newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה נשים ערביות כבר לא מנהלות בתי קולנוע בארץ?

סרט חדש שעולה בפסטיבל חיפה מציג את סיפורה של אישה מנצרת שהחליטה לפתוח סינמטק בעיר. אבל מה שכיום הוא חידוש היה פעם טבעי יותר, כשלפחות שתי נשים ניהלו בתי קולנוע. ואז באה 1948 ושינתה הכל

מאת:

כותב אורח: אלי אמינוב

במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ" הופיעה השבוע כתבתה של נירית אנדרמן על סרט חדש, שיוקרן ביום רביעי הקרוב בפסטיבל הסרטים בחיפה. הסרט, "האישה מהסינמטק", שביימה נורית יעקבס-ינון, משרטט את דמותה של ספאא דבור, פלסטינית שגדלה במשפחה מוסלמית אמידה ודתייה בנצרת, שבשנות בתשעים החלה לפעול להגשמת חלום בעל משמעות אישית וחברתית עצומה – להקים סינמטק בעיר נצרת.

הרעיון עלה בדעתה לאחר שנאלצה כמו תושבי נצרת האחרים להגיע לסינמטק בתל אביב כדי לראות סרט של במאי פלסטיני, ולמרות ההתנגדות וגלי הצחוק שספגה ממשפחתה ולחצים שונים מצד החברה השמרנית שסביבה, שמעדיפה שנשים יעסקו בתפקידיהן המסורתיים בבית המשפחה ולא יפנו לפעילות במרחבים הציבוריים, הצליחה ספאא דבור להגשים את חלומה בשנת 2003.

מה שנעדר מהכתבה הוא ההקשר ההיסטורי, שכן אין זו הפעם הראשונה שאישה מנהלת בית קולנוע בפלסטין. ולא רק זאת: גם המגבלות והלעג שחוותה דבור, מצד חברה שבעיניה ניהול קולנוע בידי אישה היא תופעה שלא מהעולם הזה, דווקא הן הדבר החדש יותר, ואף דבר שנבע מהקמתה של מדינת ישראל.

דפוסי ההתנהגות השוררים בחברה הפלסטינית בישראל אינם תוצאה של המשך היסטורי של פטריארכיה מסורתית השולטת בחיי החברה, אלא תופעה מחודשת שנוצרה לאחר מלחמת 1948. בשנה זו חוסלה פלסטין האורבאנית והחברה הפלסטינית הושלכה לאחור, מן המאה העשרים למאה קודמת. זאת משום שמצבן החברתי של נשים בפלסטין העירונית בתקופת המנדט הבריטי היה לא פעם טוב ממצבן של נשים תחת שלטון ישראל כיום.

> למה ישראל תמיד ראתה בערים פלסטיניות איום? 

בית הקולנוע אלהמברה, יפו, 1937

תחרות בין כמה בתי קולנוע ביפו. בית הקולנוע אלהמברה, 1937

לדוגמה: אופליה בוטרוס, גולה פלסטינית בעמאן בירת ירדן, נולדה בשכונת טלביה בירושלים בשנת 1927. לחוקרת מנאר חסן היא סיפרה בשנת 2004, כי בשנות התבגרותה נהגה לבקר בבתי הקולנוע שנמצאו בשכונות קטמון ובקעה במערב ירושלים. "היינו מתאספים, הבנים והבנות מהשכונה והולכים כך בשעות אחר הצהריים או החופשות, אם כי אבא לפעמים היה הולך לפנינו לראות אם מתנשקים בסרט או לא".

"היו לנו חיי חברה מלאים", מספרת אופליה, "הלכנו, באנו, יצאנו, היו לנו ביקורים הדדיים, נשפים, הכל – עד שהחלו ההתקפות".

מהעקבות הבודדים שהותירו לנו בעיקר עדויות שבעל פה אנו למדים שהקשר של נשים אל בתי קולנוע לא הוגבל לצפייה בסרטים, אלא שאף היו נשים שיסדו וניהלו בתי קולנוע בארץ. כך לדוגמה אניסה זרייק, מורה ילידת עילבון, שהיגרה לביסאן (בית שאן), שכרה דירה בה חיה לבדה, וניהלה בית ספר. לאחר מספר שנים התפטרה והקימה את בית הקולנוע הראשון בביסאן.

כידוע לאלה העוסקים בחקר ההיסטוריה של החברה הפלסטינית, הקפידו השלטונות הישראלים לאחר חיסול הערים לחסל או להעביר למקום בלתי ידוע את ארכיוני הערים הפלסטיניות. לכן ההיסטוריה שבעל פה והעיתונות הפלסטינית מתקופת המנדט מהווים עדיין מקורות אלטרנטיביים וכמעט יחידים להכרת התקופה. מידיעה קצרה שהתפרסמה בראשון לאוגוסט 1929 בעיתון "פלסטין", המודיעה על הצגת הסרט "רעד של אהבה" בקולנוע אפולו ביאפא (יפו), אנו למדים כי גם בעיר הנמל הפלסטינית ניהלה אישה בית קולנוע.

כך נכתב באותה ידיעה: "קולנוע אפולו, בהנהלת אלמנתו של המנוח יוסף זמאריא, הביא דרמות אומנותיות מעניינות שטרם הוצגו בפלסטין. לאחרונה הובא הסרט 'רעד של אהבה', שזכה להצלחה בקרב הקהל האירופי. מדאם זמאריא דואגת להביא את מיטב הדרמות ולהציגן בקולנוע אפולו עוד לפני שיוצגו בבתי קולנוע אחרים. אנו מבקשים מהתושבים להעריך את מאמציה ולעודדה".

ההיסטוריה החברתית של החברה הפלסטינית, ובעיקר זו ששכנה בערים (קרוב ל-40 אחוז לפני הנכבה) נמחקה כמעט לחלוטין על ידי אנשי המודיעין והמומחים לענייני ערבים של מדינת ישראל, שהמציאו נראטיב חדש, לפיו כל הגורמים המתקדמים בחברה הערבית בישראל הם תוצאה של מודרניזציה ישראלית.

לצערי יש גם פלסטינים שניצודו בכבלי שיח ההגמוניה הישראלית התופשים כך את המציאות. ההתחברות של אינטלקטואלים פלסטינים להיסטוריה האמיתית של אומתם מבשרת את קיצה של אגדת המודרניזציה הישראלית.

אלי אמינוב הוא חבר הוועד למען מדינה חילונית דמוקרטית בכל פלסטין ההיסטורית

> הסרט שדאעש אף פעם לא ראו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

"תיעדתי הרבה הריסות בחיי. את הריסת ביתי לא הייתי מסוגל לצלם"

ביתו של הצלם, האקטיביסט והאמן עיד הדאלין באום אל ח'יר – כפר בדרום הר חברון שההתנחלות כרמל מקיפה כמעט מכל הכיוונים – נהרס בסוף יוני. "אני לא אוהב להכניס לראש של הבנות שלי מילים גדולות כמו גזענות ואפרטהייד, אבל זאת המציאות"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf