"תל אביב היא לא ברלין, היא עיר כמו ביירות ועמאן"
מייסלון חמוד לוקחת את סרט הביכורים שלה, "לא פה, לא שם", לפסטיבל טורונטו, ומשם לסבב פסטיבלים ברחבי העולם. אבל מעבר לתחרויות, החלום האמיתי שלה הוא לשנות את יחסו של הקולנוע הפלסטיני לנשים
[הפוסט עבר קיצור ועריכה ב-11.9, ב-20:30]
חודשיים לפני תחילת צילומי הסרט "לא פה, לא שם", שיוקרן מחר (ראשון) בבכורה עולמית בפסטיבל טורונטו, לבמאית מייסלון חמוד עדיין לא היה מושג מי תשחק את אחת משלוש הגיבורות שלה.
הסרט, סרטה העלילתי באורך מלא הראשון, שהופק על ידי שלומי אלקבץ, מלווה את חייהן ומאבקיהן של שלוש צעירות ערביות שחולקות דירה בכרם התימנים בתל אביב. המנוע העיקרי של העלילה היא נור (שאדן קנבורה, "סופת חול"), דתייה עם חיג'אב, שביומה הראשון בדירה מוצאת בה כמויות עצומות של אלכוהול, אירוע שרק משיק סדרת התנגשויות בין שמרנות לליברליות, בין הכפר לעיר, והרבה מאוד בין גברים לנשים. שתי הדיירות האחרות הן חברות ב"סצנת האנדרגראונד הפלסטינית" בעיר הגדולה, כפי שחמוד מכנה את זה. האחת היא סלמה (סאנא ג'מאלייה), הלסבית, והשניה היא לילא, אולי הדמות העצמאית והמשוחררת מכולן. זו הייתה הדמות שחמוד לא הצליחה למצוא לה שחקנית, ולדברי הבמאית – לא במקרה.
"הקולנוע הפלסטיני עדיין בהתהוות, והחוויה שלנו כצופים שלא מורגלים בייצוג הקולנועי שלנו לא מאפשרת לייצר את ההבדל בין הדמות שהשחקנית מגלמת לבין השחקנית עצמה", מספרת חמוד. "הדמות של לילא מורדת בחוקים שהחברה כופה עליה. מה שהיא מייצגת זה הסוד שכולם יודעים אך לא יכולים לדבר עליו בקול רם: כן, גם הנשים הערביות הן כמו נשות העולם, חושקות ונחשקות, עצמאיות ויפות, שלא מסתירות את יופיין. העניין הוא שאנחנו כולנו לילא, אבל כדי להמשיך להיות לילא אנחנו חייבות לשמור את זה בסוד".
> טיהור אתני זה מה שישראל עשתה בסנדיאנה
כשכבר חשבה שתאלץ להזיז את כל לוח הזמנים של הצילומים בגלל הקושי למצוא שחקנית מתאימה, איתרה חמוד ברגע האחרון את מונא חווא, שחקנית צעירה שזכתה לחשיפה מצומצמת כדמות משנית בסדרה "פאודה".
עכשיו, רגע לפני שהיא מתחילה לחרוש שורה של פסטיבלים ברחבי העולם (עם בכורה ישראלית בפסטיבל חיפה באוקטובר, והפצה מסחרית החל מדצמבר), וכשהמבקרים בטורונטו כבר מפרסמים רשימות שמסמנות אותה כהבטחה, נראה שחמוד לוקחת את תשומת הלב החיובית שהיא מקבלת עוד לפני הבכורה כמעט כמובנת מאליה. מה שיותר מעניין אותה, זה איך הסרט ישפיע על הקולנוע הפלסטיני, והחלום שלה הוא לפתוח "עידן חדש של ייצוג נשים בקולנוע הפלסטיני, שבו האישה במרכז, ולא מאחורי הדמות הגברית", כלשונה.
חמוד (33), במקור מדיר חנא, נטועה בשנים האחרונות עמוק בתוך הסצנה היהודית-ערבית האלטרנטיבית של יפו ותל אביב, שנמצאת גם בלב הסרט, ושם – זה המקום לגילוי נאות – נעשינו שנינו חברים.
[עדכון, 11.9:] חברות זו – לצד הערכה עצומה לפועלה, לעמדותיה ולהבטחה שבסרט (שטרם ראיתי) – הובילה אותי לתפוס אותה לראיון מעמיק ערב טיסתה לטורונטו. הראיון פורסם כאן במלואו אתמול (וממנו בין היתר נגזרה הכותרת של הפוסט). היום (ראשון בערב) התברר שהפרסום המוקדם, לפני הפצת הסרט בארץ, עלול לגרום לנזק להפצה. לכן בחרתי, לבקשתה, להסיר את הראיון לעת עתה, ולפרסם אותו מחדש – עם כל הפנינים שבו, ועוד הרחבה על הסרט, לאחר שאצפה בו – לקראת עלייתו לאקרנים. מבטיח שיש למה לצפות.
> למה נשים ערביות כבר לא מנהלות בתי קולנוע בארץ?

פה הכל התחיל. מייסלון חמוד בכניסה לבר "אנה לולו", יפו. הגרפיטי ברקע הוא של דמותה, ונוצר במסגרת הסרט "לא פה, לא שם" (אורן זיו / אקטיבסטילס)
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
כאן אפשר להצטרף
לתמיכה – לחצו כאן