לדבר עברית בעזה

כותבת אורחת: עביר איוב*

"השעה 6:30 בבוקר, כאן קול ישראל מירושלים". כך התחיל הבוקר שלי יום-יום מגיל שש, לפחות בימים שבהם הייתי צריכה לקום לבית הספר. זה לא שתמיד התעניינתי בחדשות, אלא שאבא שלי, שמתעורר לתפילת הפג'ר (שחר), לא יכול להתחיל את היום שלו בלי להאזין לחדשות ה"מקומיות".

זה קצת אירוני שכדי לשמוע חדשות מקומיות מעזה בימים שלא היו טלוויזיה ורדיו פלסטיניים היינו צריכים לשמוע חדשות ישראליות. אני זוכרת שביליתי את רוב הילדות שלי מול הטלוויזיה בצפייה בסרטים מצויירים ערביים בערוץ 1 הממשלתי, עם האחיות ובני הדודים שלי. אני מאשימה את הוריי בכך שהרשו לי לצפות בתוכניות ישראליות לילדים מבלי להסביר לי מהן התוכניות האלה ואיך הן משקפות את הקונפליקט המתמשך.

גדלתי מבולבלת מכל הקשור למושג "מדינת ישראל הדמוקרטית" שעליו שמעתי בטלוויזיה, ושעמד בניגוד לפלישות הבלתי פוסקות והעוצרים שישראל כפתה על השכונה שלי. מבולבלת מהשימוש החוזר במילים "שלום" ו"ביטחון", מול המציאות של החיילים הישראלים עם הרובים על הכתף שראיתי כשהלכתי עם תיק על הכתף בדרכי לבית הספר היסודי.

ישראל נסוגה מרצועת עזה ב-2005, אבל העקבות שלה מעולם לא לגמרי נמחקו. כשמגיעים לעזה רואים עקבות ישראליות פה ושם, דבר צפוי כמובן, אבל שאסור שיהיה מקובל. מי אמר שנורמליזציה של הכיבוש היא רק להכיר באי-חוקיות שלו ולהתמודד איתה? זה לא נגמר בזה.

ילדים חולפים על פני חורבות משרד הפנים בעזה, אחרי הפצצה של חיל האוויר, 2013 (אקטיבסטילס)

מי שמסתובבים בעזה מוצאים מלים עבריות בכל מקום: רואים את הכתובת "דלק" באחת מתחנות הדלק; במונית חייבים להגיד לנהג שצריכים להגיע ל"רמזור" מסוים כי אין לרמזור שם אחר פה; וכששואלים את המוכר בסופרמרטקט אם יש לו משהו טוב לארוחת בוקר, הוא לעתים קרובות יציע לך חתיכת "עוגה" – שוב בעברית.

בסופרמרקט אפשר לבחור ממבחר של מוצרים ישראליים כמעט בכל מחלקה, אבל אם אתם קצת כמוני, תמיד תימנעו מלקנות סחורה ישראלית. למרבה המזל יש נטייה הולכת וגוברת להחרמת סחורה ישראלית בעזה. אני עצמי התחלתי להחרים רק לפני שלוש שנים, ועל אף שלרגע לא חשבתי שזה יהיה פשוט, זה כן בהחלט אפשרי.

למרות שאני מחרימה סחורה מישראל אני לומדת את השפה העברית בתוכנית ללימודים עבריים באחת מאוניברסיטאות עזה. יש לא מעט סטודנטים בכיתה שלנו, והמספר הולך וגדל בכל שנה. התוכנית נפתחה כמענה לביקוש הגובר למורים לעברית, שנוצר בעקבות החלטת ממשלת חמאס להוסיף את השפה העברית לתוכנית הלימודים בכיתות ח'-ט'. אבל לא כדי להיות מורה בחרתי בלימודי עברית. אני מתעניינת בשפה כי אני צריכה להבין את התרבות הישראלית ואת הישראלים באמצעות המלים שלהם. זה דבר הכרחי לכל פלסטיני.

מספר דוברי העברית בעזה הוא גדול מאוד, אבל רק מעטים יודעים גם לכתוב ולקרוא. אלפי גברים היו עובדים פעם בישראל, לפני שהממשלה סגרה את שעריה עליהם במהלך האינתיפאדה השניה. לכן בחלק מהמוניות בעזה הנהגים שומעים תחנות רדיו ישראליות, או את זהבה בן ושרית חדד. אני לאחרונה התחלתי להאזין לפרויקט של רביבו כדי לשפר את אוצר המילים שלי, ואני לא היחידה.

כשישראל מכתרת את עזה מהאוויר, מהיבשה ומהים לא קשה להבין איך היא מכתרת גם את התודעה של האנשים שגרים בה. ועדיין, אני מאמינה שאנחנו, כתושבי עזה, צריכים להיות מודעים יותר לבחירות של מה שאנחנו מקבלים ומה אנחנו דוחים מתוך הכיבוש, שאיתו אנחנו נאלצים להתמודד כל יום ביומו.

תרגום: יעל שטיין

פורסם במקור באנגלית ב-972+ 

עביר איוב, 26, למדה ספרות אנגלית באוניברסיטה האיסלאמית של עזה. היא עיתונאית שכיסתה את המלחמה האחרונה בעזה וכן נושאים פנימיים שונים. היא כתבה מאמרים לאתרי האינטרנט של "אל ג'זירה", "הארץ" ואחרים.