להחזיר את הכוח לעזתים: כך רואים ברצועה את היום שאחרי
בכל התוכניות על עתידה של עזה, מהריביירה של טראמפ עד תוכנית הליגה הערבית או ה"פינוי מרצון" של ישראל, נעדר קולם של העזתים. כותב עזתי מסביר שמה שהם רוצים הוא קודם כל לסיים את המבוי הסתום הפוליטי ולהתחיל בשיקום
מי שיזדקק קודם כל לשיקום הם הצעירים. ילדים סוחבים מים בח'אן יונס, מרץ 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
בשיח המדיני על שיקום עזה, בולט בהיעדרו הקול העזתי. התוכניות השאפתניות שצצו בשבועות האחרונים, ובראשן הצעת הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ ותוכנית הליגה הערבית שהוצגה מנגד, לא ייעדו לתושבי הרצועה תפקיד של מקבלי ההחלטות, והעדפותיהם לא נדונו.
לפני כמה חודשים הציג עומר שעבאן, ראש מכון המחקר העזתי Pal-Think, את התרחישים האפשריים בעיני העזתים לסיום המלחמה (ע'אזי אבו ג'יאב הביא כאן את עיקרי המאמר): פשרה בין ישראל לחמאס, ניהול הרצועה על ידי כוח בינלאומי, שיבת הרשות הפלסטינית, הקמת מנהל אזרחי ישראלי, שלטון מקומי מבוסס חמולות או ניהול מצרי של הרצועה. התוכניות האלה עדיין נותרו על השולחן.
>> "אנחנו רוצים לחיות": הזעם על ישראל וחמאס מתנקז למחאה בעזה
בסוף ינואר השנה, מעט אחרי כניסתה לתוקף של הפסקת האש שבינתיים קרסה, כתב שעבאן מאמר עבור מכון המחקר הבין-ערבי Arab Reform Initiative, ובו הציג את המודלים השלטוניים ואת התהליכים הפוליטיים שהעזתים מדמיינים עבור חבל ארצם, בהתבסס על מאמרים וראיונות עם אנשי ציבור, אינטלקטואלים וקבוצות מיקוד.
לפי שעבאן – והדברים נאמרו כאמור עוד לפני חידוש הלחימה – קשה מאוד לנהל דיון פוליטי בעזה בתנאים הנוכחיים. המלחמה דרדרה לאובדן מוחלט את מעט היוקרה שעוד נותרה לאש"ף, שכן הוא לא הצליח לנצל את מעמדו הבינלאומי כדי לסייע לקהילות פלסטיניות שלמות שנמחו במהלך המלחמה. המלחמה מחקה לחלוטין את הנכונות של ישראל להעניק לפלסטינים אופק מדיני, והגבירה את בעיית "הייצוג הכפול" במסגרתו העולם מקיים משא ומתן על הפסקת האש מול חמאס, אך דן על שיקום הרצועה עם פתח.
במהלך יותר משנה של מלחמה, כותב שעבאן, אימצו מרבית העזתים פסימיות קיומית ואדישות כלפי הזירה הפוליטית והקהילה הבינלאומית. השיח הציבורי הוקדש ברובו המוחלט לדרכים לסיום המלחמה, בעוד שיח על ממשל תקין או על רפורמות ברשות הפלסטינית נתפס כמותרות. משבר האמון אינו חדש, כותב שעבאן, והוא מצביע על שורשיו.
היסטוריה של פילוג שלטוני: מאז 2007, הזירה הפלסטינית קרועה פוליטית ומנוהלת על ידי שתי הנהגות שונות. עם הזמן התבססו מוסדות שלטון נבדלים שהעמיקו את הניתוק הפוליטי של עזה מהגדה, כך שהפלסטינים נותרו בתחושה שהנהגתם בחרה לעסוק בסכסוכים פנימיים על חשבון פתרון אתגרים לאומיים.
מחסור בלגיטימציה פוליטית: מאז 2006 לא התקיימו בחירות לפרלמנט הפלסטיני או לתפקיד הנשיא. במרוצת השנים איבדה ההנהגה את היכולת לטעון שהיא מייצגת את הציבור, שבחלקו הגדול עוד לא נולד בפעם האחרונה שהיא נבחרה. לפי סקר משנת 2024, 60% מתושבי עזה אינם בוטחים בהנהגתם הפוליטית.
איבד כל קרדיט פוליטי. נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן) בלשכה ברמאללה, בספטמבר 2020 (צילום: פלאש 90)
המצב הכלכלי: עוד לפני המלחמה, המצור שהטילה ישראל על הרצועה מאז 2006 וסבבי הלחימה הביאו להידרדרות משמעותית ברמת החיים. במלחמה הנוכחית הגיע המצב לתהומות חדשים: שיעור האבטלה בקרב צעירים זינק מ-47% ב-2023 ל-80% עכשיו, והמצב כופה על הפלסטינים בעזה לעסוק אך ורק בהישרדות.
חרף כל זאת, שעבאן מזהה בקרב העזתים נכונות לדון בתוכניות פוליטיות. הוא מצביע על שלוש גישות עיקריות.
הגישה האופטימית רואה במלחמה ובהפסקת האש (שכאמור בינתיים קרסה) הזדמנות חד פעמית לפלסטינים לדרוש הכרה בזכויותיהם הלאומיות. לפי הגישה הזו, מתחילת המלחמה חל שינוי גדול בדעת הקהל העולמית, והקשב לצורכי הפלסטינים גבר. מספר גדל של מדינות באירופה הכריזו על הכרה במדינה פלסטינית. שעבאן מצטט את עמאד אבו רחמה, פרשן עזתי, הסבור כי לאור המוכנות הגוברת של גורמים בחמאס לאמץ את פתרון שתי המדינות, על הפלסטינים לנצל את חלון ההזדמנויות המדיני כדי להציג חזית אחידה בדרישה ליישום של החלטות האו"ם, וכך לבודד את ישראל המתעקשת לא לנהל מו"מ.
לפי הגישה הפסימית, ישראל לא תסכים לסיים את המלחמה לפני ש"תתקן את טעויות העבר" ותשלים את גירוש הפלסטינים. חבר מפלגת העם הפלסטינית, תייסיר מחיסן, סבור כי ישראל רוצה למרר את חיי הפלסטינים בעזה עד שיסכימו "להגר מרצון". לאחר נישול עזה, יושם דגש על בידוד הגדה המערבית, והסיפוח הזוחל יחסל את תקוות הפלסטינים לזכות בהגדרה עצמית.
גישה שלישית, ששעבאן קורא לה "מתונה", אומרת שכרגע יש למקד את המאמצים בהשגת הפסקת המלחמה ולאחר מכן לצאת לרפורמה שבמרכזה בחירות חופשיות, אשר תשקם גם את הלגיטימיות של הארגונים הלאומיים ובראשם אש"ף, הפרלמנט ומוסד הנשיאות. עד שהרפורמה תתאפשר, יש לשתף פעולה עם יוזמות של מדינות ערב המציעות לפרוש את חסותן על עזה. המועמדת הברורה לתפקיד זה היא סעודיה, שתוכל לנצל את השאיפה הישראלית לנורמליזציה כדי לדרוש בתמורה תהליכי שיקום ברצועה.
שעבאן מספר על קבוצת חשיבה של צעירים עזתים ששרטטו יחד איתו חמישה אפיקי פעולה.
הראשון נוגע לשיקום התשתיות והכלכלה. עזה, כידוע, הרוסה כמעט לחלוטין, ולכן חייבים לשקמה במהירות. מחקרים מלמדים שכל דולר המושקע בעבודות שיקום באזורי אסון מיתרגם בממוצע ל-1.6 דולר עבור הכלכלה המקומית, משום שמלבד הערך הכלכלי שהמוסד המשוקם מניב, תהליך הבנייה עצמו מייצר עבודה ומניע סקטורים אחרים בכלכלה. תהליך השיקום צריך להתבסס ככל האפשר על עסקים קטנים.
המכשול העיקרי לשיקום עזה היה ונותר המצור שמוטל עליה. לכן, כדי להתניע תהליכי שיקום, יש לרתום גופים בינלאומיים להשקיע בתשתיות בתקווה שהמוניטין שלהם יסייע להקל כניסת חומרים לרצועה. דרך למשוך את הגופים הבינלאומיים יכולה להיות ניהול פרויקטים ידידותיים לסביבה.
עניין שני נוגע לרפורמה פוליטית. בעזה ישנה תמימות דעים על כך שיש לנער את המערכת הפוליטית כולה. צעירים בעזה דורשים להקים מוסדות שקופים ומערכת פוליטית דמוקרטית, שתאפשר לציבור להשפיע על קבלת ההחלטות. צעד המפתח הוא לארגן מחדש את אש"ף כך שיכלול ייצוג לכל הפלגים הפלסטיניים ברצועה, בגדה ובפזורה.
להוציא את החמושים מהרחובות. חמוש משגיח על מעבר פלסטינים לצפון הרצועה, ינואר 2025
(צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
כדי להתחיל בתהליך, כותב שעבאן, יש לכנס ועידה לאומית שתעסוק בהקמת מסגרת פוליטית המסוגלת להכיל את מגוון האידיאולוגיות הפלסטיניות, בדומה למסגרת שפתח וחמאס ניסו לעצב בהסכם קהיר ב-2017. כך מוסדות הרשות הפלסטינית צריכים לתת ייצוג לחמאס ולג'יהאד האסלאמי. הבחירות צריכות להיעשות תוך שמירה על ביטחונם האישי של המצביעים ועל שקיפות התהליך.
היעדר הביטחון האישי הוא מכשול נוסף. מלבד האיומים הצבאיים מבחוץ, העזתים נאלצים להתמודד גם עם אי יציבות פנימית הנובעת מהוואקום השלטוני שהמלחמות מייצרות. הסוגיות העיקריות שמטרידות את העזתים הן ריבוי הנשק הלא חוקי והסכסוכים האלימים בין משפחות. את הקושי הזה, לפי שעבאן וקבוצת הצעירים שעבד איתה, אפשר לפתור על ידי הקמת גופי ביטחון עצמאיים, ולשם כך יש לעדכן את המבנה של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ולאמנם כראוי.
מודל אכיפת החוק המועדף על העזתים הוא שיטור מקומי המבוסס על אמון בין האוכלוסייה לאנשי הביטחון. במקביל לכך, יש לעודד פיוס בין אגפים בזירה הפלסטינית באמצעות ועדות לאומיות שיסיטו את הקשב מהסכסוכים הפנימיים לקידום סוגיות לאומיות.
עניין נוסף הוא הצד הנפשי. החברה העזתית מוכת טראומה. לפי מחקר של ארגון הבריאות העולמי, 60% מהתושבים סובלים מהפרעות נפשיות כגון חרדה, דיכאון ופוסט טראומה. פלח האוכלוסייה שספג את הפגיעה הקשה ביותר הוא הצעירים.
כדי להתחיל בשיקום, כותב שעבאן, יש להקים מערך פסיכולוגי עם מגוון תוכניות המתאימות לסוגי הטראומה השונים, בעיקר למען הילדים. הכשרת מטפלים בקרב האוכלוסייה העזתית תסייע להצלחת התהליך. נוסף לטיפולים פרטניים, יש להתייחס לחברה כולה כפגועה ולהשיק מרכזים שתכליתם היא איחוי המארגים החברתיים, בהשראת תוכניות שהתנהלו בעשורים האחרונים באזורי סכסוך כמו עיראק.
שאלה נוספת היא עניין חוסר השוויון העמוק בין תושבי הרצועה. לפרויקטים של שיקום יש הזדמנות לשנות את המציאות הזו, כותב שעבאן, ולכן חשוב שהם יתנהלו בצורה הוגנת ושוויונית. על ארגונים המעורבים בשיקום לתמוך באוכלוסייה צעירה ולכלול הכשרות מקצועיות וסדנאות לעידוד יזמות. מחקר של הבנק העולמי מצביע על חשיבות התמיכה בעסקים קטנים. הענפים המשמעותיים לשיקום הם בנייה, בריאות ואנרגיה מתחדשת. העזתים סבורים שיש לספק לציבור הכשרה בתחומים אלה לצד שיקום של רשתות התמיכה למשפחות נזקקות, בעיקר באזורים חקלאיים.
יכולתם של העזתים להשפיע בתחומים שהוצגו על ידי שעבאן מוגבלת. לישראל ולמדינות נוספות יש תוכניות משלהן לגבי המרחב העזתי, והן לא ישושו לתת לתושבים המקומיים להוביל יוזמות. ישראל בפרט, טוען שעבאן, רואה בחורבן עזה הישג מדיני, והאמירה הזו קיבלה תוקף עם ההחלטה הישראלית לחדש את האש ולאיים בחורבן הרצועה. אפשר להעריך שגם אם תושג הפסקת אש, אין שום ודאות שהפלסטינים יקבלו שליטה על מעברי הגבול, וייתכן שייאלצו להתרגל לנוכחותם של כוחות צבא ישראליים או של כוחות בינלאומיים.
אולם הזירה המדינית אינה אחידה ולפלסטינים יש מרחב תמרון. כוונותיה של ישראל אינן תמיד עולות בקנה אחד עם חזון המזרח התיכון של דונלד טראמפ, ואילו סעודיה, שטראמפ שואף להביא אותה לנורמליזציה עם ישראל, עקבית בדרישתה לקבל ערובות לשיקום עזה. הפלסטינים יוכלו לנצל פרצות אלה לטובתם אם ישכילו לבנות גוף פוליטי בעל תמיכה ציבורית ומעמד מדיני.
איל ספיר כותב בפרויקט אופק, מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
