לבטל את בית המשפט הצבאי לנוער
אם היתה קטינה ישראלית, עהד תמימי לא היתה מחוזקת במעצר עד תום ההליכים. אבל לקטינים פלסטינים יש חוק אחר, המעצר הוא ברירת המחדל והשאלה היחידה היא כמה זמן הם ישבו בכלא. ישראל כבר פירקה פעם אחת מערך לשיפוט צבאי של קטינים, הגיע הזמן לעשות זאת שוב
כותבת אורחת: סמדר בן נתן
בית המשפט הצבאי לנוער במחנה עופר החליט לנהל את משפטה של עאהד תמימי בדלתיים סגורות, למרות שעורכת-דינה, גבי לסקי, ביקשה בשמה ובשם הוריה לנהל את המשפט בדלתיים פתוחות. בדרך כלל, דיונים בבתי משפט לנוער אכן מתקיימים בדלתיים סגורות, כדי להגן על קטינים מפני סטיגמה של עבריינות ומפני פגיעה בפרטיותם, בסיכויי שיקומם ובעתידם. אבל עאהד תמימי אינה חשופה לסכנות האלה. מי שפוגע בסיכויי שיקומה, בפרטיותה ובעתידה, הוא "הצבא המוסרי ביותר בעולם".
מגובה במערכת משפטית מתוחכמת שיודעת לדבר בז'רגון זכויות האדם על "בית משפט לנוער" ו"טובת הקטינה", הצבא המוסרי מחזיק נערה בת 16 (שהפכה בכלא לבת 17) במעצר במשך חודשים, מרחיק אותה ממשפחתה ומלימודיה. השיקום שתצטרך עאהד אינו מעבריינות, אלא ממאסר ממושך בגיל 16. היא לא צפויה לסטיגמה של עבריינית; במרבית המקומות בעולם, וגם בחלקים גדולים של ישראל והשטחים הפלסטינים היא הוכתרה כבר, בצדק, כלוחמת חופש. אבל עכשיו העיתונאים לא יוכלו להראות אותה מובלת באזיקים לאולם המשפט ולשמוע את טענותיה. טובת הקטינה? טובת הצבא.
במשך חמישים שנה בהם מחזיקה ישראל את העם הפלסטיני תחת כיבוש צבאי, היא מפעילה מערכת משפטית שבה הצבא הוא המחוקק, התובע והשופט, רק של התושבים פלסטינים, לפי חוק מיוחד שאנחנו מפעילים רק על אחרים, לא על עצמנו. על המתנחלים חל החוק הישראלי, שלגביו אנחנו מצביעים לכנסת ומשתתפים בממשל עצמי, שיש בו הפרדת רשויות. אבל במסגרת החוק המיוחד לפלסטינים, שהם אינם משתתפים בחקיקתו, נערות ונערים מגיל 12 נעצרים באמצע הלילה, מבודדים מהוריהם ומעורכי דין, נחקרים באישון ליל (ובמחשכים), מודים ומפלילים אחרים תחת לחץ ואיומים, מורשעים במעל 95% מהמקרים, ונשפטים לחודשים ארוכים של מאסר.
> תיעוד: אם יש ספק – אין ספק. כך נעצרים ילדים פלסטינים בחברון
מעצרה ומשפטה של עאהד תמימי הם הזדמנות נדירה לראות את בית המשפט הצבאי לנוער במערומיו, ולחשוב מחדש על בתי המשפט הצבאיים שישראל מפעילה בגדה המערבית. בית המשפט הצבאי לנוער הוא פרי של מסע יחסי ציבור מהמתוחכמים שהגו צה"ל ומשרד המשפטים. אלו למדו לנצל את שיח זכויות האדם לטובתם ולהציג את צה"ל כמגן על זכויות ילדים. באותו הזמן הם מאשימים את החברה הפלסטינית בהפקרת ילדיה ושליחתם לחזית המערכה.
