לאחר צעדות השיבה, ישראל וחמאס חוזרות לאזור הנוחות: האלימות
הירי הקטלני על המפגינים בעזה החזיר גם את חמאס לשפת המאבק המזוין, והצית מחדש את הוויכוח הפנים פלסטיני על יעילותו של המאבק הלא אלים
הפגנות "צעדת השיבה" התחילו ב-30 במארס, כלומר לפני כמעט שלושה חודשים. חסן אל-כורד, אחד מיוזמי הצעדה, אמר "לשיחה מקומית", ימים ספורים לפני הצעדה הראשונה, שהכוונה היא שההפגנות יהיו לא אלימות לחלוטין. "אנחנו נגד זריקת אבנים או אפילו הבערת צמיגים," הוא אמר באותו ראיון, "המסר שאנחנו נושאים איתנו הוא מסר של שלום והתנגדות לאלימות".
למרות שאבנים וגם צמיגים הופיעו די מהר בהפגנות, בשבועות הראשונים המסר הלא-אלים נשמר במידה רבה. אמנם ישראל ניסתה לתאר את ההפגנות כאירוע טרור אפילו לפני שהתחילו, אבל מקרי האלימות היו בודדים ביחס לגודל ההפגנות. מהתשובה שנתנה המדינה לבג"צ בתחילת מאי עלה שרק 25 פלסטינים מבין יותר ממאה אלף המשתתפים בצעדות עד אז ניסו לחצות את הגדר או לפגוע בה. ההוכחה הכי טובה לכך שצעדת השיבה נשארה בעיקרה לא אלימה, אומר ל"שיחה מקומית" אחמד אבו רתימה, שנחשב ל"אב הרוחני" של הצעדה, היא שאחרי כמעט שלושה חודשים של הפגנות, "לא נהרג ולא נפצע אפילו חייל ישראלי אחד".
אבל קשה להתווכח עם כך שבשבועות האחרונים העימות בין ישראל לעזה שינה לחלוטין את אופיו. ההפגנות מול הגדר הידלדלו וכמעט נעלמו, וביום שישי האחרון השתתפו בהן כאלף פלסטינים בסך הכל. שפת העימות חזרה להיות אלימה. הפצצות של ישראל, רקטות של חמאס, ובלונים ועפיפונים שמבעירים שטחים גדולים בנגב המערבי. מקורות במערכת הביטחון מצוטטים אתמול (שני) ב"הארץ" כאומרים שחמאס רוצה "עימות נרחב" עם ישראל. אמירות כאלה מלמדות הרבה פעמים שישראל היא זו שרוצה עימות. אבל העובדה היא ששפת העימות הפכה צבאית, לא אזרחית.
אין ספק שלישראל יש חלק נכבד בכך שהתגוששות עם עזה הופכת צבאית ואלימה. חוזרת להיות אלימה, אפשר לומר. מאז ימי האינתיפאדה הראשונה, לישראל היה הרבה יותר נוח להתמודד עם מאבק פלסטיני מזוין מאשר עם הפגנות לא אלימות. עמרם מצנע, מי שהיה אלוף פיקוד מרכז בזמן האינתיפאדה הראשונה, אמר לי בזמנו שברגע שבאינתיפאדה הפלסטינים עברו לשימוש (מוגבל מאוד) בנשק חם ועזבו את שביתת המסחר ואת ההפגנות, העבודה של הצבא נעשתה קלה יותר. בעימות צבאי, לישראל תמיד היה ויהיה יתרון מובנה. מול עשרות אלפי אזרחים שרצים לגדר – הרבה פחות.
נאמן להגיון הזה, כבר בשבת ה-28 באפריל, יום לאחר יום השישי הרביעי להפגנות, לפני שהעפיפונים הבוערים הפכו למה שהם היום, ואף שמתחילת ההפגנות לא נורתה אף רקטה אחת לישראל, הפציץ צה"ל מטרות של "הכוח הימי של חמאס". על פי הודעת דובר צה"ל עצמו, המטרות האלה נבחרו לא משום שהיו מוקד לפעילות אלימה נגד ישראל, אלא בתגובה להפגנות על יד הגדר. "צה"ל רואה בחומרה רבה מאוד את הניסיון המתמשך של ארגון הטרור חמאס להפוך את מרחב הגדר למרחב של אלימות וטרור בכסות אזרחית", נאמר בהודעה, "צה"ל לא ייתן לשימוש ציני באזרחים בהם ילדים, נשים ואנשים עם מוגבלויות להוות כסות לפעילות טרור מתמשכת כנגד אזרחי ישראל וכוחות צה"ל, וימשיך להגיב ביד קשה לכל ניסיון טרור מסוג זה". במילים אחרות, ההפגנות על יד הגדר, שהיו בעיקרן לא אלימות ובהם לא נפגע אף חייל או אזרח ישראלי אחד, נענו בהפצצות.
מאז הדברים הלכו והידרדרו. נקודת המפנה הגיעה ב-14 במאי בהפגנות ההמוניות ליד הגדר במהלך יום הנכבה והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, שבמהלכן חיילים ירו והרגו 65 מפגינים פלסטינים. מאותו יום, באופן טבעי, מספר הפלסטינים שהעזו להתקרב לגדר פחת באופן משמעותי. העובדה שחמאס "תפס בעלות" על ההרוגים בהפגנות והציג את רובם המכריע כפעילים שלו בוודאי עזרה לקבע בישראל את ההפגנות כמעשה טרור. שיגור עפיפונים בוערים, שבהתחלה אולי בא כיוזמה מקומית, הפך לשיטה מסודרת ומתוכננת שהקשר שלה לחמאס ברור. נכון, עפיפונים בוערים לא הורגים אנשים, אבל השימוש בהם נועד לגרום נזק והוא אכן הביא לשריפת שטחים חקלאים נרחבים בעוטף עזה.
השימוש בעפיפונים כסוג של כלי מלחמה העיר מחדש את רוחות המלחמה. אמנם ישראל עדיין מתקשה לשלוח מטוסי קרב כדי לפגוע במפריחי עפיפונים, אבל חילופי הירי של התקופה האחרונה – הפצצות של ישראל מצד אחד וירי רקטות של חמאס והג'יהאד האסלאמי מצד שני – מקרבים עימות צבאי של ממש. ישראל חזרה לאלמנט הנוח לה, העימות הצבאי. אבל גם חמאס, כך נראה, חזר לאלמנט המוכר לו. לאחר שאימץ לזמן מה את שפת המאבק האזרחי הלא-אלים שהביאו אתם יוזמי צעדת השיבה, הוא שב לשפה המוכרת של המאבק המזוין נגד ישראל.
יוזמי "צעדת השיבה" לא התלהבו מהכיוון הזה שתפסו המהלכים שהם הניעו לפני שלושה חודשים. בדף הפייסבוק שלו כתב אבו רתימה לפני כעשרה ימים כי "צעדת השיבה זקוקה לצעד לאחור". המאבק שלנו, הסביר אבו רתימה, הוא מאבק על התמונה כדי למשוך את תשומת הלב העולמית למאבק הצודק של הפלסטינים. זה יותר חשוב מ"עימות ישיר עם חיילי הכיבוש", הוא טען. במקום עימותים עם חיילים ליד הגדר, אבו רתימה הציע פסטיבלים, שירים, הצגות תיאטרון, הרצאות של פרופסורים על זכות השיבה, חבורות של צעירים שנוטעים עצים. "היוזמות האלה יחזקו את תמונת התודעה שאנחנו עם האוהב את החיים ואנחנו קרבנות של משטר כיבוש גזעני ונפשע", כתב. אם הפלסטינים לא יאמצו את השיטות האלה, הוא הזהיר, "הכיבוש יפתח את כל אמצעי התעמולה כדי לייצר תמונת תודעה הפוכה ולפיה אנחנו חבורה של אוהבי מוות המבקשים אנרכיה (פאודה), שריפות והרס". התגובות בדף הפייסבוק שלו, שכותרתו שונתה לכיתוב "בני אדם לא חמושים – אל תירו", היו חיוביות מאוד.
דברים חריפים אף יותר כתב הפרשן הפלסטיני עאוני אל-משני, איש פתח מבית לחם (גילוי נאות: אל-משני הוא שותף בתנועה שתי מדינות מולדת אחת שאני אחד מראשיה). במאמר שפרסם באתר סוכנות "מען" לפני כמה שבועות הוא יצא במפורש נגד השימוש בעפיפונים בוערים. השימוש באמצעים האלה, טען אל-משני, "מסייע לכיבוש" כי הוא נותן לו תירוץ להתקיף מפגינים בטענה שהם גורמים לשריפות. העפיפונים האלה מזיקים לפלסטינים יותר מאשר הם פוגעים בישראל, הוא טען. "השמירה על האי-אלימות של ההתנגדות העממית היא צורך חיוני שאסור לסטות ממנו", כתב אל-משני, "צריך להרים מיד קול נגד התופעות האלה, ללא היסוס. לא מספיק להרים קול. התופעות האלה צריכות להיפסק".
בשיחה שקיימתי אתו בתחילת השבוע, נשמע אבו רתימה זהיר, אבל לא חזר בו ממה שכתב בדף שלו. "כל מאמץ אנושי נדרש להערכה מחדש", אומר אבו רתימה. "צעדת השיבה היא דרך חדשה במאבק נגד הכיבוש, היא השיגה הרבה ועוד תשיג הרבה, היא יצרה תודעה פלסטינית חדשה לשיטות מאבק, אבל לאור הפשע הגדול שחוללו ממשלת הכיבוש והחיילים בהרג אזרחים לא אלימים, אנחנו קוראים לחפש אמצעים שיגבילו את יכולת החיילים להרוג אזרחים לא אלימים. זו המהות של ההליכה לאחור: המאבק הלא-אלים יישאר תוך מאמץ להגביל את יכולת החיילים להרוג מפגינים אזרחים לא אלימים".
אתה התלוננת ש"צעדת השיבה" איבדה את אופיה הלא אלים. למה זה קרה?
"צעדת השיבה נשארה בעיקרה צעדה לא אלימה, וההוכחה הטובה לכך היא שאחרי שבועות ארוכים של הפגנות, לא נהרג ולא נפצע אף חיייל ישראלי אחד. המפגינים הפלסטינים שהולכים לצעדות יודעים שהמאבק הוא במלים ובהפגנות ולא בנשק וכדורים. אבל בסופו של דבר זהו אירוע עממי שיש בו התפתחויות, שאני באופן אישי, ואחרים מבין המארגנים, לא קוראים אליהן. לדוגמה שיגור בלונים ועפיפונים בוערים. אנחנו לא קוראים לדברים האלה. אבל באותו זמן, אנחנו דוחים את הניסיון של התקשורת להתמקד בעניין הזה כאילו הוא הבעיה. הרי אי אפשר להשוות בין בלונים ועפיפונים בוערים ובין הרג של 130 אזרחים ופציעתם של 13 אלף איש. אנחנו לא קוראים לעפיפונים הבוערים אבל אנחנו לא יכולים לחבור למי שטוען שזו הבעיה הראשית. הבעיה הראשית היא האמצעים שנוקט הכיבוש".
יש פרשנים שטענו שהעובדה שהפלסטינים משתמשים ברקטות ובעפיפונים בוערים היא בדיוק מה שישראל רוצה כי היא מציגה את הפלסטינים כאלימים.
"אני מסכים עם האמירה הזו. הנהגת הכיבוש משקרת, למרבה הצער, לעם שלה כשהיא אומרת לו שהיא לא רוצה אלימות והיא נאבקת נגד אלימות, בעוד היא זו שיוצרת את האלימות, כי האלימות הזו משמשת לה כתעמולה. עוד לפני שצעדת השיבה התחילה, ממשלת הכיבוש פתחה בתעמולה שלה ודיברה על איום ממפגינים שרצו להפגין באופן לא אלים. ממשלת הכיבוש מתחזקת מרוחות האלימות. היא לא רוצה מאבק לא אלים כי המאבק הלא אלים מביך אותה, המאבק הלא אלים מוכיח את המוסריות של המאבק הפלסטיני לטובת החופש והכבוד ומגלה את ערוות הכיבוש והפשעים שהוא מבצע".
מה צריכים להיות הצעדים הבאים של צעדת השיבה?
"לנו הפלסטינים אין ברירה אלא להמשיך בדרך המאבק הלא אלים העממי למען החירות והכבוד. זו הזכות הטבעית שלנו. אנחנו עם שסובל מדיכוי גזעני מהפרדה גזענית. ישראל, למרבה הצער, עושה מאמץ להשתוות למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה: כולאת את הפלסטינים במכלאות אתניות, בנטוסטנים, ונוהגת נגדם באפליה גזעית, במצור, במעצרים, ובמניעת חופש תנועה. לנו, לפלסטינים, אין אפשרות לחיות עם המציאות הזו ואנחנו חייבים להמשיך במאבק חוקי עד שנשיג חירות, כבוד ושוויון".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן