למה נשים ערביות כבר לא מנהלות בתי קולנוע בארץ?

סרט חדש שעולה בפסטיבל חיפה מציג את סיפורה של אישה מנצרת שהחליטה לפתוח סינמטק בעיר. אבל מה שכיום הוא חידוש היה פעם טבעי יותר, כשלפחות שתי נשים ניהלו בתי קולנוע. ואז באה 1948 ושינתה הכל

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: אלי אמינוב

במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ" הופיעה השבוע כתבתה של נירית אנדרמן על סרט חדש, שיוקרן ביום רביעי הקרוב בפסטיבל הסרטים בחיפה. הסרט, "האישה מהסינמטק", שביימה נורית יעקבס-ינון, משרטט את דמותה של ספאא דבור, פלסטינית שגדלה במשפחה מוסלמית אמידה ודתייה בנצרת, שבשנות בתשעים החלה לפעול להגשמת חלום בעל משמעות אישית וחברתית עצומה – להקים סינמטק בעיר נצרת.

הרעיון עלה בדעתה לאחר שנאלצה כמו תושבי נצרת האחרים להגיע לסינמטק בתל אביב כדי לראות סרט של במאי פלסטיני, ולמרות ההתנגדות וגלי הצחוק שספגה ממשפחתה ולחצים שונים מצד החברה השמרנית שסביבה, שמעדיפה שנשים יעסקו בתפקידיהן המסורתיים בבית המשפחה ולא יפנו לפעילות במרחבים הציבוריים, הצליחה ספאא דבור להגשים את חלומה בשנת 2003.

מה שנעדר מהכתבה הוא ההקשר ההיסטורי, שכן אין זו הפעם הראשונה שאישה מנהלת בית קולנוע בפלסטין. ולא רק זאת: גם המגבלות והלעג שחוותה דבור, מצד חברה שבעיניה ניהול קולנוע בידי אישה היא תופעה שלא מהעולם הזה, דווקא הן הדבר החדש יותר, ואף דבר שנבע מהקמתה של מדינת ישראל.

דפוסי ההתנהגות השוררים בחברה הפלסטינית בישראל אינם תוצאה של המשך היסטורי של פטריארכיה מסורתית השולטת בחיי החברה, אלא תופעה מחודשת שנוצרה לאחר מלחמת 1948. בשנה זו חוסלה פלסטין האורבאנית והחברה הפלסטינית הושלכה לאחור, מן המאה העשרים למאה קודמת. זאת משום שמצבן החברתי של נשים בפלסטין העירונית בתקופת המנדט הבריטי היה לא פעם טוב ממצבן של נשים תחת שלטון ישראל כיום.

> למה ישראל תמיד ראתה בערים פלסטיניות איום? 

בית הקולנוע אלהמברה, יפו, 1937

תחרות בין כמה בתי קולנוע ביפו. בית הקולנוע אלהמברה, 1937

לדוגמה: אופליה בוטרוס, גולה פלסטינית בעמאן בירת ירדן, נולדה בשכונת טלביה בירושלים בשנת 1927. לחוקרת מנאר חסן היא סיפרה בשנת 2004, כי בשנות התבגרותה נהגה לבקר בבתי הקולנוע שנמצאו בשכונות קטמון ובקעה במערב ירושלים. "היינו מתאספים, הבנים והבנות מהשכונה והולכים כך בשעות אחר הצהריים או החופשות, אם כי אבא לפעמים היה הולך לפנינו לראות אם מתנשקים בסרט או לא".

"היו לנו חיי חברה מלאים", מספרת אופליה, "הלכנו, באנו, יצאנו, היו לנו ביקורים הדדיים, נשפים, הכל – עד שהחלו ההתקפות".

מהעקבות הבודדים שהותירו לנו בעיקר עדויות שבעל פה אנו למדים שהקשר של נשים אל בתי קולנוע לא הוגבל לצפייה בסרטים, אלא שאף היו נשים שיסדו וניהלו בתי קולנוע בארץ. כך לדוגמה אניסה זרייק, מורה ילידת עילבון, שהיגרה לביסאן (בית שאן), שכרה דירה בה חיה לבדה, וניהלה בית ספר. לאחר מספר שנים התפטרה והקימה את בית הקולנוע הראשון בביסאן.

כידוע לאלה העוסקים בחקר ההיסטוריה של החברה הפלסטינית, הקפידו השלטונות הישראלים לאחר חיסול הערים לחסל או להעביר למקום בלתי ידוע את ארכיוני הערים הפלסטיניות. לכן ההיסטוריה שבעל פה והעיתונות הפלסטינית מתקופת המנדט מהווים עדיין מקורות אלטרנטיביים וכמעט יחידים להכרת התקופה. מידיעה קצרה שהתפרסמה בראשון לאוגוסט 1929 בעיתון "פלסטין", המודיעה על הצגת הסרט "רעד של אהבה" בקולנוע אפולו ביאפא (יפו), אנו למדים כי גם בעיר הנמל הפלסטינית ניהלה אישה בית קולנוע.

כך נכתב באותה ידיעה: "קולנוע אפולו, בהנהלת אלמנתו של המנוח יוסף זמאריא, הביא דרמות אומנותיות מעניינות שטרם הוצגו בפלסטין. לאחרונה הובא הסרט 'רעד של אהבה', שזכה להצלחה בקרב הקהל האירופי. מדאם זמאריא דואגת להביא את מיטב הדרמות ולהציגן בקולנוע אפולו עוד לפני שיוצגו בבתי קולנוע אחרים. אנו מבקשים מהתושבים להעריך את מאמציה ולעודדה".

ההיסטוריה החברתית של החברה הפלסטינית, ובעיקר זו ששכנה בערים (קרוב ל-40 אחוז לפני הנכבה) נמחקה כמעט לחלוטין על ידי אנשי המודיעין והמומחים לענייני ערבים של מדינת ישראל, שהמציאו נראטיב חדש, לפיו כל הגורמים המתקדמים בחברה הערבית בישראל הם תוצאה של מודרניזציה ישראלית.

לצערי יש גם פלסטינים שניצודו בכבלי שיח ההגמוניה הישראלית התופשים כך את המציאות. ההתחברות של אינטלקטואלים פלסטינים להיסטוריה האמיתית של אומתם מבשרת את קיצה של אגדת המודרניזציה הישראלית.

אלי אמינוב הוא חבר הוועד למען מדינה חילונית דמוקרטית בכל פלסטין ההיסטורית

> הסרט שדאעש אף פעם לא ראו

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

ילדים יוצקים דבש על תפוחים (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

חלוצי ההומניזם: הלמידה כדבש שהוא יצירתו הבלעדית של התלמיד

ארסמוס ומישל דה מונטן, בני המאה ה-16, הניחו את היסוד לחינוך ההומניסטי כאשר שללו את הלמידה על ידי שינון והטיפו ללמידה באמצעות קשרים חברתיים, שיחה וקריאה. בהתאם לזה, אומר מונטן, גם ההוראה צריכה להיעשות באמצעות דיאלוג

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf