למה הופכים הקורבנות הפלסטינים של ענף הבניין ל"עובדים זרים"?

אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות, התראיין אתמול בבוקר אצל רזי ברקאי ורינה מצליח בתכנית "מה בוער" בנושא העובדים המועלים קורבן בענף הבנייה, עת היה מניין ההרוגים ארבעה מתחילת השבוע. לכאורה, ראיון מבורך וחשוב. אבל כמה דברים צרמו לאוזן בראיון הזה שמלמדים עד כמה הדרך עוד ארוכה עד שלמישהו יהיה באמת אכפת מפועלי בניין.

לרגע אחד בראיון היה נדמה שמצליח עושה את הדבר המתבקש ודוחקת בניסנקורן, "אבל החלק הכי עצוב זה שהפועלי בניין האלה הם מה שנקרא 'לא משלנו', זה פחות מרעיד את אמות הסיפים, זו הבעיה". ניסנקורן הזדרז להסתייג מהקביעה, אך מצליח התעקשה. ואז פתאום האוזניים מתבלבלות: "עזוב, לא היינו מגיעים למספרים כאלה לו העובדים היו עובדים ישראלים ולא רובם עובדים זרים".

"עובדים זרים"?! הנתונים של ארגון "קו לעובד", המבצע מעקב אחר תאונות הבניין, מעלים שמבין 36 הרוגים עד כה השנה, שלושה בלבד היו "עובדים זרים". ומה עם 33 ההרוגים הנותרים? 16 מתוכם הם אזרחים ישראלים (רובם המוחלט פלסטינים אזרחי ישראל), ו-17 הם נתינים פלסטינים מהגדה המערבית.

כשמדובר ב"עובדים זרים" זה רחוק יותר מאתנו, סוג של בעיה גלובלית. פועלי בניין פלסטינים בהתנחלות הר חומה, מזרח ירושלים (יותם רונן / אקטיבסטילס)

מצליח לא לבד. כשאני מספר לאנשים שאני כותב על ההיסטוריה של עבודת בניין בארץ, ומנסה להבין את התהליך ההיסטורי בו עבודה ערבית בנתה את מדינת ישראל, רוב הישראלים היהודים מיד אומרים "אבל היום זה כבר לא ערבים, נכון? זה בעיקר עובדים זרים". ואני נאלץ לתקן – ממש לא בעיקר. את המדינה עדיין בונים הרבה מאוד פלסטינים. אסף אדיב מארגון העובדים מען מוסר כי "מבין 250 אלף עובדי בניין כיום יש כ-10,000 מהגרי עבודה, מסין וטורקיה בעיקר. כל היתר – 90 אלף אזרחים ערבים מישראל, 90 אלף פלסטינים תושבי הגדה (65 אלף בהיתרים וכ-25 אלף לפי הערכות עובדים ללא היתרים), וכ-50 אלף יהודים אזרחי ישראל". אבל אפילו לפני שמגיעים למספרים, מראה עיניים, משמע אוזניים (עברתם ליד אתר בניה לאחרונה?) ונתוני ההרוגים והפצועים מלמדים זאת בקלות.

אז למה נתקענו, אנחנו, מצליח ויו"ר ההסתדרות – שלא טרח אפילו לתקן שמדובר ברוב ניכר של הרוגים אזרחים ונתינים, שההסתדרות היתה אמורה להיות להם בית ולספק להם הגנה – עם הרעיון שמדובר "בעיקר בעובדים זרים"? אולי כי אנחנו עדיין ואפילו יותר מבעבר, לא מסוגלים להתמודד עם משמעות הפיכתם של הפלסטינים שבין הים לירדן לשואבי מים, חוטבי עצים, יוצקי בטון וחוצבי סלעים ביחס לסדר החברתי המוגזע שנבנה פה. כי "סטארט אפ ניישן" מתרסקת כאשר מבינים שכבר שבעים שנה מסלילים את מי שלא היתה להם ולהן ברירה – תחילה מזרחים ופלסטינים אזרחי ישראל, אחר כך גם את הפלסטינים מהשטחים – לעבודות מסוכנות, קשות ובלתי מתגמלות שאנו תלויים בהן תלות מוחלטת לקיום אורח חיינו, ל"איכות החיים" שלנו במדינה ה"מערבית" שלנו. מקריבים אותם ואותן על המזבח. אולי גם כי כשמדובר ב"עובדים זרים" זה רחוק אפילו יותר מאתנו – בעיה גלובלית, של "עולם שלישי" ו"עולם ראשון" – שהשליטה שלנו עליה מועטה והקירבה, עם כל הכאב, פחותה.

ואולי בעיקר כי הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, שמדובר בעיקר ב"עובדים זרים", מאפשר לנתק את ההרג בענף, את תנאי העבדות, את ההשקעה האפסית בבטיחות, ההזנחה וההפקרה מדעת של מי שבונים את הבתים שלנו, מההיסטוריה של היותנו כאן. לנתק את הקטל מ"עבודה עברית" ו"עבודה ערבית", מ-48' ו-67', מהכיבוש ומשאלות הקשורות בעבר, בהווה ובעתיד שלנו כאן, בין הים לירדן, התלות ההדדית המוחלטת של כולנו והבחירות שאנו עושים ועושות יום יום. אלה שמעצבות את מערכות היחסים בינינו על הציר שבין משעבד ומשועבד לבין שותפים ושותפות.

כמובן שברקאי, מצליח וניסנקורן עברו מהר מאוד לנושאים מעניינים יותר – מה לגבי גבאי, כחלון, ועתידה של מפלגת העבודה? במי תומך יו"ר ההסתדרות? אפילו הכותרת שניתנה לאייטם באתר האינטרנט של גל"צ היא "מפלגת העבודה חייבת שינויים, הסיטואציה שם מורכבת", כאילו כדי להדגיש מה הנושא החשוב והמעניין באמת שנדון בשיחה. איך פועלי בניין ממשיכים להיהרג ולא עושים שום דבר, אתן שואלות?

נמרוד בן זאב הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה ורכז המערכת של הסדנה להיסטוריה חברתית.