newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כרם יש למשפחת סמארה בהתנחלות ברוכין, אבל להגיע אליו אינה יכולה

לפי תוכנית המתאר של התנחלות ברוכין, בעלי כרם הזיתים ב"מובלעת" בתוך היישוב צריכים לקבל אליו גישה חופשית. אבל בגדה המערבית אין חוק, ומשפחת סמארה, שגידלה את העצים במשך דורות, למדה החודש זאת על בשרה. מסע מצולם אל אדמה, כיבוש ושרירות לב

מאת:
"אם אני רואה אותך בחוץ, אתה מת". מתנחל מברוכין חוסם את משפחת סמארה ברכה למטע הזיתים שלה (צילום: מתן גולן)

"אם אני רואה אותך בחוץ, אתה מת". מתנחל מברוכין חוסם את משפחת סמארה בדרכה למטע הזיתים שלה (צילום: מתן גולן)

בוקר ה-19 לאוקטובר, נפת סלפית. הגשם הראשון סימן את תחילת עונת המסיק בגדה המערבית, הארץ המנוקדת במטעי זיתים. אנחנו פוגשים את מוראד ור'אאד סמארה מהכפר ברוקין במעלה ציר העפר בצד המזרחי של ברוכין. בקצה השביל ניצבת עמדת שמירה ובה חיילים במדי זית. הרבש"צ של ברוכין כבר כאן. אמש הגיע האישור מהמת"ק הפלסטיני לעיבוד מטע הזיתים בבעלותם של מוראד ור'אאד, הנמצא במובלעת בתוך גדר היישוב.

בתחילה האווירה מנומנמת. האקטיביסטים היהודים שבאו לסייע שומרים מרחק כדי לא להסעיר את הרוחות. מוראד מציג מסמכים לחיילים שעולים בקשר. ניכר שאינם ערוכים לסיטואציה. אמו של מוראד סוחבת שק לבן של קמח, בתוכו יריעות עבור המסיק. בנו של מוראד מתבונן. מן המחסום ניתן לראות את העצים הקיצוניים בחלקה.

בין משפחת סמארה מברוקין למטע הזיתים שלה ניצב מחסום אנושי בחאקי. חיילת עם רסטות. חייל עם מגני ברכיים. אדם חובש כיפה מן היישוב פונה למוראד: "אם אני רואה אותך בחוץ – אתה מת", הוא מבהיר. החיילים נטועים במקומם. הרוחות מתלהטות. אמם של מוראד ורא'אד צונחת על הקרקע בבכי. כוח שיטור מגיע למקום. מסיק לא יהיה כאן בקרוב. "תלכו לאיציק במת"ק", קורא לעברנו קצין של המינהל האזרחי. המשמעות הכבדה של המשפט הקצר הזה תתחוור בימים הקרובים.

אנו נוסעים במעלה הרחובות הצרים של ברוקין לבית משפחת סמארה, כדי לאסוף את המסמכים החיוניים עבור הביקור במת"ק הישראלי. המרפסת צופה לעבר מדרונות משוישים בטראסות עמוסות עצי זית. בקצה שדה הראיה נמצאת ברוכין, האדמות החקלאיות של הכפר פרוסות עד אליה. אלו אדמות "מירי", אדמות חקלאיות לפי הגדרת הטאבו העות'מאני. מעבר להן, במרחק של יותר מ-2.5 ק"מ מהכפר, נמצאות אדמות "מוואת" של הכפר. מרבית הקרקעות עליהן הוקמה ברוכין, היו אדמות מוואת שהוכרזו "אדמות מדינה" והופקעו מהפלסטינים או לחילופין אדמות "מירי" בתחזוקה חקלאית נמוכה.

עצם בגרון של דוקטרינת ההפקעה

החלקה של משפחת סמארה במגרש 1060 בברוכין היא למעשה טעות ססטיסטית של דוקטרינת ההפקעה הישראלית, היושבת כעצם בגרון של מפעל ההתיישבות היהודי. העצם בגרון יצרה תצורה ייחודית לתוכנית המתאר של היישוב ברוכין. בלב התוכנית נמצאת מובלעת חקלאית, המוזכרת אפילו בסעיף 11 תחת הכותרת "המובלעת". זהו מטע הזיתים של משפחת סמארה. הקושאן, שמחזיקה המשפחה, ועודכן ב-1938 בתקופת המנדט, מוכיח את הבעלות החוקית על הקרקע. זאת, בעוד הקרקעות הסמוכות למטע, ואשר בעליהן לא שמו ידן על חוזה בעלות קרקע, הופקעו כליל.

מיליוני דונם שהוכרזו "אדמות מדינה". ברוקין מול ברוכין בראש הגבעה (צילום: מתן פלג)

מיליוני דונם שהוכרזו "אדמות מדינה". ברוקין מול ברוכין בראש הגבעה (צילום: מתן גולן)

המלאכה של הכרזת "אדמות מדינה" בגדה המערבית והעברתן בפועל לשליטה ישראלית החלה מייד לאחר מלחמת 1967. באמצעות שימוש פרצה בחוק הבינלאומי המאפשר לכובש לתפוס שטחים "לצרכים צבאיים חיוניים ודחופים", בין השנים 1968 ל-1979 ישראל השתלטה על כ-47 קמ"ר (47 אלף דונם) של קרקע בבעלות פלסטינית פרטית, והתחילה להשתמש בהם להקמת התנחלויות. בעקבות בג"צ אלון מורה ב-1979, שקבע כי לא ניתן להכשיר התיישבות קבע אזרחית בשטחים שנתפסו לצרכים צבאיים, האיצה ישראל את תהליך איתור האדמות העונות על הקריטריונים המאפשרים להגדירן כאדמות מדינה.

"אמרתי לו שזו האדמה שלי, עבדתי בה משנת 80' עם אבא שלי, עם המשפחה, גם הסבא שלי היה שם. אין לי אדמה, רק זאת האדמה שלי. הקצין אומר: תעשה ניירות חדשים!"

סעיף עזר לתקנון הגדרת אדמות מדינה משנת 1969 נחלץ לסיוע ה"התיישבות הציונית". סעיף זה קובע כי אדמות מדינה יוגדרו גם כאשר:  1. לא אותר רישום בעלות קודם על הקרקע. 2. קרקע מירי לא עובדה במשך שלוש שנים ברציפות. 3. קרקע מירי עובדה במשך פחות מעשר שנים 4. קרקע מוגדרת כ"מוואת". כמו כן, שינתה מדינת ישראל שינתה את ההגדרה של המונח "עיבוד" חקלאי בקרקע סלעית, כך שהטוען לזכויות בקרקע חייב להוכיח שהוא עיבד לפחות 50% משטח החלקה.

"אם שטח חלקי האדמה שעובדו מהווה פחות מ-50%, אז כל החלקה תיחשב 'אדמת מדינה' והחקלאי נשאר ללא זכויות כלשהן. בכך, ישראל סיווגה רכוש, שנחשב על פי החוק המקומי לרכוש פלסטיני פרטי, כרכוש ממשלתי", מתאר דו"ח של ארגון זכויות האדם BADIL. עד 2008, מספר אותו דו"ח, ישראל הפכה ל"אדמות מדינה" כ-4100 קמ"ר (4.1 מיליון דונם), כולל שטחי אש, שהם כ-70% משטחי הגדה המערבית.

טנק וילדים משחקים בין קראוונים

היישוב ברוכין הוקם ב-1999 על אדמות מדינה, לאחר שאישור ראשוני להקמתו ניתן בוועדת השרים לענייני התיישבות ב-1983 על פי הצעה של המפד"ל (מפלגת האם של הציונות הדתית). בתחילה עלו על הקרקע כעשרה קרוואנים ללא היתר, ופונו על ידי כוחות צה"ל. ניתוח תצ"אות מראה שהציר הראשוני שהוביל להתנחלות חצה את מטע הזיתים של משפחת סמארה.

במשך כעשר שנים היתה ברוכין התנחלות לא חוקית, והוגדרה כשכונה מרוחקת של "עלי זהב", ב-2012 הכשירה ממשלת ישראל את היישוב, וב-2014 הוגשה עבורו תוכנית מתאר. 27 עותרים מהכפר ברוקין, ביניהם משפחת סמארה, הגישו התנגדות לתוכנית, אולם התוכנית אושרה. משפחת סמארה היא אחת משתי המשפחות הפלסטיניות הבודדות שהצליחו להוכיח את בעלותן על מגרשים בתוך שטח "הקו הכחול" של ברוכין. ברוכין נמצאת היום בתנופת בנייה, ומונה יותר מ-300 משפחות.

צילום שהופיעו בזמנו בעיתונות יכול ללמד על ימיה הראשונים של ברוכין: שלושה עוללים משחקים להם בין קרוואנים, בצילו של טנק ישראלי. התמונה הזו עשויה להסביר מדוע במשך כ-20 שנה לא ניסו בני משפחת סמארה להגיע אל השטח שהם מגדירים אותו כ"מוצב".

התב"ע של ברוכין. הכתם הירוק בחלקה הימני של ההתנחלות מייצג את הכרם

התב"ע של ברוכין. הכתם הירוק בחלקה הימני של ההתנחלות מייצג את הכרם

רק לאחר הערעור על תוכנית המתאר של היישוב ב-2014, החלה משפחת סמארה להגיש בקשות תיאום למת"ק במטרה למסוק את מטע הזיתים שבבעלותם במובלעת במגרש 1060 בלב ברוכין. אבל רק באוקטובר 2020 הגיעה תשובה חיובית מהמת"ק הישראלי, ובאותו חודש, לראשונה מאז ראשית האינתיפאדה השנייה, הגיעו בני משפחת סמארה לכרם הזיתים שבמובלעת.

עפ"י דו"ח של האו"ם מ-2008, כ-45% משטחי הגדה המערבית, כ-900 אלף דונם, נטועים בכרמי זיתים. יותר מעשרה מיליון עצים. בין 80 ל-100 אלף משפחות פלסטיניות מסתמכות כלכלית על גידולי הזיתים.

לפי הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, ב-2018 הופקו בפלסטין כ-40 טון מעוקב שמן זית בשווי של 160-190 מיליון דולר. העץ, שפריו עיצב את ההיסטוריה האנושית במזרח התיכון, משגשג בנוף הטרשי, ולא במקרה הפך לסמל המבטא את מאבקו של המקומי המכה שורשיו באדמה. הוא גם המושא למאבק הדמוגרפי על פני הקרקע.

מפות ומסמכים בשקית ניילון

מחפשים מסמכים ישנים. המפול של משפחת סמארה (צילום: מתן פלג)

מחפשים מסמכים ישנים. המפול של משפחת סמארה (צילום: מתן גולן)

השולחן מתמלא, לחם נטבל בשמן זית. האם מסמנת עם היד את מחצית הגובה בשק הקמח הלבן. מוראד מסביר. העצים בחלקה בני 40 שנה, הם נשתלו בידי הסבים. האחים מסקו את העצים הללו כילדים. בשנה שעברה הם מסקו את העצים הדרומיים בחלקה שבתוך ברוכין, אבל הפרי הדליל מילא חצי שק לבן. לחלק הצפוני, הצפוף יותר בעצים, לא הורשו לגשת.

מוראד מציג צילומים מהמסיק של השנה הקודמת. מסמכים נשלפים לאחר האוכל, ביניהם תשריט תוכנית המתאר של ברוכין מ-2014, בתוספת כתב יד, כמו במפת אוצר. עוד מוצג העתק מס רכוש מטעם המינהל האזרחי מ-2020 וכתב הירושה של האב המוריש את חלקת הזיתים לחמשת ילדיו. בטלפון מוצג צילום של שטר הבעלות מ-1938.

הפעילים מחפשים את הטלפון של איציק מהמת"ק, משימה שמסתמנת כבלתי אפשרית. מצלצלים למשרדי המת"ק, עונה חיילת. אי אפשר לדבר עם איציק. אי אפשר לעזור מרחוק. ניאלץ להגיע. בניילונית – מפות ושטרי בעלות, שניכר בהם השימוש.

אנחנו יוצאים מברוקין לקלקיליה – לעבר המת"ק במעבר אייל. הכביש הצר מתפתל בין גבעות עמוסות עצי זית. ביניהן צץ לו מדי פעם צריח אשר תחתיו נפרשת עיירה. זהו יום חג, יום לידת הנביא מוחמד. הרחוב הראשי בקלקיליה פקוק, ילדים עם הוריהם מחלקים סוכריות לכלי רכב שעוברים. נהגות צעירות מוציאות ראש עם שיער חשוף ומודות להם. רוכלים מוכרים גויאבות ריחניות וזיתים מהעונה. אנו חוצים את העיר כולה. הרחוב מוביל אל הקצה השני של העיר: מעבר אייל.

חומת ההפרדה ליד מעבר אייל (צילום: מתן פלג)

חומת ההפרדה ליד מעבר אייל (צילום: מתן גולן)

זהו שער העיר, אך אלו גם אחוריים. חומת ההפרדה ניצבת מאחורי מעברי ברזל חלודים, בסטות סגורות משני הצדדים מרמזות על מספר האנשים שפוקד את המקום בימי חול. צריחי מגדלי השמירה מפוחמים. מועקה כבדה מתיישבת בגרון. זהו לבירינט ברוטליסטי. הברוטליזם בארכיטקטורה עושה שימוש במסות חשופות של בטון. נדמה שהישראלים לקחו את הברוטליזם צעד אחד קדימה מדי. אסתטיקה שנעה בין בונקר לבית מטבחיים ולעמדות בידוק בנתב"ג. או אולי פשוט אסתטיקה של כלא.

השעה 13:15 בצהריים, והמאבטח מחוויר כשהוא מזהה את שני הצלמים היהודים מלווים את רא'אד מתוך שטח A. המצלמות, שבהן השימוש אסור במתקן, עוברות במכונת השיקוף. מבקשים מאתנו להמתין. לאחר דקות אחדות הדלת נפתחת למרחב שמזכיר ביקורת דרכונים, אלמלא נמתח מעל לראשינו שביל, שמאבטח מפטרל לאורכו בנשק שלוף.

פנופטיקון הוא מושג בארכיטקטורה שמתאר מתקן כליאה מעגלי, שבו התאים מקיפים מגדל שמירה גבוה ובתוכו שומר. לא ידוע להיכן המבט מופנה, ועצם המבנה מייצר תחושת נחדרות עמוקה. כן, יש כאן איכויות של מתקן כליאה.

איציק רוצה ניירות חדשים

מאבטח חביב פונה אלינו ומסביר שבשעה 15:15 המתקן ייסגר ועלינו לצאת לפני כן. על מנת להגיע למת"ק, צאו בדלת מס' 12 – דלת ברזל כבדה. המת"ק בהפסקת צהריים. בתור מחכים כמה גברים. על הקירות תלויות תב"עות לפרסום לצורך התנגדות תושבים, כנדרש בחוק התכנון והבנייה. לאחר כחצי שעה החיילת חוזרת מהפסקת צהריים ונותנת שירות מאחורי חלון זכוכית.

רא'אד סמארה בכניסה למת"ק קלקקיליה (צילום: מתן פלג)

רא'אד סמארה בכניסה למת"ק קלקקיליה (צילום: מתן גולן)

גבר פלסטיני ניגש לחלון. "הבאתי את המסמכים שדרשתם עבור בקשת איחוד קרובים – אישור מבית משפט שאין לי חוב, ואישור מהאדם שאני לא חב לו", הוא אומר.

החיילת עונה "אבל אצלי במחשב מופיע שיש לך חוב".

"אין לי חוב, הנה המסמכים. אני לא יודע מה מופיע לך על המסך ולמה. לקח לי ימים להשיג את האישורים. הנה, אין לי חוב".

"זה לא המסמך שאני צריכה".

התור של רא'אד מגיע. "אני צריך את איציק".

"איציק לא נמצא", היא עונה.

רא'אד ממשיך להסביר, לבסוף דלת המת"ק נפתחת, ואיציק פותח את הדלת ואומר לרא'אד שהעיתונאים לא יוכלו להתלוות אליו. אנו מחכים בחוץ. לאחר כעשרים דקות רא'אד יוצא. רא'אד הוא בין המנהלים של האבטחה בבית החולים ברמאללה. הבעת פניו לא מגלה תחילה את תוכן השיחה. משהו בו נסדק כשהוא מתחיל לדבר, פניו מתכרכמים מעלבון. "הוא אמר לי שזו לא האדמה שלי, שהתבלבלתי. שהאדמה שלי במקום אחר".

אנחנו פוסעים ביחד בין גדרות המתכת הארוכות שמובילות ליציאה מהמחסום. "אמרתי לו זו האדמה שלי, עבדתי בה משנת 80' עם אבא שלי, עם המשפחה, גם הסבא שלי היה שם, עבד שם. אין לי אדמה, רק זאת האדמה שלי. הוא (הכוונה לאיציק; מ"ג) אומר: תעשה ניירות חדשים! מהתחלה. אנחנו נבדוק. למה שאני אעשה ניירות חדשים?! למה שאני אעשה ניירות? זו אדמה שלי, אני זוכר מאז שהייתי ילד קטן. היינו הולכים עם אבא שלי."

אחר כך הוא שותק ארוכות, הולך וכתפיו שפופות. "הוא אמר שהמחשב שלו מקולקל, ושאחזור אליו ביום חמישי, ויראה לי איפה האדמה שלי נמצאת".

אני שותקת, מאפשרת לעלבון להתפשט גם בי, כשאנחנו צועדים החוצה בין גושי בטון לגדרות ברזל, מתחת לעין הבוחנת של מצלמות האבטחה. ביציאה מקלקיליה אנו עוצרים ליד רוכל מבוגר שמוכר את תוצרת המסיק שלו. אני משלימה תצלומים של ערימות זיתים, שבהן עוד לא נתקלנו ביום המסיק הזה.

רא'אד ומוראד מסבירים לרוכל מה היהודים עושים בחברתם ביציאה מהעיר, והוא, במחוות תודה מעניק לנו שמן זית טרי וחריף מביתו בג'נין. אנחנו קונים זיתים מעשה ידיו. הבועות הקטנות בצנצנת מעידות שהן רק החלו להחמיץ. "תחכו אתם 40 יום לפחות". יש איזו חוסר נוחות, בעמידה לצד רא'אד מול הזיתים הטריים.

דוכן למכירת זיתים ושמן זיתים ליד מחסום קלקיליה (צילום: מתן פלג)

דוכן למכירת זיתים ושמן זיתים ליד מחסום קלקיליה (צילום: מתן גולן)

כל עץ צריך טיפול

מחליטים להמשיך את יום הצילום בבורין. תחילה עוצרים בכרם שבו מסקו אקטיביסטים מטעם "רבנים לשלום",  מסיק מוצלח. במטע חבוי עץ תאנה שמעט פרי נותר עליו. נכנסים לבורין ונפגשים עם אכרם.

אכרם, איש אדמה, הוא בעליהם של כ-1,000 עצי זית מטופחים. לפני כחודש כרתו נערי גבעות מיצהר 82 עצי זית בוגרים שבבעלותו. על פי נתוני הסהר האדום, בין אוגוסט 2020 לאוקטובר 2021 נעקרו והושחתו יותר מ-9,300 עצי זית בבעלות פלסטינית. אכרם מספר כי הנערים עשו שימוש בצמיגים והציתו אותם על הגזע בן עשרות השנים כדי לוודא שהעץ הבוגר לא יצליח לשקם את עצמו. ככל שמתרחקים ממרכז הכפר אל אדמות המירי ומשם למוואת, כך גדלה הסכנה לחקלאים הפלסטינים וליבול הפרי.

היריעות נפרסות והסולמות מפושקים תחת עץ בוגר ועמוס פרי. זהו מסיק ידני למהדרין. הידיים עוברות על כל ענף וענף, על כל זית וזית. הידיים של אכרם ובניו מכירות את הגזע, מלטפות את הגבעולים, מלוות את הזיתים לאדמה ומותירות את העלים מחוברים לעץ. הבנים הצעירים מטפסים על הגזע כדי להגיע לצמרת. צליל של טפטוף מטר הזיתים על היריעה.

העץ עמוס, ואין קיצורי דרך למעט מגרפה ידנית קטנה וכתומה מפלסטיק. לבסוף הבנים מקפלים בזהירות את היריעה ועורמים את הזיתים. הצעיר מביניהם חופן ובורר את העלים הסוררים החוצה. בעבודת צוות, כדי שאף זית לא יאבד. התוצרת עוברת לדלי ומשם לשק ולבית הבד.

אכרם (למעלה) ומשפתחו מהכפר בורין במסיק. כשאפשר לטפל בעצים, הם מניבים תנובה יפה (צילום: מתן פלג)

אכרם (למעלה) ומשפתחו מהכפר בורין במסיק. כשאפשר לטפל בעצים, הם מניבים תנובה יפה (צילום: מתן גולן)

בשטחי הגדה כ-270 בתי בד. העץ הנדיב האחד הזה מילא יותר משק לבן יחיד. התלונה של אמו של מוראד מבורקין מהדהדת: חצי חלקת העצים שלה הניב חצי שק. העץ של אכרם אינו נדיב בזכות עצמו. הוא תוצאה של הטיפוח שאכרם העניק לו. מדובר בחקלאות. תנובה חקלאית עולה יד ביד עם גיזום, דישון, סילוק מזיקים וריענון האדמה. תנובת המסיק באוקטובר תלויה בעבודת האדמה לאורך כל השנה.

במלים אחרות, העובדה שהמיהל האזרחי נותן היתר לגישה למטעי זיתים בקרבת יישובים יהודים לצורך מסיק בלבד היא בגדר קריצה מרושעת. הנה, גשו אל העצים של סבכם וסבתכם פעם אחת לשנה בלבד, ותראו איך הם מניבים פחות ופחות זיתים, שנה אחר שנה. זוהי, למעשה, דוקטרינת נישול פונקציונלית: היעדר הטיפוח מביא להפחתה מובנית של התנובה החקלאית.

"לא תיחסם גישה למובלעת לצורכי עיבוד"

תכניות מתאר במדינת ישראל הן מסמך חוקי בעל תוקף משפטי לכל דבר ועניין. לאור זאת, המתכנן נאלץ להתחשב בבעלויות הקרקע הקיימות והמוכרות בשטח. בסעיף 11.ב. לתוכנית יוש\150 (תוכנית המתאר של ההתיישבות ברוכין שקיבלה תוקף ב-14.6.2014) נכתב כי "תתאפשר נגישות בלתי מופרעת אל המובלעת מדרך מוצעת או משטח ציבורי פתוח (בין היתר זכות מעבר לרכב). כמו כן, לא תיחסם גישה למובלעת לצורכי עיבוד. ככל שהדבר יחייב הצבת שערים חקלאיים, הדבר יבוצע בתאום עם הרשויות המוסמכות הנוגעות בדבר וככל הניתן עם בעלי הקרקע".

בסעיף 11 א. נכתב כי השטח יגודר על ידי יזם התוכנית. אם כך, משפחת סמארה כלל לא אמורה לתאם את הגעתה לשטח. כלומר, לפי מסמך בעל תוקף חוקי בסמכות משרד הפנים, האחראי על מינהל התכנון, יזם הפרויקט – תנועת ההתיישבות "אמנה" – היה אמור לספק לבעלים גישה רציפה לצורכי עיבוד. העובדה שהצבא מונע ממשפחת סמארה לגשת למטע הזיתים מציגה לנו אבסורד משילותי, אחד מיני רבים. המינהל האזרחי, הנמצא בסמכות משרד הביטחון, פועל בניגוד למסמכים בעלי תוקף משפטי של מינהל התכנון במשרד הפנים.

האירוע ה"פרטי" של משפחת סמארה מציב תהיות גדולות עוד יותר. כיצד ייתכן שקצין צה"ל מהמינהל האזרחי יגרוס כי תוכניות בתוקף של משרד הפנים אינן רלוונטיות? מהם גבולות הסמכות של איציק? היש כאלה? האם יכול קצין מינהל להצביע על פיסת קרקע כלשהי ולטעון שמעתה היא משנה בעלות? וכל זאת באמירת על-פה וכאשר המחשב שלו כלל לא עובד? מיהו הוא נציג החוק במרחב הכבוש? האם החוק הוא מחוץ לחוק ביהודה ושומרון, בגדה המערבית?

ב-4 בנובמבר, קצת יותר משלושה שבועות אחרי הניסיון הכושל למסוק את הזיתים בחלקה שלה בתוך ברוכין, נפגשת משפחת סמארה עם מוניר ופאדיה, עורכי דין מטעם עמותת יש דין במרפסת הבית. רא'אד מוסר את עדותו בערבית, ופאדיה מתרגמת ומקלידה סימולטנית בעברית. לאחר מכן היא מוציאה פלט תצ"א מסביבת החלקה המדוברת, שנה אחר שנה, מ-1999 ועד 2021. מדידה עדכנית מראה שלפי תוכנית המתאר, גודל המובלעת הוא 15 דונם, שריד מ-30 הדונם המקוריים שהיו בבעלות המשפחה. מוראד מספר כי לאחר ניסיון ההגעה הקודם לשטח, אמו לא הרגישה טוב במשך יומיים, התעוררה בצעקות מסיוטים בלילות.

הגישה לחלקה מובטחת בחוק. עצי הזית של משפחת סמארה בתוך ברוכין (צילום: מתן פלג)

הגישה לחלקה מובטחת בחוק. עצי הזית בבורקין שמתו מזרימת ביוב (צילום: מתן גולן)

הביקור העצוב בברוכין

בצהריים אנו עולים לתצפית עם מוראד. הוא מצביע על קו צימוח בגוונים עזים של ירוק-צהוב שיורדים מברוכין לכיוון מטע זיתים בפאתי הכפר. "זה ביוב מברוכין", הוא מסביר. "זה התחיל לפני חודשיים, לפני עשרה ימים הפסיק לזרום".

אנחנו יורדים למטע. הבעלים בחרו לא למסוק השנה את החלקה שהוזנה במי שופכין במשך חודשיים. האדמה סדוקה. העצים הכהים עמוסים בזיתים שמנמנים וסגולים. שני עצים בוגרים שספגו ישירות את הזרם, לא שרדו. נותרו מצומקי פרי ושחומי עלים. טרסה אחת קרסה מעוצמת הזרימה. ספק מתי האדמה והעצים בחלקה הזו ישתקמו מהזיהום ויהיו ראויים למסיקה. מיותר לציין שהזרמת ביוב לשטח חקלאי היא עבירה פלילית.

אנו נפרדים ממוראד והולכים לסגור מעגל במובלעת בחלקה 1060. קלות ההגעה לשטח עבורנו – אזרחים ישראלים – לא באמת מפליאה, אולם שבילינו ימים ארוכים בניסיונות לאפשר לאיכרים הפלסטינים גישה לאדמותיהם, רגע המעבר בשער של ברוכין מלווה במועקה.

בנייה חדשה ומשפחות צעירות לאורך הרחוב הראשי, המוביל למרכז הקהילתי בסמיכות למטע של משפחת סמארה. כביש הגישה, שנפרץ ב-1999 וחצה את המטע, הפך לכביש דו נתיבי רחב עם תחנת אוטובוס ומדרכות בשני הצדדים. זהו כביש לא חוקי , שאינו מופיע בתב"ע. קווי תחבורה ציבורית (במקרה זה – של חברת אלקטרה-אפיקים) אינם רשאים לנסוע בדרך ללא היתר. אבל כאן אין מי שיציית לחוק שאמור היה להגן על רכושו של מוראד.

תחנת האוטובוס, לכאורה על השטח של משפחת סמארה (צילום: מתן פלג)

תחנת האוטובוס על השטח של משפחת סמארה (צילום: מתן גולן)

כאמור, בסעיף 11.א. בתוכנית המתאר, השטח נדרש להיות מגודר ונפרד. אבל כרם הזיתים למעשה נעלם. התמונה עגומה. בצד הצפוני יש נטיעות חדשות של עצי תאנה, מנגו ולימון, ומעבר להן, החורש הים התיכוני שב והשתלט על השטח. אלות מסטיק גדולות. אלון צעיר. לדברי משפחת סמארה בשטח היו בין 40 ל-60 עצי זית. איתרנו פחות מעשרה. שלושה מהם יכולים להיקרא עצים במצב תחזוקה ירוד, בעוד האחרים מזכירים כי עץ זית לא מטופח נוטה להידמות לשיח.

לפתע אני מבינה את הרציונל של איציק שידע מה מתרחש בפועל בשטח. ייתכן שאיציק פעל למעשה בשמה של ממשלת ישראל, והציע לרא'אד אדמה חלופית בתמורה לקרקע חקלאית שלו שנהרסה, בעת שישראל היתה אמורה להשגיח עליה? אנו יוצאים מברוכין בשתיקה. אני מנסה לא לדמיין את תגובתה העתידית של האם לתמונות מהשטח. איך תגיב כשתראה שהעצים שהותירה עם בעלה המנוח לא שרדו תחת ההתיישבות היהודית, חרף התחשבותו הרשמית של החוק בזכות הקניין שלהם.

מרבדים של כרמי זיתים מלווים אותנו ביציאה מהשומרון. המובלעת במגרש 1060 מוכיחה כי כוחו של החורש הטבעי על העליונה. המרבדים הנפרשים מולנו הם מלאכת טיפוח בת עשרות ומאות שנים. נוף אנושי. מלאכת אהבת אדמה, נוף מורשת וזהות.

"בלי עצי הזית שלנו אנחנו מרגישים כמו נייר נידף ברוח… עץ הזית הוא הארץ. אם אתה חי במקום עשרים, שלושים שנה, אתה מרגיש אותו בחזה שלך. בגוף שלך. אפילו את הצורה שלנו אנחנו מקבלים מהעצים שלנו". כך צוטט סוחר מג'נין בהקדמת ספרו של מורט רוזנבלום, "זיתים".

מאבק על זהות ואדמה. מראה כללי של הכפר ברוקין (צילום: מתן גולן)

מאבק על זהות ואדמה. מראה כללי של הכפר ברוקין (צילום: מתן גולן)

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לא שמעו את הצד שלי בסיפור. פראח מראגה, עיתונאית ירדנית-פלסטינית שפוטרה מתאגיד השידור הגרמני DW (צילום: באדיבות פראח מראגה)

לא שמעו את הצד שלי בסיפור. פראח מראגה, עיתונאית ירדנית-פלסטינית שפוטרה מתאגיד השידור הגרמני DW (צילום: באדיבות פראח מראגה)

"שאלו רק על ישראל". כך פוטרו עיתונאים ערבים מרשת שידור גרמנית

בעקבות דו"ח בנוגע לאנטישמיות, תאגיד השידור הגרמני DW פיטר שבעה עיתונאים ערבים. אבל תחקיר של מגזין 972+ מגלה שמחבר הדו"ח נחשד באסלאמופוביה, שהעיתונאים לא נשאלו על דעותיהם על יהודים, ושההליך כולו היה פגום

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf