ד' בידי יועציו של בן-גוריון. פפה רואה בה, לדבריו, "תוכנית אב" לגירוש שהתרחש.

"גירוש אוכלוסייה אזרחית הוא בראש ובראשונה החלטה פוליטית שאותה מבצע הצבא", הוא כותב במבוא (עמ' 11), וזו היתה ההחלטה. פפה מקדיש עמודים רבים לפגישות אותה ועדה מייעצת שלה הוא מייחס חשיבות עצומה ביחס לגירוש.

יואב גלבר, ההיסטוריון שפפה מבקר בהקשר הזה, מודה אמנם שבתוכנית ד' מופיע סעיף המדבר על כיתור כפרים ו"במקרה של התנגדות – השמדת הכוח המזוין וגירוש האוכלוסייה אל מעבר לגבולות המדינה", אלא שהוא מדגיש שבאותו סעיף מועלית אפשרות להכניס חיל מצב לכפרים שלא יגלו התנגדות, ובלאו הכי "סעיפים אלה, הנוגעים לנוהג עם האוכלוסייה, הם משניים בתוכנית, שעיקרה היה כיצד להיערך לקידום פני הפלישה הערבית" (גלבר, 2004, עמ' 153). נחזור אליו בהמשך.

הוויכוח סביב תוכנית ד' הוא ליבת הטיעון של הספר, ופפה מקדיש לו עמודים רבים במבוא. לדבריו, עד שהוא עצמו המשיג את הגירוש כתוכנית לטיהור אתני, "למיטב ידיעתי, איש לא נקט בגישה כזאת קודם" (עמ' 27). גם לא הפלסטינים, מאחר ש"גרסת הפלסטינים מדברת על אסון" (פירוש המילה נכבה), אך לא הגרסה הישראלית הרשמית ולא גירסתם "אינן מתייחסות אל הכוח הפועל", מי ש"גרם לאסון". כיוון שמן המושג נכבה "נעדר… כוח פעיל, אפשר שהוא תרם דווקא להמשך הכחשת הטיהור האתני בעולם" (עמ' 27).

מעניין שבניגוד לפפה, דווקא גלבר, ההיסטוריון השמרן בין השניים, מזכיר את שמותיהם של היסטוריונים פלסטינים שטענו שתוכנית ד' עמדה ביסוד גירושם של הפלסטינים. כך למשל וליד ח'לידי פרסם עוד בשנת 1961, כמעט חמישה עשורים לפני ספרו של פפה, מאמר חלוצי בשם " Plan Dalet: Master Plan for the Conquest of Palestine". בעקבותיו הלכו כמובן חוקרים וחוקרות נוספים כמו רוזמארי צאיע' (Rosemary Sayigh) בספרה החשוב "פלסטינים – מאיכרים למהפכנים" משנת 1979.

נור מסאלחה כותב בספרו "גירוש הפלסטינים: מושג הטרנספר במחשבה הפוליטית הציונית 1882-1948", שיצא בשנת 1992, כי "למרות שהתוכנית לא היתה תוכנית אב (blueprint) לגירוש הערבים, היא היתה מעוגנת במושג הפוליטי-אידיאולוגי של הטרנספר, והיא סיפקה את המדיניות האופרטיבית בשטח. ההוראות הספציפיות של התכנית זכו לפרשנות ולפעולה של מפקדי ההגנה שהיו מודעים לגמרי למטרותיו הפוליטיות-דמוגרפיות של בן גוריון" (עמ' 178). גם לפרשנות של מסאלחה אחזור בהמשך.

ציונות, הגיע הזמן להיפרד? דוד בן גוריון בטקס הקמת המדינה (לשכת העיתונות הממשלתית)

דוד בן גוריון בטקס הקמת המדינה (לשכת העיתונות הממשלתית)

כל הכותבים הפלסטינים הללו פרסמו את מחקריהם לפני שהמושג "טיהור אתני" השתרש בעקבות התפרקות יוגוסלביה. אך אף שהם לא הכירו את המושג, איש מהם לא טען שאין כוח פעיל שהניע את הנכבה. אף אחד מהמחקרים הללו אינו מופיע במבוא של פפה, שבו הוא מעדיף להתפלמס עם חוקרים ישראלים בלבד. על כך שהיסטוריון ישראלי מאשים את הפלסטינים שמשתמשים במושג נכבה ב"המשך הכחשת הטיהור האתני בעולם" אין צורך להכביר מילים.

כפי שציינתי, הספר עתיר הערות שוליים, הרבה יותר מהמקור האנגלי, ובכך נכלל גם הפרק הרביעי העוסק בגיבוש תוכנית ד'. לעומת 85 הערות שוליים במהדורה האנגלית, במהדורה העברית יש 106 הערות.

רבים מהמקורות הנוספים הם ספרים של חוקרים ישראלים שמרניים יותר, שפפה ליקט מהם מקורות לביסוס דברים, למשל "תולדות מלחמת העצמאות" של מילשטיין, "צבא נולד" של זהבה אוסטפלד, וספרי החטיבות השונות שלקחו חלק במלחמה ובגירוש. ראשית, ניתן לתהות מדוע המקורות הללו שכולם היו זמינים בעת כתיבת המהדורה האנגלית לא הופיעו כבר בה. שנית, במקום לבסס את הטענה המקורית של פפה, רבים מהמקורות האלה דווקא חותרים תחתיה.

מה היתה אותה "החלטה פוליטית שאותה מבצע הצבא"? בעמ' 124 פפה כותב ש"הכלל היה ש-531 כפרים ו-11 המרכזים העירונים (ערים ושכונות) שחרבו ותושביהם גלו, על סמך פקודות ישירות שהוציאה הוועדה המייעצת במרץ 1948".

לכאורה, עניין פשוט – הוועדה המייעצת פקדה, והצבא ביצע. אלא לפי הציטוט שפפה עצמו מביא מאוסטפלד, "המטה הכללי… האציל למפקדיהן [של החטיבות] סמכויות נרחבות בביצוע התוכנית [תוכנית ד']… בכלל זה הסמכות לקבוע אילו כפרים יש לכבוש ולהרוס" (מצוטט אצל פפה, עמ' 123).

בהמשך כותב פפה – "בכל פקודה אופרטיבית הופיע הסעיף הבא: 'הכפרים במרחבך שיש לתפוס, לבער או להשמיד – תקבע לעצמך בהתייעצות עם יועציך לעניינים הערבים ועם קציני הש"י'. ושם, מוסיף פפה, "הופיעו שמות אבל בפועל החטיבות הרסו הרבה יותר כפרים ועשו זאת ברשות" (עמ' 123).

במהדורה העברית פפה משווה את מה שהתרחש לפעולותיהם של משה דיין ב-1956, אריאל שרון ב-1982 ושאול מופז ב-2000, מקרים שבהם "הצבא מרבה להסתיר את כוונותיו האמיתיות מהפוליטיקאים" (עמ' 124). זה טיעון מרתק שרומז, שוב, על יוזמה עצמאית של הצבא שחורגת מביצוע פשוט של ההחלטות הפוליטיות.

מתוך הציטוטים הללו עולה דווקא תמונה מורכבת יותר: תוכנית ד' לא היתה סדרת הוראות שהובילו ישירות לגירושים, אלא היא סיפקה את הבסיס לפרשנות של המפקדים בשטח, אשר הקצינו את היישום שלה לכדי טיהור מקיף של מרבית האוכלוסייה, והדברים נעשו בגיבוי או ברשות של בן גוריון. נראה שפפה עצמו הבין שהדגש בפרק הרלוונטי השתנה, שכן הוא שינה את כותרתו מ"גיבוש תוכנית אב" (במהדורה האנגלית) ל"גיבוש תוכנית אב תוך כדי תנועה" (במהדורה העברית) – שינוי המרמז על כך שמדובר בתהליך מתמשך, שלא כולו נקבע מראש.

תמונה כזאת גם יכולה להיעזר בדבריו של גלבר, שפפה מבטל אותם, אף שיש בהם גרעין של אמת. מרבית תוכנית ד' אכן עוסקת בעימות עם צבאות ערב ולא עם האזרחים הפלסטינים, בניגוד למה שניתן היה להתרשם מהתיאור של פפה. דווקא מכיוון שהעימות עם האוכלוסייה לא היה החלק המרכזי בתוכנית, היה נוח להאציל את הסמכות לקבל החלטות בנושא למפקדי הצבא, שכנראה השלימו את קביעת המדיניות בנושא.

במילים אחרות, המסקנה העולה מהספר דומה דווקא לזו של נור מסאלחה שהזכרתי לעיל – אחד מההיסטוריונים הפלסטינים שפפה לא מזכיר פה.

נרטיב רציף של ההתרחשויות

אף חיבור העוסק בנכבה אינו מושלם. הספר של בני מוריס (במיוחד במהדורתו השנייה, שיצאה רק באנגלית) עשיר מאוד בפרטים, אבל עטוף גם במסקנות אפולוגטיות הסותרות במידה רבה את ממצאיו של מוריס עצמו. החיבור "קוממיות ונכבה" של יואב גלבר, למרות כותרתו, עוסק בצורה בוטה בהכחשת הנכבה ובערפול הסיבות לעזיבה ההמונית.

"נכבה והישרדות" של עאדל מנאע מבוסס על מגוון מרשים מאוד של מקורות שהמחבר חשף לראשונה, אבל מתרכז בעיקר בגליל ואינו מהווה נרטיב מתמשך של התהליך כולו. "תחת מעטה המלחמה" של רוזמארי אסבר מבוסס כולו על עדויות פליטים שהמחברת אספה בשקדנות, אך הוא מגיע רק עד 15 במאי ולא עוסק במה שהתרחש לאחר מכן. יש כמובן גם מונוגרפיות על אירועים ספציפיים, כמו ספרו של סלים תמרי על דיר יאסין.

על רקע כל אלה בולטים גם יתרונות רבים של ספרו של פפה, שהופכים אותו לחשוב מאוד לקריאה עבור ישראלים וישראליות, ולכן טוב עשתה הוצאת ספרי נובמבר שהוציאה אותו סוף סוף בעברית, עשור וחצי לאחר המהדורה המקורית.

בניגוד לכל הספרים שהזכרתי לעיל, הספר מספק נרטיב רציף של ההתרחשויות עד ימינו, כולל פרק חשוב על מחיקת זכר הנכבה בידי הקק"ל ופרק נוסף על הביזה וכליאת התושבים במחנות. אין בו שום נסיון לאפולוגטיקה או לטשטוש האחריות של המנהיגות והצבא הישראליים.

בניגוד גמור למוריס ולגלבר, מופיעות בספר הפניות לעדויות של פליטים פלסטינים (שאת חלקם ראיין פפה עצמו) ולמאמריהם של פלסטינים שעסקו במחיקת יישובים ספציפיים. המאמץ לעורר את המודעות לאירועים ולא לטשטשם ניכר גם בתיאורים הרבים שפפה הוסיף עבור הקוראים הישראלים, המקשרים בין המקומות המוזכרים בספר לבין המקומות המוכרים לנו כיום, על מנת שנוכל לראות את ההיסטוריה לנגד עינינו בהווה.

המסגרת המושגית של טיהור אתני שפפה רשאי בצדק להתגאות בחדשנותה, היא בסיס חשוב לראייה השוואתית של מה שהתרחש, למשל ביחס לפירוק יוגוסלביה שפפה מזכיר פעמים רבות במהלך הספר – ראייה השוואתית שיכולה להעמיק את יכולתנו להבין ולהעריך את האירועים. הספר כתוב בצורה בהירה וקריאה והערות השולים מופיעות בצדי הטקסט בצורה נוחה הרבה יותר לקריאה מהערות הסיום שבמקור האנגלי.

ואולי חשוב מכל, הפרק האחרון של הספר קושר בין המשך הסכסוך לבין מניעת שיבת הפליטים. עד שישראלים לא יבינו בבירור את הקשר הזה כתנאי לפיוס אנו נידונים כולנו להמשך האלימות, שחווינו שיאים שלה בשבועות האחרונים. מכל הסיבות האלה, דחוף במיוחד לקרוא את "הטיהור האתני של פלסטין".

תום פסח הוא סוציולוג ופעיל פוליטי

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ראש הממשלה נפתלי בנט והמפכ"ל קובי שבתאי בביקור ברהט, ב-6 בדצמבר 2021 (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש90)

ראש הממשלה נפתלי בנט והמפכ"ל קובי שבתאי בביקור ברהט, ב-6 בדצמבר 2021 (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש90)

ביישובים הערביים השטח בוער, והפעם זו לא מטפורה

למרות התוכנית החדשה למאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית, התקציבים ומבצעי הראווה, התחושה היא שהאלימות רק מתגברת, ושההכרזות על פתרון הבעיה בתוך חצי שנה הן מופרכות. "הקמפיינים הממשלתיים הם רק משככי כאבים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf