״לא פה, לא שם״ מחבר בין הפשיסטים מפה לפשיסטים משם

כותב אורח: ג׳וזף אטרש

מצאו את ההבדלים:

מקרה א׳: צופים בסרט ״לא פה, לא שם״ נעלבו מהסרט כי חשבו שהוא פוגע בכבודם ובכבוד עירם אום אל-פחם, פנו לראש העיר, זה ועיריית אום אל-פחם מוציאים הודעת גינוי לסרט וקוראים להחרמתו, ארגון מרסאד (מרכז ערבי לפיתוח חקיקה) מבקש ממשרד התרבות להורות על איסור הקרנת הסרט, המועצה האיסלאמית לפתווה (בית אלמקדס) גם היא גינתה בתורה (ונתנה גושפנקה הלכתית), קהל כועס מאיים ומשתולל בשטח. והנה, במאית הסרט מדווחת על איומים על חייה.

מקרה ב׳: צופים יהודים בהצגת ״הזמן המקביל״ נעלבים כי חשבו שההצגה פוגעת בכבודם ובכבוד מדינתם, פונים לשרת התרבות, משרד התרבות ומשרד החינוך, מגנים את ההצגה, קוראים להחרימה לאלתר ופועלים יחד לסגירתו של תיאטרון אל-מידאן בחיפה, שהעלה את ההצגה. ארגון ״אלמגור״ מצטרף גם הוא לחגיגה וקורא להחרים את התיאטרון ולהפסיק את מימונו. קהל כועס וזועם משתולל בשטח. והנה, איומים על חיי הבמאי והשחקנים לא מאחרים להגיע.

האסיר שמאחורי ״הזמן המקביל״ עונה מהכלא: ״תפקידם של היוצרים לריב עם השומר״

מתוך ההצגה "הזמן המקביל", תיאטרון אל-מידאן (אורן זיו / אקטיבסטילס)

פשיסטיי העולם התאחדו 

בימים האחרונים מנהלים עיריית אום אל-פחם וראש העיר שלה קמפיין הכפשה פשיסטי נגד הסרט ״לא פה, לא שם״, וקוראים להחרמתו. לאור זאת, נראה כי השרה רגב והשר בנט מצאו את השותפים האולטימטיביים שלהם לקמפיין השתקת והפחדת היוצרים והאמנים שלא נקראים לדגל כדי לעשות את דברם. אלה וגם אלה יכולים לעשות יד אחת כנגד אלה שלא משרתים את מטרותיהם, לא מאמינים באמונותיהם, לא משחקים לטובתם ולא מדברים את שפתם.

לא חסרות דוגמאות של נסיונות השתקה ממשלתיים מהעבר כנגד יוצרים ישראלים, המקבילות לנסיונות ההשתקה של עיריית אום אל-פחם.

הנה כמה דוגמאות מהעבר הלא רחוק: בנט פסל את ״גדר חיה״ של דורית רביניאן, רגב ניסתה להשתיק את עינת ויצמן והצגתה ״פלסטין שנת אפס״, משרד התרבות איים לסגור את תיאטרון אל-מינא על שזה לא כרע ברך בפני המלכה רגב, השתיקו את ״אל סף הפחד״ של מריה קרבצ׳נקו, רגב התערבה בתערוכתו של אורי קצנשטיין במוזיאון תל אביב, הורידו את החמסה של גל וולניץ בספיר, את מיצג "ROPE" בבצלאל והפסל של ביבי בכיכר. הדוגמאות עוד רבות, ועוד לא אמרנו מילה על פסטיבל ״סרטי נכבה/48 מ״מ״ של זוכרות, כן?

מנגד, אותו מנגנון צנזורה הוא זה שהביא את אנשי התנועה האסלאמית לנסות ולהשתיק יוצרים פלסטינים ותומכיהם. הנה כמה דוגמאות: האיסלאמיסטים הספיקו בעבר לאיים על המורה עלי מואסי מבאקה אל-גרביה שאף הואשם בכפירה באיסלאם, כי זה העז ללמד את ״אורוואר עכא״ (ספרו של עלא חליחל המכיל תכנים מיניים) והקרין את הסרט ״עומאר״ (סרטו של האני אבו אסעד המכיל סצינת נשיקה ועירום חלקי), ותקפו והשתיקו את עלא חליחל בשל מאמרו ״סיוט ושמו חודש הרמדאן״ ב-2008.

אה, כן. ולא שכחנו כמובן את אנשי הכנסייה ושות׳ שדאגו ב-2004 שהמון זועם יחריב בחיפה, בנצרת ובשפרעם את התשתיות של הוט וימנע את הקרנת הסרט ״פיתויו האחרון של ישו״, ואיך שהם גם ניסו למנוע את תערוכת ״ונילה סקס״ ביפו.

החיים הסודיים של הצעירות הפלסטיניות בתל אביב נחשפים על המסך הגדול

מתוך סרטה של מייסלון חמוד "לא פה לא שם"

איך עוצרים יצירה

כדי לעצור את היצירה, אין קל מאשר לעצור את היוצר.

בשם העם/הלאום/המדינה, ובשם הדת/הקהילה/אלוהים, פועלים מדינות ופרטים להוציא לפועל את החרמות. כך הם סבורים שהם עוצרים את היוצרים. אלא שאותו הלך רוח של ״לעצור את היוצר״, הוא זה שהביא את השלטונות בישראל בזמנו לכלוא את מחמוד דרוויש ולהתנקש בחייו של נאג׳י אלעלי (קריקטוריסט פלסטיני). אותו הלך רוח גם הביא פרטים לטבוח בחברי מערכת ״שרלי הבדו״ בצרפת ולהתנקש בחייו של נאהד חאטר בירדן (קריקטוריסט שצייר את דמותו של מוחמד).

ובסוף כמובן כולנו נאמר שאנו נגד אלימות, והקוראים לחרם יטענו שהם רק הביעו מחאה ״לגיטימית״ נגד אומנות. ״קראנו להחרים אתכם! חלילה לא להרוג אתכם!״, הם יגידו.

לפשיזם אין דת ואין לאום, אין כל הבדל בין צנזורה והגבלת חופש הביטוי על רקע לאומני לבין צנזורה והגבלת חופש הביטוי על רקע דתי. שניהם צדדים שונים של אותו המטבע.

הכותב הוא יו״ר הועד המנהל של תיאטרון ״אל מידאן״ בחיפה.

משרד החינוך מלמד כי שריפות נובמבר היו לאומניות ללא כל בדל הוכחה