כך למשל, אל"מ במיל' לירון ליבמן, לשעבר התובע הצבאי הראשי וראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל, מנסח תחת הכותרת "לא לערב ילדים", פניה המופנית כהאשמה, לצד הפלסטיני כמובן: "ראוי כי חלק לפחות מהביקורת בנושא תופנה לתופעה המביאה בכלל קטינים להליכים פליליים, והיא, ניצולם של קטינים על ידי הוריהם ומבוגרים אחרים בסביבתם לקידום מאבקים לאומיים ואידיאולוגיים מכל סוג שהוא. ראוי להותיר את הילדים מחוץ למאבקים האלו". כאילו במקום כלשהו בעולם ילדים אינם מעורבים בעבריינות או במאבקים לאומיים; כאילו הכיבוש הישראלי עצמו מותיר את הילדים מחוץ למאבק: מוחמד תמימי, בן דודה של נור, נורה בראשו על ידי חיילי צה"ל באותו אחר צהריים בהפגנה בנבי סאלח. גם נערים שאינם משתתפים בהפגנות, אלא רק נוסעים לשחות בבריכה, נורים ונהרגים, כפי שקרה למחמד רפאת בדראן. בשביל צה"ל זו אפילו לא מכה קלה בכנף. הקצין שירה לא יועמד לדין, הוא נהנה מגיבוי המערכת. יורים וכבר אפילו לא בוכים.
ילדים וילדות בבית משפט צבאי
"בית המשפט הצבאי לנוער" הוא חידוש עולמי של אומת הסטרט-אפ, שהוקם בשנת 2009 בתגובה לביקורת הקשה שספגה ישראל על יחסה לקטינים פלסטינים. אבל החידוש הוא בתחום המיתוג ויחסי הציבור, לא בתחום זכויות הילד. הקמת בית המשפט הצבאי לנוער נדונה במשרד המשפטים באותו זמן שבו ישראל חוללה רפורמה מרחיקת לכת במערכת המשפט הפלילי לנוער. התפיסה העומדת בבסיס הנוסח החדש של חוק הנוער הישראלי משנת 2009 ומתבססת על האמנה לזכויות הילד, היא שכניסה למערכת אכיפת החוק הפלילית פוגעת בסיכויי השיקום של נערות ונערים, ולכן צריך ככל האפשר לטפל בהפרות חוק מצדם באמצעים אחרים. ביחס לנערות ונערים ישראלים קבעו המחוקקים שמעצרם ומאסרם יהיה ברירה אחרונה, יצרו אלטרנטיבות למעצר ומאסר, וקבעו איסור גורף על מעצר קטינים מתחת לגיל 14 עד לתום ההליכים המשפטיים.
לעומת זאת, השינויים שהוכנסו בדין החל על צעירים פלסטינים במסגרת בית המשפט הצבאי לנוער הם כל כך שוליים וזניחים, עד שהוא אינו דומה אפילו לכל מה שיכול להיקרא בית משפט לנוער. הסמכות של בית המשפט לנוער כלל אינה חלה על מעצר ילדים וילדות, ולכן לא רק שהמעצר אינו נחשב מוצא אחרון שיש להימנע ממנו, הוא מהווה את ברירת המחדל. המעצר נדון בבית משפט צבאי רגיל, כמו במשפטיהם של מבוגרים פלסטינים. רובם המכריע של הילדים הנדונים בבתי המשפט הצבאיים נתונים במעצר עד תום ההליכים, כלומר הם נעצרים למשך מספר חודשים מראש ועוד לפני שהורשעו. בשנת 2015 אחוז הקטינים הנאשמים שנעצרו עד תום ההליכים עמד על 72%, לשם השוואה, בישראל באותה שנה נעצרו עד תום ההליכים 17.9% מהקטינים המואשמים.
קטינים פלסטינים מגיעים, אם כך, לבית המשפט הצבאי לנוער, כשהם כבר עצורים עד לתום ההליכים כמבוגרים. הראיות נגדם מבוססות על אותן הודאות ואמרות מפלילות שנגבו מנערות ונערים אחרי שנשלפו ממיטתם ונעצרו בשעות הלילה. בבית המשפט הצבאי לנוער אין כל חלופות למאסר, שהוא העונש השגרתי. הרי ממילא הילדים עצורים. נותר רק לסכם עסקת טיעון שכוללת כבר את תקופת המעצר שאין ממנה מנוס כמעט. חיוך חסר אונים לאמא המודאגת ולאבא עם דמעות בגרון, הילד יגיע הביתה עוד שלושה, חמישה, עשרים חודשים.
> פולין לא לבד: גם ישראל מסייעת לסלף זיכרון של רצח עם
ישראל מגנה על השימוש בבתי משפט צבאיים בהסתמכות על אמנת ז'נבה הרביעית (כן, אותה אמנה שבדרך כלל ממשלת ישראל טוענת שאינה חלה על השטחים). לפי הטענה, האמנה מחייבת את ישראל לקיים בתי משפט צבאיים על מנת לשפוט את האוכלוסייה המקומית של תושבים תחת כיבוש. ארגוני זכויות האדם מקבלים את הטענה הזו מתוך נאמנות לכאורה למשפט הבינלאומי, ולכן מצויים במלכוד ביחס לבתי המשפט הצבאיים: לא ניתן לטעון שהם אינם חוקיים, ולכן ניתן רק לנסות לשפר את התנאים במסגרתם, ולהבטיח את הזכות למשפט הוגן.
אחרי חמישים שנה הגיע הזמן לשנות מסלול: אמנת ז'נבה אמנם מאפשרת להקים בתי משפט צבאיים, אך לא מחייבת לעשות זאת. בתי משפט צבאיים נועדו לפעול תקופה קצרה ומוגבלת, ולא להחליף בתי משפט אזרחיים באופן קבוע למשך עשרות שנים. מנסחי האמנה מעולם לא דמיינו כיבוש צבאי בן חמישים שנה ולכן לא התכוונו שהכוח הכובש יפעיל מערכת משפט דורסנית במשך שני דורות. אזרחים שאינם חלק מהצבא אינם צריכים להישפט בפני בתי משפט צבאיים, שאינם מקיימים את תנאי העצמאות וחוסר התלות של בתי משפט אזרחיים: השופט במדים, התובעת במדים, ורק הנאשמת אזרחית צעירה נטולת זכויות פוליטיות.
הילדים שאכפת לנו מהם, ואלו שלא
בגדה המערבית, קיימות שתי מערכות משפט אזרחיות שמתפקדות ומפעילות סמכות שיפוט: מערכת בתי המשפט הפלסטינים, ומערכת בתי המשפט הישראלים. עובדה: את המתנחלים אפשר להעביר לשיפוט בישראל. לפחות מאז 1996, אז הרשות הפלסטינית החלה להפעיל מועצה מחוקקת ומערכת בתי משפט, אין כל הצדקה או בסיס משפטי להמשך הפעלת בתי המשפט הצבאיים. בית המשפט הצבאי לנוער, שנזקו כה רב, צריך להיות הראשון שיבוטל.
הדרישה צריכה להיות, אם כן, שישראל תפסיק לחלוטין, בשלב ראשון, את העמדתם לדין של קטינים בבתי המשפט הצבאיים. החלופות לכך הן שתיים: בתי המשפט הפלסטינים בתור ברירת המחדל למקרים השגרתיים, ובתי המשפט בישראל לגבי מקרים חמורים המקימים אינטרס ביטחוני ישראלי. אמנם ישראל כבעלת הכוח תוכל לקבוע באילו מקרים היא מפעילה את סמכותה, אבל זה עדיין טוב יותר מאשר כשהיא מפעילה את סמכותה באופן אוטומטי בכל המקרים.
יש סיכוי טוב שכאשר העמדה לדין תהיה כרוכה בהפעלת מערכת המשפט האזרחית, הרבה פחות קטינים יגיעו לבתי המשפט, וכשיגיעו, הם יזכו להגנות טובות יותר. מערכת המשפט הישראלית עוצבה כדי לשמור על זכויות של ילדים שבאמת אכפת לנו מהם ומעתידם. פיקוח של בתי משפט אזרחיים צפוי גם לשפר את היחס לקטינים במעצר ובחקירה. קשה לדמיין שבית משפט ישראלי לנוער היה עוצר את עאהד תמימי למשך יותר מ- 24 שעות, כי בבתי המשפט האלו המעצר אינו הכלל אלא החריג.
זו אינה הצעה ל"יפוי" הכיבוש או לסיפוח, אלא לנטישה של אחת הפרקטיקות המרכזיות וההרסניות של מנגנון הכיבוש. המצב שיווצר עם ביטול בית המשפט הצבאי יכול להתקיים גם בין מערכות משפט של שתי מדינות או כמעט-מדינות: לכל מערכת משפט יש סמכות שיפוט על עבירות שבוצעו בשטחה, ועל עבירות שבוצעו מחוץ לשטחה ומאיימות על ביטחונה. בתי המשפט בישראל ממילא שופטים ילדים תושבי ההתנחלויות בשטחים, וגם את נערות ונערי מזרח ירושלים. ישראל מאז ומתמיד שפטה פלסטינים גם בבתי המשפט הישראלים: משפטו של מרואן ברגותי זכור לכל, והוא לא היה היחיד. כיום, עשרות מתושבי עזה מועמדים לדין בישראל מדי שנה.
אם ביטול בית המשפט הצבאי לנוער נשמע לכם דמיוני, אז זהו שלא, יש לכך תקדים היסטורי: ישראל ביטלה את השיפוט הצבאי של קטינים בשטח ישראל. בין 1949 ל- 1966 הפעילה ישראל ממשל צבאי על אזרחיה הפלסטינים ושפטה אותם בבתי משפט צבאיים. לאחר ביטול הממשל הצבאי ובעקבות הכיבוש של 1967 החל לפעול בית משפט צבאי נוסף בעיר לוד, שמרבית הנשפטים בו היו אזרחי ישראל הפלסטינים ותושביה הפלסטינים של מזרח ירושלים. ב-1971 חוקקה ישראל את חוק הנוער שהרחיב מאוד את ההגנה על קטינים בהליכים פליליים. ב- 1978, בעקבות עתירה של עו"ד פליציה לנגר לבג"ץ נגד העמדה לדין של קטינים בבית המשפט הצבאי, קבע בית המשפט העליון כי לאחר חקיקת חוק הנוער, בית המשפט הצבאי אינו עומד בסטנדרטים הקבועים בחוק, ואין לו עוד סמכות לשפוט קטינים. ההחלטה סיימה את ההעמדה לדין הגורפת של קטינים בבית המשפט הצבאי בלוד. עם התפתחות הסטנדרטים לשיפוט קטינים, אם כך, לא הקימו בישראל בית משפט צבאי לנוער שהוא עלבון לשמו, אלא הוציאו קטינים מגדר הסמכות של בית המשפט הצבאי. כמה שנים אחר כך, בית המשפט הצבאי בלוד עבר מן העולם.
מעצרה ומשפטה של עאהד תמימי העלו את בית המשפט הצבאי לנוער לתודעה הציבורית, ומוכיחים לכל מי שהיה זקוק לכך כמה הוא פוגע בקטינים פלסטינים. בכל מערכת משפטית הגונה, הנערה הזו כבר היתה מזמן חוזרת לביתה ולבית הספר. לאחר חמישים שנות כיבוש, זה הזמן להשמיע את הדרישה: יבוטל בית המשפט הצבאי לנוער, יבוטל השיפוט הצבאי של נערים ונערות. זה כבר קרה, זה יכול לקרות שוב.
סמדר בן-נתן היא עורכת-דין המתמחה בזכויות אדם בהקשר של הכיבוש הישראלי. היא עורכת מחקר לדוקטורט על בתי המשפט הצבאיים בישראל ובשטחים, כיום כחוקרת אורחת באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה, וחברת הנהלה בארגון "בצלם". גירסה מוקדמת של המאמר באנגלית התפרסמה ב-Social Justice Blog.
> ועדת החינוך אישרה את החוק שיאפשר למנוע מבני נוער חשיבה ביקורתית
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן