newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה בחרתי לראיין את יאיר לפיד לאתר חרדי?

אמרו לי שראיון עם יאיר לפיד נותן לו לגיטימציה, עוזר לו לעשות סיבוב על החרדים. אמרו שאסור לתת לו במה. אבל אני רציתי לדרוש ממנו תשובות למאות אלפי החרדים שעליהם הוא מאיים

מאת:

ביום ראשון, ערב אישור תיקון חוק כפיית הגיוס, פרסמנו אני וידידי עקיבא וייס ראיון וידאו עם יו"ר יש עתיד, ח"כ יאיר לפיד, באתר "בחדרי חרדים".

הראיון, שניסה לסכם שנתיים וחצי של מאבקים עם החרדים, לא היה מובן מאליו. הבחירה שלנו לראיין את לפיד (לא בחירה תקדימית, לפיד התראיין כמה פעמים בתחנות הרדיו החרדיות) לא התקבלה בקלות.

הטענה ששבה ועלתה כלפינו לאחר הראיון הייתה – איך אתם נותנים לו במה? וזאת על אף שהראיון (ראו בהמשך, אני ממליץ על התמלול המלא) התנהל כעימות, והותיר ללפיד את העמדה המתגוננת. בין התוקפים את בחירתנו לראיין את לפיד היה ח"כ ישראל אייכלר מיהדות התורה, שבראיון בתכנית הבוקר של רדיו "קול חי" תקף את הראיון וטען שהוא "גורם לחרדים להשתכנע בעמדותיו של לפיד".

במושגי התקשורת הכללית הטענה המבקשת שלא לתת במה ללפיד אולי נראית תמוהה, אך בעיני יש בה הרבה מן האמת. לפיד בנה חלק גדול מהפוליטיקה שלו על שיח שנאה כלפי החרדים, שיח שתורגם בהמשך לשורת חוקי התנכלות שיזמה "יש עתיד" מעל לראשם של החרדים, ותוך ניסיון מובהק לצמצם את כוחם, לפגוע באוטונמיה הקהילתית ובסולם הערכים של החברה החרדית.

זאת ועוד – במשך התקופה שבה לפיד כיהן בממשלה הוא בחר שלא להתייחס לחרדים ואף לכלי התקשורת החרדים. אני עצמי – שפניתי כמה וכמה פעמים בכדי לקבל תגובות או התייחסות מיש עתיד – זכיתי להתעלמות. את הראיונות הראשונים מחברי הכנסת "יש עתיד" קיבלתי רק בתום יום הבחירות האחרונות ועם היוודע התוצאות. כל עוד לפיד היה חזק – החרדים לא עניינו אותו.

> המאבק מספר אחת של אגודת הסטודנטים בת"א: לכלוא סרבנים חרדים

במהלך הראיון, ואף קודם לכך, הצהיר לפיד כי זו הייתה שגיאה מצידו ועל כך "שלא התאמץ מספיק" להסביר את עמדתו, שלדבריו לא באה ממקום של שנאה, להבדיל מאביו טומי. העמדה החדשה הזו מתקבלת בחוסר אמון אצל החרדים, הם רואים בכך מהלך ציני מצד לפיד שמחשב את דרכו לרחוב בלפור, שכידוע לכל ישראלי – עוברת דרך החרדים. ביום שלפיד ישוב לעמדת כוח, סוברים החרדים, ישוב לחוקי ההתנכלות ולשיח השנאה.

לפיד עצמו, צריך לומר, מתעמת עם הטענות הללו במהלך הראיון. הוא טוען שעם הזמן החרדים יאמינו לו, ושהוא למד מהטעויות. עם זאת, לאחר שנשאל שוב ושוב, הוא מצהיר כי ישוב על רובם של חוקי ההתנכלות (חוץ מרפורמת השיניים של ליצמן, אותה נלחם לעצור. בראיון הוא מצהיר שאם ישוב לכס האוצר הוא יחזיר הרפורמה, משום "שעכשיו יש כסף"), כך שהצהרות לחוד – ומציאות לחוד.

הבחירה לראיין את לפיד, אליבא דהמתנגדים, נותנת ללפיד הזדמנות "לעשות סיבוב" על החרדים, ולקדם את "קמפיין הסובלנות" החדש שלו ממעמקי האופוזיציה, משחק לידיו של אמן התקשורת.

לטעמי, הטענות על לפיד נכונות. אין סיבה להאמין ללפיד או לאמץ את "יאיר לפיד החדש", אלו אמרות חלולות שלא מגובות במעשים אלא להיפך, המעשים מוכיחים שכשלפיד מבקש לקבל זמן מסך, הוא עדיין חובט בחרדים ובנציגיהם.

אך לפיד מדבר, ומדבר המון – בכנסת, במסיבות עיתונאים, בראיונות לכלי תקשורת כלליים ובפייסבוק, ושם הוא חופשי לשטוח את טענותיו בלי להתעמת עם המציאות הקרובה והרחוקה, ובלי הצורך לבוא בחשבון עם העבר, ולענות מה יהיה שונה בעתיד.

בראיון עם לפיד ביקשנו להוציא אותו מאזור הנוחות שלו, לאלץ אותו לנטוש רגע את הקלישאות והסיסמאות ולענות תשובות למאות האלפים הפגועים והמאויימים ממנו. זה לא היה פתחון פה ללפיד, שנהנה עדיין מנוכחות תקשורתית נדיבה, אלא ניסיון לתת לו לדבר בגובה העיניים עם החרדי שהוא מבקש לדבר מעל ראשו. האם הצלחנו? הצופה ישפוט.

אני, בכל אופן, לא מאמין ללפיד.

> שלי יחימוביץ' אדישה לגורל הגז לא פחות מדרעי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"צעד ראשון לקראת השתלטות הדרגתית על פלסטין כולה". משה שרת, אבא אבן ודוד הכהן מניפים את דגל ישראל במתחם האום בניו יורק לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, 29.11.1947. (צילום לע"מ)

על מיתוס הסירוב הערבי לתוכנית החלוקה ומניפולציות אחרות

בכל פעם שהשיח סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני עולה לכותרות, מתחדש גם הדיון בתוכנית החלוקה. החוקר המצרי עבד אל־פתאח מאדי מפריך כמה מהמיתוסים הרווחים ומזכיר: העמדה הציונית היתה הרבה פחות תמימה משנוטים להציג  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf