newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

להצמיא את הפלסטינים, לזהם את מי התהום בגדה

הצבא אומר שהוא סותם בארות של פלסטינים כדי לשמור על "מצאי המים" ובשביל להגן על מי התהום מזיהום. תחקיר "שיחה מקומית" מראה שהמציאות הפוכה: ישראל אחראית למחסור במים בגדה והאחריות לזיהום מי התהום נופלת עליה

מאת:
כמויות המים שמקבלים הפלסטינים נופלות מהמינימום שקובע ארגון הבריאות העולמי. פלסטינית אחרי הריסת ביתה בחומסה ליד בקעת הירדן (צילום: מתן גולן)

כמויות המים שמקבלים הפלסטינים נופלות מהמינימום שקובע ארגון הבריאות העולמי. פלסטינית אחרי הריסת ביתה בחומסה ליד בקעת הירדן (צילום: מתן גולן)

החום כבד, וכתמיד, מתלוות אליו תמונות החרמה והריסה של תשתיות מים שמשמשות קהילות פלסטיניות חקלאיות בשטחי C. סרטון שבו נראים כוחות הצבא אוטמים בבטון באר חקלאית במרחב אידנא בדרום הר חברון, שעלה לרשת בסוף יולי, גרף מיליוני צפיות. אבל התמונות האלה הן לא רק "פיגוע הסברתי", כפי שכתבו לא מעט ישראלים. הן עדות למציאות המטלטלת של משטר המים בגדה המערבית.

>>"אפרטהייד אקלימי": הישראלים אדישים, הפלסטינים חסרי אונים

בתגובה לתמונות, מסר מתאם פעולות הממשלה בשטחים ל"הארץ" כי "נאטמו ארבעה קידוחי מים בלתי חוקיים שנקדחו בניגוד להסכם הביניים, פוגעים במצאי המים הטבעיים ומהווים פוטנציאל לזיהום האקוויפר". התגובה הזו היא מופת לאמירה שהיא אמת, וכולה שקר. הקידוחים נעשו אכן בניגוד להסכם הביניים, אבל הסכמי הביניים האלה הפלו לרעה את הפלסטינים, וגם אותם ישראל לא מקיימת. הם פוגעים "במצאי המים הטבעיים", אבל הפגיעה שלהם אפסית לעומת הפגיעה שפוגעת ישראל במי התהום וביכולת של הפלסטינים ליהנות מזכות יסוד כמו מים. ויש לקידוחים "פוטנציאל לזיהום האקוויפר", אבל הוא בטל בשישים לעומת הזיהום הממשי והמתמשך של אקוויפר ההר שישראל אחראית לו.

נתחיל מהנתונים. רק 36% מהפלסטינים בגדה מקבלים אספקת מים זורמים לביתם לאורך כל ימות השנה, כך עולה בדו"ח בצלם ממאי 2023, "ישראל מייבשת מדיניות ההצמאה של ישראל בגדה המערבית". 47% מהפלסטינים מקבלים מים זורמים פחות מעשרה ימים בחודש. ממוצע הצריכה הפלסטיני היומי בשנת 2020 עמד על כ-82.4 ליטר לאדם, מתחת לממוצע של 100 ליטר לאדם שעליו ממליץ ארגון הבריאות העולמי. בקהילות הרועים הפלסטיניות המבודדות, המונות עשרות אלפי אנשים ואינן מחוברות כלל לתשתיות, הנתון עומד על כ-26 ליטר בלבד לאדם ליום, דומה לנתוני הצריכה באזורי אסון.

הנתונים הנמוכים עומדים בניגוד חריף למצב בישראל, שהודות לפריצות דרך טכנולוגיות בתחום ההתפלה והשבת מים לחקלאות, נהנית מעודף מים. ב-2020 ממוצע צריכת המים היומית לנפש בישראל עמד על 247 ליטר, פי שלושה מאשר אצל הפלסטינים, וגם גבוה בהרבה מהממוצע האירופי, העומד על כ-144 ליטר. במספרים מוחלטים הפער עצום: ב-2020, על פי הדו"ח, עמדה הצריכה הפלסטינית על 239 מיליון מטר קוב (מלמ"ק), בעוד ההפקה הישראלית באותה שנה עמדה על 2,404 מיליון (2.4 מיליארד קוב!), מתוכם יותר מ-1,030 מיליון לצריכה ביתית.

האוכלוסייה גדלה, הקצבת המים נשארה זהה

 יש שלושה מקורות מים מתוקים טבעיים עיקריים בין הים לירדן – אגן הירדן לרבות הכנרת, אקוויפר החוף ואקוויפר ההר. אחרי הכיבוש של 67', העביר צו אלוף את כלל הסמכויות על מקורות המים בגדה לידי ישראל. הסכם הביניים, שנחתם ב-1995 במסגרת הסכמי אוסלו, ותוקפו הפורמלי היה לחמש שנים, קבע בין היתר הסדרים בתחום משק המים בגדה. ההסכם הסדיר את השימוש של הפלסטינים אך ורק באקוויפר ההר, בעוד שהסכם השימוש במי אגן הירדן נדחה לדיונים בהסכמי הקבע, שמעולם לא התקיימו.

נתונים של אזור מוכה אסון. באר מים שנהרסה על ידי הצבא הישראלי במסאפר יטא (צילום: מתן גולן)

נתונים של אזור מוכה אסון. באר מים שנהרסה על ידי הצבא הישראלי במסאפר יטא (צילום: מתן גולן)

הסכם הביניים קבע הפקה פלסטינית שנתית של 118 מיליון קוב, ועוד 78 מיליון ל"צרכים עתידיים" – בסך הכל 196 מיליון קוב, לעומת 483 מיליון קוב לישראל. דו"ח הבנק העולמי משנת 2009 מצא כי בפועל לפלסטינים גישה וזכות שימוש ל-20% בלבד ממי אקוויפר ההר. בשנת 97' האוכלוסייה הפלסטינית בגדה מנתה 1.54 מיליון איש, ועד 2022 צמחה לכדי 2.7 מיליון. חרף הגידול המהיר באוכלוסייה הפלסטינית, מכסות המים נותרו כשהיו.

אחד המכשולים העיקריים לפיתוח פלסטיני של תשתיות מים וביוב נוגע לעובדה שאזורי A ו-B, שבהם יש לפלסטינים שליטה אזרחית, הם למעשה מובלעות בתוך אזור C, החולש על 60 אחוז מהגדה ובו לישראל שליטה מוחלטת. כלומר, הפלסטינים זקוקים לאישור ישראלי להעברת מים בין ישוב פלסטיני אחד לשני, שכן היא שולטת בשטח שבין הישובים, או לצורך הקמת מתקן טיהור שפכים, השוכנים גם הם בשטחי C. ועדת המים המשותפת, שהוקמה במסגרת הסכמי אוסלו ואמורה לאשר פרויקטים של מים וביוב באזורי B, C ואפילו באזורי A, לא התכנסה במשך שש שנים רצופות וחידשה את דיוניה רק לפני שבע שנים.

"אין זה ראוי שצה"ל, הריבון בשטח, והגורם האחראי להגנת הסביבה ולאכיפת החוקים הסביבתיים, יהיה מזהם בעצמו"

לפי דו"ח בצלם, לאורך השנים ישראל הקשתה על הפלסטינים להקים פרויקטים כאלה. כתוצאה מהקשיים שמעמידה ישראל, הקוטר הממוצע של קווי אספקת המים לפלסטינים הוא כשליש מזה המיועד לישראלים, ונפחי מאגרי המים האזוריים הם כחמישית מאלו הישראליים בגדה. כפועל יוצא הספקי מערכת המים הפלסטינית אינם עומדים בדרישה, לחץ המים בצינורות ההובלה יורד ולעיתים ההזרמה נפסקת. היעדר הוודאות בדבר זמינות המים מוביל לכך ש-92% מהפלסטינים אוגרים מים במכלים המוצבים על גגות וחצרות הבתים.

המדיניות הישראלית מונעת את התפתחות משק מים פלסטיני עצמאי ובה בעת מייצרת מחסור קבוע במים בישובים הפלסטיניים. אחת התוצאות של המגבלות שמטילה ישראל על פרויקטים בשטחי C היא שכל מובלעת פלסטינית פועלת כמשק מים נפרד. הפערים בצריכת המים במחוזות השונים בגדה משקפים את המצב הזה: 141 ליטר לנפש בקלקיליה, 129 ליטר בטול כרם, 112 ליטר ברמאללה, 84.5 ליטר בשכם, 69 ליטר בג'נין, ובמחוז חברון, שם צולם סרטון סתימת הבאר, הממוצע הוא 51 ליטר בלבד לנפש.

ההתנחלויות נהנות מאספקת מים כמעט ללא הגבלה. בריכת שחייה בוורד יריחו בבקעת הירדן, יולי 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

ההתנחלויות נהנות מאספקת מים כמעט ללא הגבלה. בריכת שחייה בוורד יריחו בבקעת הירדן, יולי 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

ההשוואה להתנחלויות הסמוכות מדהימה. רוב ההתנחלויות בגדה, למעט יישובי גב ההר והבקעה, מחוברות למוביל הארצי, ואינן תלויות בקידוחים המקומיים. ב-2020 נחנך "קו חוצה שומרון", שמעביר להתנחלויות כמויות מים נוספות באופן קבוע . ההתנחלויות בגב ההר ובבקעה מתבססות על 28 קידוחי מים מקומיים, השואבים כ-30 מיליון קוב בשנה, ממוצע של בין 400 ל-700 ליטר לנפש, לפי דו"ח בצלם, גבוה בהרבה לא רק מהצריכה הפלסטינית, אלא גם גבוה פי שניים עד פי שלושה מהצריכה בישראל.

רווח על המים שישראל מוכרת לפלסטינים

בעוד שהישראלים רשאים לצרוך מים לפי דרישה, הפלסטינים מוגבלים במכסה, שהוגדרה עבורם בהסכמי הביניים, והם נדרשים לשלם על כל חריגה. משום שאינה מסוגלת להעביר מים ממחוזות עשירים במים כמו טול כרם, קלקיליה או יריחו למחוזות שחונים יותר, נדרשת הרשות הפלסטינית להשלים את החסר על ידי קניית מחברת מקורות. כך, לדוגמה, ב-2020 83% מהמים שסופקו במחוז רמאללה ואל-בירה נקנו ממקורות. בסך הכל, כמות המים שהפלסטינים רוכשים מישראל כמעט שילשה את עצמה מאז 1995 ועומדת כיום על 81.2 מיליון קוב, כשליש מתצרוכת המים הפלסטינית.

המים נקנים במחיר מלא, ומכניסים כסף רב לישראל. לפי דו"ח הבנק העולמי, ב-2017 החוב של הרשות למקורות עמד על 335 מיליון דולר. במילים אחרות, לישראל יש אינטרס כספי ברור במניעת פיתוח מקורות מים לפלסטינים, שכן ככל שיהיו להם פחות מים, הם יקנו יותר מישראל. על הרקע הזה, סתימת הבאר באידנא מקבלת ממד ציני של ממש.

דו"ח הבנק העולמי משנת 2009 מצא כי בפועל לפלסטינים גישה וזכות שימוש ל-20% בלבד ממי אקוויפר ההר. הנתון הזה הוא תוצאה של כמה גורמים. האחד הוא ששני שלישים ממכסת המים שאושרה לפלסטינים בהסכמי אוסלו מצויה בצידו המזרחי של האקוויפר. אולם רוב פני השטח באזור המזרחי נמצאים בשטחי C, כלומר בשליטה ישראלית, והשטחים הפתוחים במרחב זה הוכרזו כשטחי אש וכשמורות טבע, שבהם לא מאושר פיתוח של תשתיות להפקת מים.

לא רק זאת. סקר הידרולוגי מסוף שנות התשעים מצא כי מרבית מי התהום באקוויפר ההר המזרחי מליחים, ותהליך ההתפלה שלהם לשימוש ביתי אינו משתלם כלכלית. ברוב הנקודות שבהן אפשר לשאוב מים מתוקים, ישראל כבר הקימה קידוחי הפקה עוד בשנות השבעים. קידוחי העומק הישראליים בבקעה גרמו להתייבשותן של בארות פלסטיניות רדודות יותר, שהיו קיימות עוד לפני ההסכם. בצד המערבי של אקוויפר ההר, לעומת זאת, מתקיימת – לפי דו"ח מבקר המדינה משנת 2021 – שאיבת יתר, המביאה את מי התהום לחוסר של 203 מיליון קוב מתחת לקווי התפעול המומלצים ו-17 מיליון קוב מהקו האדום. רוב הקידוחים באזור הזה, ראוי לציין, הם ישראליים.

רוב קידוחי המים בגדה הם ישראליים. קידוח מים ישראלי בבקעת הירדן (צילום: מתן גולן)

רוב קידוחי המים בגדה הם ישראליים. קידוח מים ישראלי בבקעת הירדן (צילום: מתן גולן)

שאיבת היתר הזו מפירה לכאורה את הסכמי אוסלו, שבהם נכתב כי שני הצדדים ינצלו את משאב המים "באופן אשר יבטיח שימוש בר-קיימא בעתיד, בכמות ובאיכות". מעבר לכך, אמנת ז'נבה הרביעית מחייבת את הכוח הכובש, כלומר ישראל, לא לבצע שינויים יסודיים בשטח, ובין השאר לשמור על משאבי הטבע ועל גישת האוכלוסייה הכבושה אליהם.

בעקבות לחץ בינלאומי, ישראל התחייבה לספק לכפר ברדלה שבבקעת הירדן מים ללא תשלום, לאחר שהבארות שלו התייבשו. אבל מדובר במקרה חריג. ישראל אינה מעניקה היתרים לקידוחים חדשים בשטחי C או לצורך העמקת הבארות שייבשו. השאיבה הישראלית מצמצמת את נפחי הנביעה במעיינות מתוקים ששימשו את הקהילות הסמוכות, וחלק מהמעיינות אף הוכרזו לאורך השנים כשמורות טבע וגודרו, בלי שניתן פיצוי לקהילות המקומיות. בשנים האחרונות, מתנחלים אלימים משתמשים בגידור מעיינות כחלק ממהלך לנישול קהילות רועים פלסטיניות ממקורות המחיה שלהן, לדוגמה, המקרה של עין אל חילווה.

על הרקע הזה, טענת הצבא כי הבאר הפלסטינית שנאטמה "פוגעת במצאי המים הטבעיים" צינית לחלוטין. נפח כל אחת מהבארות, או של בורות המים, שמשמשים את קהילות הרועים הפלסטיניות, הוא כמה עשרות קובים של מים בלבד, לעומת כ-2.4 מיליארד קוב מים שישראל מפיקה בשנה. העובדה שהישרדות של הקהילות האלה תלויה במים המעטים האלה לא עצרה את הצבא מלהרוס שוב ושוב את תשתיות המים של הקהילות המוחלשות האלה.

בין 2012 ל-2022 "בצלם" תיעד 234 מקרים של פגיעה בתשתיות מים – מהם 112 בורות מים, 77 החרמות של מיכלי מים ועוד עשרות אירועי הרס של רשתות הובלת מים ושל מאגרי מים. השיא הגיעו בשנים 2020-2021, אז נרשמו כ-50 מקרים כאלה בכל שנה. בעוד שבורות מים חדשים הם לכאורה יעד אכיפה קל מבחינה משפטית, חלק מבורות המים קיימים עשרות שנים, ולחלקם רישיון מלפני 1967. אולם גם תחזוקת הבורות האלה קשה, שכן הצבא אוסר על עבודה עם מלט ללא רישיון מחוץ לתחומי היישובים הפלסטיניים. היעדר תשתיות טיפול בשפכים כמו גם ירידת מפלס האקוויפר משאיבת יתר – מובילים לכך שתפוקת בורות המים הפלסטיניים יורדת תוך כדי צניחה באיכות המים.

למרבית מחנות הצבא אין מערכת לטיפול בשופכים

גם הטענה של הצבא שהבאר הפלסטינית שנאטמה יש בה "פוטנציאל לזיהום אקוויפר ההר" נשמעת צינית על רקע העובדה שהצבא עצמו אחראי לזיהום מי התהום בגדה. לפי דו"ח מבקר המדינה מ-2017, רוב בסיסי הצבא בגדה אינם מחוברים למערכת ביוב, וכבר עשרות שנים הם מזרימים את השפכים שלהם לשטחים פתוחים. "משרד מבקר המדינה מעיר לצה"ל ולמשרד הביטחון כי אין זה ראוי שצה"ל, הריבון בשטח, והגורם האחראי להגנת הסביבה ולאכיפת החוקים הסביבתיים, ובכלל זאת בנושא זיהום מים, יהיה מזהם בעצמו", כתב המבקר בדו"ח.

נחלים הפכו לצינורות ביוב. פלסטינית ליד ביוב הזורם בנחל ליד קלקיליה (צילום: אחמד אל-בז / אקטיבסטילס)

נחלים הפכו לצינורות ביוב. פלסטינית ליד ביוב הזורם בנחל ליד קלקיליה, 2012 (צילום: אחמד אל-בז / אקטיבסטילס)

בנובמבר 2020 הורה משרד הבריאות להפסיק את שאיבת המים מקידוח "מחנה חורון" בעקבות מפגע ביוב בבסיס צבאי סמוך. המצב בנוגע לבסיסי הצבא בגדה לא השתפר מאז. במסמך של עמותת צלול, שפורסם לפני חודש, ביולי 2023, נכתב כי למרבית מחנות הצבא בגדה עדיין אין מערכות טיפול בשפכים.

בסיסי הצבא אינם המזהם היחיד, ובטח שאינו העיקרי, של מי התהום באקוויפר ההר. מדובר במחדל רחב וארוך שנים, שמתרחש תחת אחריות השלטון הצבאי בגדה, ולו השלכות ישירות על משק המים הישראלי.

אקוויפר ההר מספק כ-20% מצריכת המים במדינת ישראל, וחשיבותו "נובעת הן מכמות המים השפירים בה והן מאיכותם הטובה יחסית", לפי דו"ח מבקר המדינה מ-2017, שדן ב"זיהומי מים בין מדינת ישראל לשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה". מרבית אקוויפר ההר מצוי ממזרח לקו הירוק.

על פי אותו דו"ח, מקור הזיהום העיקרי של אקוויפר ההר בשפכים בלתי מטופלים, ביתיים ותעשייתיים. מרבית השפכים בגדה (כ-77% אחוז מהם, נכון ל-2015) מוזרמים ישירות לסביבה דרך בורות ספיגה או ישירות לנחלים. כמות השפכים גדלה בהתמדה הגידול המהיר באוכלוסייה, אולם הטיפול בשפכים מפגר מאחור.

רוב שפכי הכפרים הפלסטיניים מוזרמים לבורות ספיגה ומחלחלים באיטיות למי התהום. רוב שפכי הערים הפלסטיניות מסולקים לנחלים "חוצי גבולות", שהפכו בפועל ל"תעלות ביוב פתוח", ביניהם נחל חברון, נחל מכמש, נחל קדרון, נחל הקישון, נחל שכם (שזורם לנחל אלכסנדר), נחל סיר (שזורם לירקון) ונחל מודיעים. הביוב בנחלים האלה מזהם את אקוויפר ההר, ובהמשך חלקם זורמים ומזהמים את אקוויפר החוף בישראל.

באותו דו"ח נכתב כי "להתנהלות גופי השלטון הישראליים יש חלק לא מבוטל" בזיהום השפכים הפלסטיני בגדה, ו"החסמים העיקריים הם הפסקת אישור פרויקטים בוועדת המים המשותפת; קשיים באישור, תיאום וייזום פרויקטים במימון המדינות התורמות; והיעדר מדיניות של ממשלת ישראל בנושא". אפילו בתחום הזה, ישראל גובה רווח כספי. לפי דו"ח המבקר, רשות המים גבתה מהרשות הפלסטינים סכומים מופרזים על טיפול בשפכים שהפלסטינים מזרימים לנחלים, שפכים שמטופלים במכוני טיהור שפכים (מט"שים) בשטח ישראל.

 לפי הדו"ח, את רוב הפרויקטים הפלסטיניים של טיפול בשפכים מממנת הקהיליה הבינלאומית, בעוד ישראל מעכבת את ביצועם. קיים "אינטרס ישראלי מובהק שמתקנים כאלה ייבנו ויתוחזקו כראוי, מתוך שיתוף פעולה ותיאום עם ישראל, כדי למנוע זיהום למי התהום ולנחלים", כתב המבקר והעיר למנהל האזרחי ולמתאם הפעולות בשטחים על חלקם המרכזי בעיכוב הפרויקטים.

כל הפרויקטים הישראליים אושרו

המבקר מאזכר את דו"ח הבנק העולמי, ולפיו, נכון ל-2009, 106 פרויקטים של הפקה והובלה שלמים ו-12 פרויקטים להקמת מט"שים ממתינים לאישור ועדת המים המשותפת, חלקם במשך כעשור. בין השנים 2001 עד 2008, רק 50% מהפרויקטים הפלסטיניים אושרו, ורק שליש מהם הגיעו להיתר בנייה ומימוש. לעומתם, ועדת המים המשותפת אישרה את כל הפרויקטים הישראליים ובנייתם קודמה.

פרויקטים פלסטיניים לא מקבלים אישור. פלסטינים ממלאים מים במכלית ליד שכם, 2009 (צילום: אקטיבסטילס)

פרויקטים פלסטיניים לא מקבלים אישור. פלסטינים ממלאים מים במכלית ליד שכם, 2009 (צילום: אקטיבסטילס)

בין השנים 2010-2016, אז ועדת המים המשותפת לא התכנסה, פרויקטים ישראליים לא עוכבו, לעומת עשרות פרויקטים פלסטיניים שקידומם הוקפא, ביניהם גם כאלו שהוגשו לפני 2010. לפי המבקר, נכון ל-2017, הוקמו 94 מט"שים לשירות ההתנחלויות, לעומת 13 מט"שים לשירות כל הפלסטינים הגדה. בחישוב לפי גודל אוכלוסיה, היחס בין מט"שים לנפש אצל המתנחלים לעומת הפלסטינים הוא 40 לאחד.

המצב הזה הביא לכך ש-94% מהשפכים הלא מטופלים שמוזרמים לסביבה בגדה מקורם ביישובים הפלסטינים, כך לפי נתוני רשות הטבע והגנים (רט"ג) בעוד 88% משפכי האוכלוסייה הישראלית עוברים טיפול במט"ש. אבל הנתונים האלה אינם מציגים תמונה מלאה כי הם מתעלמים לחלוטין מאיכות המים "המטופלים".

בפועל, מרבית המט"שים הישראלים בגדה נבנו עבור נפחי טיפול קטנים שלא תואמים את גודל האוכלוסיה כיום, ובחלקם הוקמו בריכות חמצון שמעניקות טיפול בסיסי בלבד. גם אלו, לפי דו"ח המבקר, בחלקן אינן מתוחזקות כראוי ותיפקודן "חלקי בלבד". המתקנים אינם מסוגלים לטהר בצורה מלאה את נפחי השפכים, והעומס גורם לא פעם להצפת נחלי הגדה בשפכים ישראלים, גולמיים או באיכות טיפול נמוכה.

"שפכים של חלק מהיישובים הישראליים (מוזרמים) לנחלים ולסביבה", לפי דו"ח המבקר. "שפכי קריית ארבע זורמים לנחל חברון, שפכי אלקנה ליובלי נחל רבה, שפכי קדומים לוואדי אבו ג'מוס, שפכי עפרה לוואדי אל-עין, חלק מקולחי אריאל ליובלי נחל שילה, קולחי כוכב יעקב ופסגות לנחל מכמש, קולחי חשמונאים מסולקים למדרון הסמוך ליישוב, קולחי טלמון זורמים ליובל של ואדי ג'ב נציר, עודפי קולחי גוש עציון זורמים לנחל צופית". הנתונים האלה מתיישבים עם דו"ח בצלם מ-2009, לפיו 38% מכלל השפכים הזורמים בגדה מקורם בהתנחלויות או בירושלים.

במורד הנחלים שאליהם מוזרמים השפכים נמצאות לרוב אדמות פלסטיניות חקלאיות. מבקר המדינה העיר על הזרמת שפכים מההתנחלויות לנחלים כבר בדו"ח מ-1993, אבל התופעה ממשיכה להתקיים: שפכים מההתנחלות ומאזור התעשיה אלון מורה זורמים למטעי הזיתים של דיר אל ח'טב, שפכים מאזור התעשייה של אריאל ומההתנחלות ברוכין זורמים לנחל שילה (הזורם לירקון) ולמטעי הזיתים של הכפר ברוקין. בדו"ח של בצלם 2009 מצוטטים רופאים פלסטיניים, שמעידים כי בעונות הקיץ פורצות בכפרים הפלסטינים מגפות זיהומיות, שמקורן כנראה במים המזוהמים, לרבות מטרדי ריח, יתושים, תופעות אלרגיות וכאבי ראש.

גידולים פלסטיניים נפגעים משפכים מהתנחלויות. מטע זיתים בברוקין, ליד התנחלות ברוכין (צילום: מתן גולן)

גידולים פלסטיניים נפגעים משפכים מהתנחלויות. מטע זיתים בברוקין, ליד התנחלות ברוכין (צילום: מתן גולן)

זיהומים קשים בבארות ובנחלים

דו"ח האו"ם משנת 2002 מצטט מחקר של אוניברסיטת בית לחם משנת 1999, ולפיו ב-99% מהדגימות במאות מעיינות נמצאו ריכוזים חורגים של חיידקים קוליפורמיים ממקור צואתי, שמחייבים טיפול מקדים לפני שימוש. ומחקר של משרד הבריאות הפלסטיני משנת 2001, שדגם אלפי בארות ומכלי מים ביתיים, מצא ערכים בקטריאליים גבוהים מאלה שנקבעו עבור מי שתייה על ידי ארגון הבריאות העולמי ב-22% מהם. המחקר גם מצא קשר בין ההתפרצויות התכופות של מחלות מעיים בגדה לזיהום מקורות המים.

בחינה של 14 מחקרים עדכניים, שפורסמו בכתבי עת מדעיים, בנוסף לשלושה שמוזכרים בדו"ח האו"ם, מעלה ממצאים דומים. לדוגמה, בארבעה מתוך חמישה מחקרים שבחנו מעיינות, שיעור הדגימות שבהם נמצאו קוליפורמים צואתיים מעבר לתקן נע בין 47%-100%, כאשר הנתונים משתנים מנחל לנחל ולפי עונות השנה.

לפי 13 מתוך 14 המחקרים, חוץ מזיהום בקטריאלי, ישנה מגמה של עלייה בריכוזי החנקות במי התהום ובמעיינות ברחבי הגדה. מקור החנקות במים הוא ביולוגי: חלחול של ביוב, זבל וחומרי דישון. זו מגמה מטרידה, שכן מים מזוהמים בחנקות מובילים לתחלואה קשה אצל פעוטות ("תסמונת התינוקות הכחולים"), ומקושרים לתחלואה סרטנית. ניקוי מי התהום מחנקות כרוך בתהליכים יקרים מאוד.

זיהום חמור נוסף המאיים על אקוויפר ההר נובע משפכים תעשייתיים. לאורך השנים הוקמו בגדה יותר מ470 מפעלים באזורי תעשייה בהתנחלויות. לפי דו"ח בצלם מ-2017, בין מהמפעלים האלה נכללות גם תעשיות מזהמות מאוד המטפלות בפסולת מסוכנת – לרבות בוצת שפכים, פסולת רפואית זיהומית, שמנים משומשים, מְמִסִים, מתכות, פסולת אלקטרונית, סוללות ועוד.

סיבה אפשרית להקמת המפעלים האלה מעבר לקו הירוק היא שהרגולציה הסביבתית שם פחותה מאשר בתוך הקו הירוק. בדו"חות שונים של מבקר מדינה ושל המשרד להגנת הסביבה נמצאו ליקויים בתחזוקת המט"שים המשרתים את המפעלים אלו, לרבות אירועי חלחול שפכים תעשייתיים גולמיים למי התהום באקוויפר ההר.

אין פיקוח אפקטיבי. מטמנת אשפה ליד קלקיליה (צילום: מתן גולן)

אין פיקוח אפקטיבי. מטמנת אשפה ליד קלקיליה (צילום: מתן גולן)

למפעלים בהתנחלויות מצטרפים מתקני התעשייה והפסולת הפלסטיניים. לפי מסמך של האו"ם משנת 2020, 47% מהפסולת הפלסטינית מועברת לאתרי הטמנה פיראטיים או לשריפה. מתחקיר Wall Street Journal ממאי האחרון עולה כי בכפרים ובערים הפלסטיניות בגדה פועלים כ-70 אתרי הטמנה פיראטיים, וששלושה אתרי ההטמנה המרכזיים מתקרבים לסף הקיבולת. הרשות הפלסטינית מתקשה להתמודד עם התופעה, מה עוד שהסכם אוסלו מאפשר לה להקים אתרי הטמנה בשטחי A ו-B בלבד. כך קורה שבעוד שישראל מרחיקה את אתרי ההטמנה המרכזיים שלה לנגב, הפלסטינים נאלצים להקים את האתרים שלהם בקרבת אוכלוסייה.

בעוד שבתוך ישראל, רשות המים מבצעת ניטור מסביב לכ-400 מוקדי סיכון לזיהום – ניטור דלק, אתרי תעשייה ואתרי פסולת, ממזרח לקו הירוק המצב שונה לחלוטין. "עלה כי באקוויפר ירת"ן (צידו המערבי של אקוויפר ההר, מ"ג), אין פעולות ניטור תעשייתי משמעותיות", נכתב בדו"ח מבקר המדינה מ-2021. "חסר ניטור של מתקני דלק הנמצאים מעל (ה)אקוויפר… רשות המים לא ביצעה בירת"ן ובאקוויפרים הצפוניים סקרי הערכת פוטנציאל והיקף זיהום מי התהום, ומכאן שאין ברשותה נתונים על נפח הזיהום בהם ועל שטחו".

 ישראל לא מנטרת את הזיהום בגדה, אף שמאז 2013 רשות המים מתריעה כי זיהום מים שמקורו במעלה הזרם בשטחי הגדה, מתקדם לקידוחי השאיבה הישראליים בקרבת הקו הירוק. זאת, כמובן, בתוספת ל-2.7 מיליון הפלסטינים שאקוויפר ההר הוא מקור המים הבלעדי שלהם, וכך גם תושבי חלק מההתנחלויות. חרף העובדה שמיליונים מסתמכים על מים אלו, אין מערך ניטור ישראלי שיבדוק האם המים כלל ראויים לשימוש. ישראל מקפידה לעצום את עיניה מול המחדל הזה שעלול לפגוע גם בתושביה בתוך הקו הירוק.

ריכוזים גבוהים של קוליפורמים ומתכות כבדות. נחל פרת בגדה המערבית (צילום: מתן גולן)

ריכוזים גבוהים של קוליפורמים ומתכות כבדות. נחל פרת בגדה המערבית (צילום: מתן גולן)

"מסכן את מי השתייה של מדינת ישראל"

מחקרים פלסטיניים עדכניים זיהו מתכות כבדות וכימיקלים בשיעור החורג מהתקן של ארגון הבריאות העולמי. בחלק מהדגימות ממי הבארות (5 מחקרים) והמעיינות (3 מחקרים) שבחנו. המחקרים מסיקים כי מקורות הזיהום מקומיים, ומחלחלים מהיישובים הסמוכים. לפי אחד המחקרים, בכ-50% מהדגימות של המעיינות במחוז רמאללה וסלפית נרשמו ריכוזי אלומיניום החורגים פי 2-3 מהתקן (קשורים לתחלואה באלצהיימר, פרקינסון, סניליות ודמנציה). כמו כן נמצאו ריכוזים מעל לתקן של בריום ב-50% מהדגימות, של סולפטים וגופרות ב-32% מהדגימות, ושל נחושת ואבץ. במעיינות אחרים בגדה נרשמו חריגות מהתקן בעופרת, קדמיום, ניקל, בורון, אשלגן וזרחות.

המחקרים מצביעים כי המזהמים המתועשים מחלחלים גם למי התהום ולבארות ברחבי הגדה. במחוז ירושלים ויריחו 40% מהדגימות בבארות הראו שיעור עופרת גבוה מהתקן, 33% מהדגימות חריגה באלומיניום ו-8% קדמיום חורג. מחקר נוסף על בארות יריחו מצא חריגה מהתקן גם בשיעורי כרום, מנגן, ניקל כסף ועופרת. גם בבארות בצפון הגדה – בג'נין, שכם וטול כרם – המצב דומה. במחקר בודד בוצע באופן חריג ניטור לתליום, מתכת רעילה שחשיפה ממושכת אליה מסוכנת לבני אדם, והיא נמצאה ב-100 אחוז מדיגום הבארות בשכם ובג'נין.

ב-2016 שלח מנכ"ל רט"ג לשר הביטחון דאז, משה יעלון, מכתב שבו התריע כי הטיפול בביוב בשטחי הגדה חמור מאוד ומסכן גם את תושבי ישראל בתוך הקו הירוק. "ממשלות ישראל לא טיפלו כהלכה בבעיית הביוב בשטחי יהודה ושומרון", הוא כתב. "לצערי, מצב הטיפול בביוב בהתיישבות היהודית אינו טוב בהרבה. אני מציע ומבקש שנושא זה יעלה לשולחן הממשלה ותיפול החלטה ברורה לפיה מדינת ישראל לא רואה בנחלים נתיבי ביוב וקולחים ולא תסכים לסכן את מי השתייה של אזרחי מדינת ישראל ושל כל תושבי יהודה ושומרון".

 במה שנוגע לחוקי הגנת הסביבה, המצב בגדה כאוטי. ישראל החילה על ההתנחלויות חלק מחוקי הסביבה שלה, לרבות חוק המים, האוסר על זיהום מים, אבל כפי שראינו, החוקים האלה לא ממש נאכפים. בשטחי A ו-B לכאורה אין לישראל סמכות להחיל את חוקי הסביבה שלה, אולם האחריות שלה נובעת גם מסעיף 56 באמנת ז'נבה הרביעית, המטיל על המדינה הכובשת "להבטיח במלוא מידת האמצעים שברשותה ותוך שיתוף פעולה עם הרשויות הלאומיות והמקומיות… את הבריאות וההיגיינה הציבורית בשטח הכבוש". הוא אף מזכיר את פסיקת בג"צ משנות השבעים, שקבע כי "חובתו של המחזיק כלפי האוכלוסייה האזרחית אפילו מחייבת אותו לשנות מן החוקים, שכן צרכי החברה משתנים במרוצת הזמן"

ישראל אמנם אינה מכירה בכך שהגדה היא שטח כבוש, ובכך היא מתחמקת מהחלת אמנת ז'נבה, שהיא חתומה עליה, על השטחים האלה. כדוגמה לבריחה מאחריות, בדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ב-2016 טען נציג הצבא כי החלת חוקי הסביבה על שטח C עשויה להתפרש כאילו ישראל סיפחה את הגדה. כלומר כשזה מגיע לחובה להגן על בריאות התושבים בגדה, פלסטינים וישראלים, פתאום הצבא נזכר שהוא חושש מסיפוח, זאת אחרי שישראל סיפחה בפועל 80 אחוז ממי התהום של הגדה.

אולם אפילו בדו"ח מבקר המדינה מ-2017 נאמר כי בעת כיבוש ארוך טווח, כפי שקורה בגדה, המשפט הבינלאומי מצדיק ואף מחייב חקיקת חוקים לשמירה על איכות הסביבה, "למשל הצורך למניעת זיהום מקורות מים… נמצא כי ממשלת ישראל לא גיבשה עד כה מדיניות לניהול סביבתי חוצה גבולות בכלל ולניהול זיהומי מים מסוג זה בפרט… בכך התעלמה מהשלכותיו הרחבות של הנושא, בין היתר על עתודות המים של ישראל, על בריאות הציבור ואף על ההיבט המדיני-ביטחוני."

במהלך 56 שנות כיבוש, ישראל, מעצמת מים בתוך הקו הירוק, הובילה את אקוויפר ההר עד סכנת קריסה משאיבת יתר, ממציאה באופן שיטתי את התושבים הפלסטינים, ואחראית באופן ישיר על זיהום מי התהום בגדה באופן שמסוכן לא רק למי שחיים בה, אלא גם למי שחי במישור החוף. . על על הכל היא מכסה באחיזת עיניים מהסוג העלוב ביותר כשהיא טוענת שבאר מים קטנה, באזור צחיח בדרום הר חברון, היא זו שתייבש את הגדה ותזהם את מי התהום שלה. הטיעון הזה לא מחזיק מים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ההיסטוריה היהודית תהיה מוכתמת במה שישראל עשתה בעזה. פלסטינים אחרי הפצצה ברפיח, אפריל 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

ההיסטוריה היהודית תהיה מוכתמת במה שישראל עשתה בעזה. פלסטינים אחרי הפצצה ברפיח, אפריל 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

כן, זה רצח עם

ברוב המקרים של רצח עם, מבוסניה עד נמיביה, מרוואנדה עד ארמניה, מחוללי הרצח אמרו שהם פועלים מהגנה עצמית. העובדה שמה שקורה בעזה לא דומה לשואה, כותב חוקר השואה עמוס גולדברג, לא אומרת שזה לא ג'נוסייד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf