newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

להיפרד מהציונות, לנסח חזון ליהדות ולשמאל

תבוסת השמאל דורשת חשבון נפש רחב בהרבה מחישובים מפלגתיים צרים, ומחייבת מאבק על אופייה של היהדות עצמה, שעוברת רדוקציה מתמשכת על ידי הציונות, החרדיות והימין הכהניסטי  

מאת:

יהדותנו, אם לומר זאת במילים פשוטות, נגנבה מאיתנו ביותר ממאה השנים האחרונות. חייל ליד הכותל המערבי (פלאש 90)

ההפיכה של מפלגה גזענית-כהניסטית בעלת יסודות פשיסטיים למפלגה השלישית בגודלה בכנסת, היא רגע דרמטי ומחריד. עצוב לחשוב שאם אלו התוצאות, הרי שבקרב יהודים ישראלים בני הדור הצעיר, בני 18 עד 30, הכהניזם הוא ודאי מפלגת הימין הגדולה ביותר. זאת מפלגת השלטון העתידית של הימין. השמאל כמובן עשה טעויות רבות לקראת הבחירות הללו, וזקוק לחשבון נפש, והעובדה שהכהניזם הוא המשך טבעי של הציונות, שאין להתפלא עליו, מרגיעה רבים שהנה התחזיות מתגשמות. ובכל זאת, זהו רגע שאין להתעלם ממשמעויותיו, המחייב אותנו לחשוב על אופקים חדשים.

מה שאי אפשר לדמיין, גם אי אפשר להציע כחזון פוליטי לציבור, ובסופו של דבר אי אפשר לממש. על כן אנחנו מוכרחים להרחיב כרגע את הדימיון שלנו, מעבר לכבלים של הרגע הזה והנקודה הנוכחית בזמן ובהיסטוריה שבהם אנחנו מצויים, ומעבר למאבקי היומיום המשתנים. זאת כדי שנוכל להציע חזון ממשי לציבור, המחובר הן לשאלות החומריות של המציאות, והן לצורך באופק אפשרי ורצוי, חזון שמסוגל לאחד קהילה פוליטית גם במובן של מפלגה וגם של ציבור מצביעים, שמעבר לצורך לבחור ברע פחות, או להתנגד לסכנות הרעות יותר, מציע גם את הטוב והתקווה.

השמאל נלכד בעשורים האחרונים בצורך להגיב כל הזמן לטרטור של הימין, ובעיקר בהצטמצמות של הדימיון ושל מרחב האפשרויות במקום הזה ובזמן הזה. אפשר לומר: הימין ביסס את שלטונו בעשורים האחרונים על ידי הקשחת הגבולות של מה אפשרי ומה ניתן לדמיין כאפשרי.

פוליטיקה היא לא אדריכלות, וברור שכוחות רבים ומנוגדים פועלים בה, תנאים היסטוריים ומסורות קיימות ואילוצים ושאיפות, ואי אפשר לשרטט מפלגות כמו בהסכמי סייקס-פיקו (הקולוניאליים, הכושלים), ואפילו הניסיון לשרטט בסבבי הבחירות האחרונים שני גושים לא לגמרי הסתדר: הגוש האחד ימין והגוש השני מרכז-שמאל? או האחד סמכותני והשני דמוקרטי? או האחד ביבי והשני נגד ביבי?

מצד שני, ברור שהאדריכלות המקרית של הבחירות האחרונות הובילה לכישלון לטעמם של רוב המצביעים וגם רוב המועמדים מצד שמאל. המפלה, שהותירה שתי מפלגות מחוץ לכנסת, היא גם הזדמנות לנסות לדמיין קווי חלוקה שונים בין המפלגות, ולשוחח על כך, גם אם מנהיגי המפלגות ומנגנוני המפלגות לא יזדהו כולם עם הצורך בשינוי. והזמן הארוך עד הבחירות הבאות, אם שנה ואם ארבע שנים, הוא בדיוק הזמן הנדרש כדי לעשות זאת.

שותפויות חדשות

מסקנה אחת ברורה היא שנראה כי בשלב הנוכחי הבוחרים לא מזהים צורך בשתי מפלגות שמאל ציוניות. רוב המצביעים כבר נטשו אותן בהדרגה לאורך עשרים ומשהו השנים האחרונות לטובת מרכז מדומיין, והשאירו אותן מצומקות. לכן האפשרות שמרצ תבקש לשוב לפעול כמסגרת מפלגתית מובחנת נראית מוזרה ואף התאבדותית. החלקים במרצ אשר חשים צורך עמוק בקטגוריה הציונית כמסגרת מארגנת צריכים, לטעמי, להתאחד מהותית עם העבודה ולהפוך לחלק ממנה, ולהיאבק בתוכה על מרכזיות המאבק בכיבוש, מאבק סוציאליסטי, מאבק פמיניסטי ולהט"בי, מאבק האקלים ועוד.

החלקים של מרצ שאינם חשים שהם זקוקים לציונות ככותרת או כמסגרת או כרקע היסטורי, יכולים לנסות להיות חלק משמאל ערבי-יהודי-דמוקרטי משותף. הפעילות של כמה מחברי הכנסת של מרץ בעבר כנגד הכיבוש, בעד זכויות אדם ובגלגולים קודמים גם במאבקים לזכויות עובדים, היתה חשובה (עם כל הביקורת הרבה שיכולה להיות), וטוב יהיה לא לאבד אותה. בתוך שמאל יהודי-ערבי-דמוקרטי משותף הייתי שמח אם החזון של השמאל המזרחי היה מקבל מקום מרכזי, אם החילוניות לא היתה הופכת למסגרת המארגנת, ואפשר היה לחשוב מחדש גם על שמאל יהודי ומסורתי ודתי ומוסלמי, וכן הייתי שמח אם תל אביב לא תהיה נקודת הכובד המרכזית, כמקום ממשי וכסמל, וששאלות של התאגדות עובדים וזכויות עובדים היו חוזרות למרכז.

האם חד"ש-תע"ל, וכן חלקים מבל"ד שלא נכנסה לכנסת, ירצו להצטרף אל תוך שותפות כזאת, כלומר להוביל אותה? זאת הזמנה ושאלה שאפשר להניח לפתחן, ושמצריכה דיאלוג ארוך, שמטבע הדברים ייקח את כל הזמן עד הבחירות הבאות, אבל צריך להיות מוכרע לפניהן, לא מתוך אילוצים, אלא מתוך אמונה אמיתית.

איך עושים את זה? לא רק ברשת, אלא על ידי ישיבה של פעילים מן המפלגות השונות, ומחוצה להן, יחד, בחדר אחד, לאורך תקופה ארוכה, עד שתמצא הגדרה משותפת, כלומר אופק משותף, עתיד משותף שאפשר לדמיין אותו, ועל כן גם להציע אותו לחברי המפלגות והתנועות והקהילות שהן מייצגות, ואז לכל הציבור.

אין צורך בשתי מפלגות שמאל ציוניות. יו"ר מרצ זהבה גלאון משוחחת עם בוחרים פוטנציאליים ערב הבחירות, 31 באוקטובר 2022 (אבשלום ששוני / פלאש 90)

ואולם חשבון הנפש הנדרש לשמאל כדי שיאבק בשלטון הימין ויקום מהריסותיו צריך להתקיים מעבר למרחבים המפלגתיים, בכל התחומים המעצבים את זהותו:

השמאל והדמוקרטיה – אין דמוקרטיה בלי שותפות ערבית-יהודית, גם מבחינה מספרית וגם מבחינה עקרונית – ושמאל שמקבל את הדה-לגיטימציה של הימין יישאר להיאבק על פירורים ועל אחוז החסימה, ולא ישנה את המסגרת. השותפות צריכה להיות בכל הרמות, בקואליציה עתידית, אבל גם ברמה המפלגתית, ובפעילות ומאבק בכל זמן ומקום.

שמאל והכיבוש – קשה לדמיין דמוקרטיה מהותית וליברלית בתוך גבולות 48', ומשטר הפרדה גזעני עם היררכיות חוקיות ומיליוני בני אדם חסרי אזרחות מעבר לגבולות 48' –  הפרקטיקות של הכיבוש נכנסות פנימה כי הן הופכות לגיטימיות בחברה, ורק אותן מכירים (ולמעשה בהתחלה עברו הפרקטיקות משטחי 48' אל שטחי 67', ורק לאחר מכן להפך). מעבר הפרקטיקה הוא גם חלק מהמאבק של הימין בעד הכיבוש, מתוך רצון לבטל את ההבדל בין שטחי 67' לשטחי 48', וניסיון ליצור דה-לגיטימציה למאבק בכיבוש – ולכן יש להיאבק לסיום הכיבוש והסדר מדיני (מדינה אחת דמוקרטית או שתי מדינות) כמטרה מרכזית ודחופה.

שמאל והציונות – ביבי-סמוטריץ-בן-גביר הם הציונות, ומי שמתקשה להכיר בכך, ורוצה להמשיך להיאבק על הציונות הנוסטלגית שלו שהיתה שונה לגמרי (והיא לא היתה שונה לגמרי, רק יותר חילונית), לא ימצא מסגרת פוליטית המסוגלת להיאבק רעיונית ומעשית בשלטון הימין. הגיע זמנם של כל חלקי השמאל להיפרד מהציונות כמסגרת אידיאולוגית מארגנת, וגם כמסגרת נוסטלגית של שירה בציבור. הימין ימשיך להביס את השמאל בתוך סיפור המסגרת הציוני.

השמאל והצבא – בתוך מסגרת מחשבה מיליטריסטית הימין ינצח, ותמיד יהיה פלג ימני יותר שיתפוס את מרכז הבמה מימין קיצוני קודם שלפתע יהפוך "ימין מתון" יחסית. בתוך מסגרת חינוך מיליטריסטית מצביעי העתיד הצעירים יהפכו ימנים יותר ויותר – זאת המציאות היחידה שהם מכירים, וזה סל הפתרונות היחיד שהם מכירים. השמאל צריך להיפרד מן הצבא והמסגרות הביטחוניות המשמרות את הדיכוי והכיבוש, ולשקול האם סרבנות קולקטיבית אינה מעשה פוליטי מהותי יותר מאשר השאלת הילדים למלחמות החורמה שמתכנן הימין. מדובר למעשה גם במאבק על מערכת החינוך כולה, כנגד האינדוקטרינציה הציונית והמיליטריסטית.

שמאל וכלכלה – השמאל צריך להציג אופק אמיתי בפני מי שמאכלסים את העשירונים התחתונים והאמצעיים. מאבק לשוויון אינו יכול להישאר מילים ריקות. לצערי האיחוד של הקהילה החרדית עם הימין הפך מהותי, והציבור החרדי של המאה ה-21 אינו הציבור החרדי של המאה ה-20, והלאומנות הפכה חלק בסיסי מן התפיסה העצמית הזהותית. הסיכוי הקרוב לחיבור עם חלק משמעותי מן הציבור החרדי, על יסוד המצב המעמדי, אינו גדול, אך חייב להיות אופק אלטרנטיבי. חיבורים אחרים – עם הציבור המזרחי, ועם הקהילה האתיופית והקהילה דוברת הרוסית, הם אפשריים יותר במצב שבו השמאל עצמו משתנה ומבין לעומק את האינטרסים החופפים, כמו גם הסותרים, של קבוצות שונות, ומציע חיבור משמעותי. אבל זה מצריך כנות, לגבי ההווה, העבר והעתיד, ולא נהי מתמשך.

שמאל והאקליםמשבר האקלים חזק יותר מהעלייה של משטרי ימין פופוליסטיים ברחבי העולם, ובסופו של דבר יכריע גם אותם ואת הכחשת המשבר, אבל לשם כך נדרשת תוכנית מקיפה ועשייה מצד השמאל, ולא מס שפתיים. נושא האקלים הוא מכריע ודחוף וצריך לעמוד במרכז הפעילות – ותיאורטית אפשר היה לצפות שהוא בפני עצמו, כמו גם הסכנה לדמוקרטיה תחת שלטון הימין העכשווי, וכמו הדיכוי המגדרי הצפוי תחת שלטון הימין, יכריע את הכף – אבל אין הוא מכריע בפני עצמו, כשאינו מחובר לסיפור גדול יותר.

מצעד האקלים 2021 בתל אביב (צילום: אורן זיו)

חזק יותר מהעלייה של משטרי ימין פופוליסטיים ברחבי העולם. מצעד האקלים 2021 בתל אביב (צילום: אורן זיו)

שמאל ומאבק – הצורך במאבק תמידי הוא מדכא, והייאוש מרוקן מאנרגיות. אבל הפרלמנט, כמו גם הקואליציה, אינם חזות הכל, ויש להיאבק באופן רציף בכל הזירות – ברחובות ובחיי היומיום – בדיכוי מצד המשטר. יש להיאבק יחד, להתבונן ולשאוב השראה מן המאבק המזרחי והמאבק הפלסטיני והמאבק האתיופי, המאבק המעמדי ומאבק הפמיניסטי ומאבק פעילי האקלים, כדי ליצור כל הזמן כלים חדשים למאבק וחיבורים חדשים.

שמאל וחינוך – בסופו של דבר החינוך מכריע לטווח הארוך, ואי אפשר לנצח את המיליטריזם, הכיבוש, הציונות, הגזענות ומשטר ההפרדה בכלים שלהם – אלא יש לפרוץ אותם ולשנות אותם, יום יום עם ילדינו ובקהילות שלנו, ומעבר לכך.

שמאל ופסקת ההתגברות – 2,360,793 אזרחים הצביעו בעד שינוי שיטת המשטר בישראל (נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר-ש"ס-יהדות-התורה-שקד), וביטול הפרדת הרשויות, חקיקת פסקת ההתגברות שתמנע ביקורת שיפוטית על פעולות הממשלה והכנסת, כך שאפשר יהיה לשחרר בשקט את ביבי ממשפטו, ולחזק את הכיבוש והאפרטהייד בשורה נוספת של אמצעים, ולצמצם את זכויותיהם של האזרחים הערבים במדינת ישראל, ואת מעט זכויותיהם של הנתינים בגדה המערבית.

תיאורטית אולי חלק מן המצביעים הללו האמינו לשקריו של ביבי שלא יחוקק את חוק פסקת ההתגברות, או חשבו שכשהם מצביעים לש"ס, ליהדות התורה או לאיילת שקד, הם לא מצביעים דווקא בעד סוגיה זאת, אך גם אם כוללים בכך את כל מצביעי שקד (56,793), וכמה אלפי תמימים ממצביעי שאר מפלגות גוש ביבי, מדובר ביותר משני מיליון תומכי שינוי שיטת המשטר. מצביעים אלו חושבים שדמוקרטיה היא לא עניין חשוב, וביקורת שיפוטית היא עניין עוד פחות חשוב. הרבה יותר חשוב מבחינתם לוודא שערבים לא יוכלו להיות חלק מממשלה, עדיף גם לא שמאלנים, עדיף שלא תהיה משמעות להצבעתם של האזרחים הערבים, ושיבוטל משפטו של נתניהו, ואם אלו לא מסתדרים עם הפרדת הרשויות וביקורת שיפוטית, עדיף לצמצם את הדמוקרטיה. למעשה כבר זמן רב יש רוב יהודי לדה-לגיטימציה של זכותם של האזרחים הערבים לשחק במשחק הפוליטי בישראל (גם מעבר לגבולות המפלגות בגוש ביבי).

2,330,449  אזרחים הצביעו נגד שינוי שיטת המשטר בישראל. 1,995,163 אזרחים נמנעו בהצבעה. עכשיו יש לצאת לרחובות להתנגד ללגיטימיות של מהלך זה, ושינוי משטר ברגע, במרמה וברוב מקרי של הכנסת.

יהדותנו והשמאל: מדינת ישראל תפסה את היהדות לא מוכנה, והעבירה אותה באחת ממצב של מיעוט מדוכא למצב של רוב השולט במיעוט. בדרך הלכו לאיבוד היחס לגֵר וריבוי התרבויות בתוך היהדות. לכן המאבק שלנו, כיהודים בשמאל, הוא גם מאבק להרחיב מחדש את היהדות, מול הניכוס והצמצום שלה על-ידי הציונות, המדינה והימין. המאבק על אופיה של היהדות עדיין לפנינו, והוא עדיין ארוך מאוד. יהדותנו, אם לומר זאת במילים פשוטות, נגנבה מאיתנו ביותר ממאה השנים האחרונות. למעשה היא עברה סדרה של רדוקציות חריפות: הציונות החילונית צמצמה את היהדות ללאום (ולסמליו, כגון הצבא והשואה), למדינה ולריבונות, ורצתה לנקות את עצמה ואת היהדות שביקשה ליצור מכל רבב של "גלותיות" (בזויה בעיניה) או "מזרחיות" (נחותה בעיניה); החרדיות צמצמה את היהדות להלכה; הציונות הדתית צמצמה מאז 67' את היהדות לקרקע, ועתה עם עליית הציונות הדתית הכהניסטית מצומצמת היהדות לשנאת ערבים (המתנקזת לשאלה: "מי פה בעלי-הבית?").

צמצומים אלו רוקנו את היהדות מתכניה החשובים ביותר, האמוניים והחברתיים, והשכיחו את עובדת היות היהדות בלתי ניתנת לצמצום לדבר אחד, חשוב ככל שיהיה. ואדם ניצב מול יהדותו, שהוא יודע שהיתה רחבה מכל אלו, ותהיה רחבה מכל אלו, ונבוך מול צמצומה שוב אין הוא יודע אם יכול הוא עדיין לדבר בשמה, אם לא נעלמה לו אותה היהדות שבשמה הוא מבקש לדבר, בעקבות כל הצמצומים.

הציונות הדתית צמצמה מאז 67' את היהדות לקרקע, ועתה עם עליית הציונות הדתית הכהניסטית מצומצמת היהדות לשנאת ערבים. בצלאל סמוטריץ' בצעדת יום ירושלים, 29 במאי 2022 (אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

לאורך שנות עיצובה של מדינת הלאום היהודית גיבשה הציונות מבנה היררכי חברתי המבוסס על נישול וגירוש, מחיקת זכויות והענקת פריבילגיות. וכך לדוגמה, לצד הדיכוי הפוליטי, התרבותי והכלכלי של מזרחים על ידי ההגמוניה האשכנזית, היא גם העניקה לנו זכויות יתר כחלק מהקולקטיב היהודי, על חשבון הפלסטינים. למרות העוולות שהשיתה הציונות על המזרחים בישראל, הציבור המזרחי הפך בחלקו הגדול לשותף פעיל בציונות.

המאבק על יהדותנו ועל הרחבתה, אל מול הרדוקציות החריפות שהיא עברה, עוד ארוך מאוד. "כִּי בֵיתִי בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים" (ישעיהו נ"ו, ז'), שנאמר "וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם" (ישעיהו א', ב') לקרוא בשם השם.

בבואנו להתחיל לנסח חזון ליהדותנו והשמאל, אנחנו זוכרים את המסורות המורכבות שלנו, ומבקשים לדמיין אופק חדש לעתידנו ולמקומה של יהדותנו בתוך החיים הפוליטיים שלנו. רק מה שנצליח לדמיין, נוכל להציע כחזון אפשרי למימוש במציאות. השינוי במציאות אפשרי, ולעיתים גם עשוי להיות מהיר, וראויים להיזכר דברי המחאה של הנביא ישעיה, המבטיחים לנו כי ישועתו קרובה אף-על-גב מראית החוסן של מפלגות וממשלות: "קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי וּזְרֹעַי עַמִּים יִשְׁפֹּטוּ אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ וְאֶל-זְרֹעִי יְיַחֵלוּן. שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל-הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי-שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה–וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ-כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת" (ישעיה נ"א, ה'-ו').

בשם ה' נעשה ונצליח.

ד"ר אלמוג בהר הוא חוקר, סופר ומשורר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf