לבדואים מותר "לארח" תיירים בהר הנגב, אבל לא ממש לגור שם

כ-1500 בדואים חיים בארבעה כפרים לא-מוכרים במרחבים העצומים של הר הנגב. המדינה מוכנה להכיר בהם, בתנאי שיצטופפו בישוב אחד. בשלושת הישובים האחרים המיועדים לפינוי, הם יוכלו "לארח" תיירים, אבל לא לגור בהם

מאת:

רבים מהנוסעים בכביש המתפתל למצפה רמון מתפעלים מהנוף הנשקף מהמצוקים בקרבת נחל צין. רבים מתארחים באתרי תיירות בסביבה, כגון עבדת. אבל הם אינם ערים לסיפור המר ההולך ומסתבך של מדיניות הדחיקה של התושבים המקוריים של האזור – הבדואים.

בתקופה העות'מאנית, השבטים הבדואים חלשו על הר הנגב. הם עברו בהדרגה מנוודות להקמת נקודות יישוב. בהמשך טוו רשת קהילות עם חיים משלהן, תהליך המוצא ביטוי בבתי קברות עתיקים, כגון זה שבעין עקב, כחמישה קילומטר מזרחית לעבדת.

קהילות אלו התרסקו עם הקמת המדינה ומלחמות הגבול בין ישראל ומצרים.  מבין כ-12,000 בני העזאזמה, שחיו בנגב לפני 1948, נותרו רק כאלף. רבים מהבדואים שנותרו בשטח ישראל אולצו בידי הממשל הצבאי להגר ל"אזור הסייג" שסביב בקעת באר שבע, ורק מאות נותרו בהר הנגב.

donate
המדינה מתכננת לרכז את ארבעת היישובים הבדואים בהר הנגב ליישוב אחד. שלושת הכפרים האחרים יהפכו ל"כפרי אירוח". ישוב בדואי בנגב (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

המדינה מתכננת לרכז את ארבעת היישובים הבדואים בהר הנגב ליישוב אחד. שלושת הכפרים האחרים יהפכו ל"כפרי אירוח". ישוב בדואי בנגב (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

בהמשך, תהליכי הפיתוח דחקו את רגלי הקהילות הבדואיות במרחב: הקמת שדה התעופה הצבאי ברמת מטרד, הכרזה על שטחי אש ושמורות טבע והקמת חוות בודדים ופרויקטים שונים.

כיום הבדואים בהר הנגב משמרים את תרבותם הייחודית בארבעה כפרים בלתי מוכרים:

  • ואדי אריכא – בעמק נסתר סמוך למצפה רמון.
  • אל אפדאי – משולש נחל חווה, בקרבת כלא נפחא.
  • עבדה – מול העיר הארכיאולוגית עבדת.
  • סאהל אל בגאר – רמת ציפורים, דרומית לשדה בוקר.

לכפרים האלה אפשר להוסיף מספר קהילות קטנות לאורך כביש 40. כל הקהילות גם יחד מונות כ-1500 נפש. בני הקהילות הללו רוצים לשמר את אורח החיים הכפרי שלהן ולהישאר במקומותיהם.

כפרים אלו נמצאים בתוך מרחבי הענק של המועצה האזורית רמת נגב: המועצה משתרעת על כ-4.1 מיליון דונם. במועצה 13 ישובים ובהם 7300 תושבים. קיימים בה דגמי התיישבות מגוונים: קיבוצים, מושבים וכן חוות הבודדים השולטות כל אחת מהן על מאות דונמים לאורך "דרך היין". יש בה יישובים קטנים כעזוז ובו 76 תושבים, אך גם יישוב קהילתי גדול יחסית – מדרשת שדה בוקר ובה כאלפיים נפש.

מניסיון גירוש להכרה – ולביטולה

"מנהלת הבדואים" החליטה בסוף שנות השמונים לסלק את תושבי רמת ציפורים משטחם. התושבים עתרו בשנת 1990 נגד צווי הפינוי  לבית משפט השלום, ואח"כ למחוזי. לבסוף, שופטי בית המשפט העליון בחנו את צווי הסילוק שפרסמה המדינה בעין ביקורתית, אישרו את בקשת הפינוי אך בד-בבד הורו למדינה בשנת 2007 להמשיך ולנהל עם תושבי הכפר מו"מ עד להסדרת עניינם.

בשנת 2000 החליטה הממשלה להקים יישוב עבור תושבי הר הנגב הבדואים. בהחלטה צוינו שתי אפשרויות למיקום היישוב: "עבדה א'", הלוא היא עבדה, או "עבדה ב'", הלוא היא סאהל אלבגאר, רמת ציפורים.

במהלך הדיונים התכנוניים הגישו תושבים בדואים בהר הנגב, באמצעות עמותת "במקום", התנגדות למהלך הריכוז שלהם ביישוב אחד ותבעו לאפשר להם מגורים במודל יישובי מיוחד התואם את התרבות הבדואית ובעיקר את הפרנסה החקלאית – "משכנות רועים".

בשנת 2014 אישרה המועצה הארצית לתכנון ובניה את תכנית מנהל מקרקעי ישראל והרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב להקמת הכפר אל בגאר. הוחלט לכנותו "רמת ציפורים" ולרכז בו, בשטח של כאלף דונם, את כל הקהילות הבדואיות בהר הנגב.

תושבי אל בגאר, "רמת ציפורים", קיבלו את הידיעה על ההחלטה להקים שם יישוב בשמחה. משנת 2000, הם ניהלו מגעים עם המדינה בניסיון למחוק את צווי הפינוי שהוצאו נגדם ולהכיר בכפר שלהם. הם  מצאו עצמם נגררים מבית משפט אחד למשנהו, ומוועדה תכנונית אחת לאחרת. עכשיו היתה אמורה להגיע ההכרה המיוחלת. עם זאת, תושבים אחרים בכפר הביעו התנגדות למדיניות הריכוז.

התושבים הבדואים בהר הנגב נאבקים עשרות שנים נגד הכוונה לסלק אותם. הפגנה נגד פינוי בדואים בנגב (צילום: אבי בלכרמן)

התושבים הבדואים בהר הנגב נאבקים עשרות שנים נגד הכוונה לסלק אותם. הפגנה נגד פינוי בדואים בנגב (צילום: אבי בלכרמן)

ואולם זה לא היה סוף הסיפור. הנושא חזר לדיון בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ביוזמת הרשות להסדרת התיישבות הבדואים. בלחץ הרשות, הוועדה שינתה את ההחלטה: היא המליצה לבטל את תוכנית היישוב ברמת ציפורים ולהקים את היישוב המרכזי דווקא בעבדה.

החדשות הטובות: הכרה בעבדה

לאחר הליך נוסף, ב- 7 במאי 2019 החליטה המועצה הארצית לתכנון ובניה על אישור התכנית להקמת עבדה וכן על ביטול הקמת הכפר בסאהל אל בגאר. ההכרה בכפר בעבדה מחייבת אישור נוסף בישיבת ממשלה, שעשוי להינתן בקרוב, והליך תכנון נוסף.

לאור ניסיון העבר, אין לדעת אם הממשלה אכן תאשר את ההכרה. למשל, בשנת 2014 המועצה הארצית לתכנון ובניה המליצה לממשלה להכיר בכפר רח'מה, ואולם הוא עודנו מסורב הכרה, לאחר ששר החקלאות אורי אריאל החליט להקפיא את התוכנית, אף שהוכנה בהזמנת הרשות להתיישבות הבדואים ובהסכמת כל גורמי התכנון, והרשויות הסמוכות – מועצת ירוחם, ומועצת רמת הנגב.

אם יוקם, הישוב בעבדה ישתלב במועצה האזורית רמת נגב ויקבל ממנה שירותים מוניציפאליים. הישובים הבדואים האחרים שהוכרו בשנים האחרונות שייכים למועצות האזוריות הבדואיות אל קסום ונווה מדבר. בעבדה מברכים על השיוך למועצה הוותיקה. זהו תקדים חשוב: ישוב בדואי מעורה במועצה אזורית יהודית בנגב.

החדשות הרעות: פינוי כפרי הר הנגב

אבל החדשות ביחס לשאר הנקודות הן מצערות. תוכנית הכפר עבדה מורה להקים "מוקדי תיירות" במקום שלושת הכפרים הקטנים יותר – אל בגאר, ואדי אריכא, ואל אפדאי – שחלקם מתפרנסים היום מיוזמות מקומיות של אירוח במאהלים והדרכת סיורים במדבר. טרם הוגדר במדויק אופיים של המוקדים, אך צוין כי ייבנו בהם מבנים המשתלבים בסביבתם ויתנהל בהם "אירוח בדואי" ופעילויות המציגות את תרבות הכפר הבדואי ואורחות החיים במדבר.

ואולם, להוותם של התושבים, הוחלט חד משמעית כי המוקדים לא יכללו מגורים, כי אם פעילות תיירותית וחקלאית בלבד. משמעות הדבר: פינוי שלושת היישובים ותושביהם ממקומם.

"אף אחד לא יכול לחייב אותנו איך לחיות. אני בדואי, רוצה להמשיך להיות בדואי. אני לא יכול לעלות לקומה 3 ולשבת למעלה. אני בדואי באוהל, ישן באוהל, זה החיים שלי"

החלטה להפוך את שלושת הכפרים ל"מוקדי תיירות" נטולי מגורים מעמיקה את האפליה התכנונית ומבליטה את רמיסת הזכויות של הבדואים בנגב.

תושב יהודי מהצפון זכאי לרדת לנגב, להקים בו "חוות בודדים" החולשת על מאות דונמים ולגור בה. יודגש: חוות אלו הוקמו תחילה בחלקן תוך הפרת החוק, ואולם זכו בדיעבד, הודות למאמצי שדולה מרשימים, לחוק ייחודי המכשיר אותן בדיעבד ומורה על "הכרה" בהן כ"מיזמים חקלאיים-תיירותיים משולבים". גם במתיישבים במושבי הדרום הוותיקים והחדשים נוהגת המדינה ברוחב לב: מוקצות להם כיום נחלות משפחתיות שחלקן מגיעות ל- 60-80 דונם.

הבדואים מבקשים לקבל את מה שמקבלים היהודים - לחיות בסביבה כפרית. ילדים ביישוב בדואי ליד מצפה רמון (צילום: קובי גדעון / פלאש 90)

הבדואים מבקשים לקבל את מה שמקבלים היהודים – לחיות בסביבה כפרית. ילדים ביישוב בדואי ליד מצפה רמון (צילום: קובי גדעון / פלאש 90)

donate

לעומת זאת, הממשלה מסרבת לאפשר לבדואים לקיים התיישבות ובה אורח חיים כפרי-חקלאי, ולהקצות להם קרקעות חקלאיות בהיקף מתאים. היא נאותה להכיר ביישוביהם רק בתנאי שיוותרו על הממד הקהילתי ויתרכזו במתחמים צפופים, ללא שטח חקלאי ממשי.

בשורה תחתונה: לערביי הנגב, שאבותיהם חיו בכפרים והיו רועים, יש זכות לעיר, ובעיקר לעיירה, אך אין להם זכות לכפר.

הפרת הבטחה ברגל גסה

תושבי רמת ציפורים חשים פגועים במיוחד: בעיניהם, ביטול התיקון לתוכנית המתאר המחוזית, שאישר קודם לכן הקמת יישוב ברמת ציפורים, הוא הוכחה מרה לכך שאין לסמוך על הממשלה ונציגיה. נציגי הכפר נתנו אמון בנציגי המדינה ובהתחייבויות שהשמיעו. הם השתתפו בתהליך התכנוני שנמשך יותר מעשור, ונתנו בו אמון. הם סברו לתומם כי אישור סמל היישוב וההחלטה על התיקון לתוכנית המתאר, לאחר בדיקות שנמשכו יותר מתריסר שנים, מהווים הבטחה שלטונית מחייבת, שאין לסגת ממנה אלא בנסיבות חריגות.

תושבי רמת ציפורים למדו לדעת, כי ההבטחה השלטונית הופרה ברגל גסה.

הילאיל אבו ג'לידאן, ממנהיגי היישוב, העיד בוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים: "אני אבו ג'לידאן מרמת ציפורים. כבר אבא שלי חי בשטח הזה. סבא שלי חי בשטח הזה. וכולנו חיים בשטח הזה.

"באו מנהלת הבדואים, הבטיחו שיקימו בו יישוב. אמרנו אהלן וסהלן. רצינו את היישוב. עכשיו באים להעביר אותנו לעבדת… אנחנו מברכים על עבדת, אבל לא נעבור לעבדת.

"אף אחד לא יכול לחייב אותנו איך לחיות. אני בדואי, רוצה להמשיך להיות בדואי. אני לא יכול לעלות לקומה 3 ולשבת למעלה. אני בדואי באוהל, ישן באוהל, זה החיים שלי. ככה. זה מה שרציתי להגיד".

הבדואים בהר הנגב מבקשים לשמר ולו משהו מאורח החיים המסורתי של אבותיהם, שנטו אוהלים ורעו במרחבים הפתוחים של הנגב. אך המדינה מתעקשת לצופפם ביישובים עירוניים או סמי עירוניים.

הכלל התכנוני שקבעה המדינה פשוט: ריכוז מקסימום ערבים במינימום שטח.

התעקשות רבת שנים זו אינה משקפת רק אפליה בוטה. היא גם ביטוי אלים להשקפה רחבה, הרואה ביהודים אדוני המרחב ושומריו, ובבדואים קבוצת שוליים. קבוצה שניתן להרוס את אלפי בתיה, למחוק את כפריה, לפורר את קהילותיה, לדחוס את תושביה, ולתחום אותם במרחב מזערי ונטול משאבי פיתוח, והכל אך ורק לפי צרכי הרוב.

עטיה אל עאסם הוא יו"ר המועצה לכפרים הבלתי מוכרים, חיה נח היא מנכ"לית הפורום לדו קיום בנגב

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
משפחה פלסטינית בבית להיא שבצפון הרצועה התעוררה לבית מוצף לאחר לילה של גשמים כבדים. (צילום: מוחמד זאנון)

משפחה פלסטינית בבית להיא שבצפון הרצועה התעוררה לבית מוצף לאחר לילה של גשמים כבדים. (צילום: מוחמד זאנון)

בתמונות: הצפות קשות בעזה בעקבות הגשמים הכבדים

הגשמים הרבים שירדו במהלך סוף השבוע הציפו את הרצועה ואילצו עשרות משפחות לעזוב את בתיהן. עיריית נוסייראת קראה לתושבים המתגוררת בקרב שפך ואדי עזה לנקוט במשנה זהירות או להתפנות מהבתים, לאחר שישראל פתחה את הסכר בוואדי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf