newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כתיבה בימי קורונה: כשגם קניות במחנה יהודה הופכות לטקסט

השיח הווירטואלי הכתוב, שפרח בתקופת הבידוד והסגר עקב מגיפת הקורונה, ראוי למעשה של פיענוח ומודעות - שלרוב נזנח ולא נחווה באמת

מאת:

יש הרבה דרכים להסתכל על חומר, מצב או טקסט. אני מחלקת את המבט לשניים: "סגור" ו"פתוח", אך אפשר גם לכנות את זה "פנים" ו"חוץ", "אינטימי" ו"פופולרי". החלוקה אצלי היא פעמים רבות גם בין "קודש" ל"חול". אך במישור הפילוסופי העדין של זמננו יש מקום רב לתרבות הביניים, זו שנוצרת במעברים וממציאה את עצמה תוך כדי סגר.

זו הסיבה שרולאן בארת, חוקר התרבות הצרפתי, חוזר להיות אקטואלי מתמיד כיום, כמתווך של תרבות הביניים הזאת. מעניין מאוד מה היה לו לומר על מגיפת הקורונה, על הבידוד והעוצר.

"האם השעמום הוא איפוא ההיסטריה שלי?" שואל בארת בתחילת ספרו רולאן בארת על פי רולאן בארת מ-1975, ומנבא את המניע שיוביל מיליוני אנשים לכתוב ברשת עשרות שנים מאוחר יותר.

בהמשך כותב בארת: "אני כותב: זו הדרגה הראשונה של השפה. אחר כך, אני כותב שאני כותב: זו הדרגה השנייה". מעשה הפיענוח והמודעות בין שני התהליכים האלה הוא מרתק, אבל לרוב נזנח ולא נחווה באמת, אף שתודעת הכותב – למעשה הכתיבה – הופכת לחיונית יותר בשיח הווירטואלי הכתוב, זה שפרח בתקופת הבידוד והסגר.

אילוסטרציה: Steve McFarland, CC BY-NC 2.0

"האם השעמום הוא איפוא ההיסטריה שלי?" (אילוסטרציה: Steve McFarland, CC BY-NC 2.0)

גם המשק שמשתחרר לאטו לחיים מפנים את תנודת השיח ממדובר לכתוב. אפילו קניות בשוק מחנה יהודה אפשר לערוך (בדגש על לערוך ולא לעשות) בתקופת הקורונה באינטרנט, בהזמנה כתובה.

כך, הטקסט המשוטט – שמחליף מבטים ונע הלוך ושוב בין אוביקטים – משנה את תרבות התקשורת והצריכה שלנו בהיבטים רבים. אלא שלא אטרקטיבי לעסוק בו, והוא מתקבע כ"צ'אט", "פוסט" או "ציוץ", ומכניע את הקוראים.

רבים למשל שוכחים שהטקסט במנגנון האינטרנטי שלו יכול להיות כזב מוחלט, אך עדיין להיתפס אצל הקוראים כאמת מוחלטת. אם אומר שזכיתי במיליון דולר, כמה מכם יטרחו לבדוק את המידע? אם אכתוב שאני צדיקה, כמה מכם יקבלו את העדות הסוביקטיבית שלי כמוחלטת?

באופן זה נוצרו "בבות" פייסבוק שמטיפות לנאורות וגורפות אלפי לייקים ואייקונים, שמנסחות את המשטר ומשעבדות את העט לכתבי הגנה על הממשל. האוטומטיות של הלייק הופכת פעמים רבות את הטקסט למורפיום להמונים.

פופולריות היא לחלשים

כל טקסט משווע לקוראים. זה יכול להיות קורא יחיד, קבוצת קוראים או כמה שיותר קוראים. מה ההבדל בין עוצמות השפעת הטקסט? כשמדובר בטקסט שמטרתו להשיג לייקים, ההבדל הוא עצום. בשדה הרשת הקרב אינו אינטלקטואלי, אלא בדגש על פופולריות.

ברשתות החברתיות יש פוסטים שמעוטרים באלפי לייקים אנונימיים, ותורמים לחיזוק הבדלי המעמדות בין הכותבים. כך נשמרת לה היררכיית הפופולריות, אף שמרבית הלייקים נובעים לרוב מסחף, ולא מתוך ירידה לעומק הדברים. ברשת זה גם לא משנה, כל עוד הלייק הוא מדד ערך קריטי לחשיבות הכותב.

חוקר קולנוע שאני מעריכה הגדיר לי את זה יפה השבוע, כשאמר כי תגובות בפייסבוק הן בעצם מונולוגים. כל אחד משמיע את מה שיש לו להשמיע, ולא ממש עונה לשני.

יכולתי להיות אגרסיבית יותר בנטייה לשפוט את הטקסט הגולמי, שכעת נעשה בו שימוש מרובה, ולכתוב שהטקסט הווירטואלי מייצר פעמים רבות לא רק רדידות ושיח חירשים, אלא גרוע מכך – צביעות. כותב אמיתי מבדיל בין קורא אמיתי אחד לבין אלפי לייקים, ומתעניין בקוראים ולא בלייקים. הוא לא מנסה להיות כותב צדקני ומטיפני כדי לזכות בפופולריות, אלא כותב בשל מעשה הכתיבה עצמו – בזה כוחו.

צמצום התענוג שבשימוש בחושים

בדומה לתמחור הטקסט, גם הקניונים הפכו לווירטואליים, ולפרק זמן ממושך שינו את תרבות השופינג. לא מודדים, לא טועמים – קונים.

גם הטקסט שמחקנו, ה"זבל" שכתבנו בשעות הלילה המאוחרות, נצרב לנצח במוחה האפל של המכניקה האינטרנטית וחורץ את גורלה של הפרסונה האינטרנטית שלכם לפחות לכמה שעות טובות (טווח הנצח לטעות אחת הוא לפחות 24 שעות עד שלגמרי שוכחים). חיי החברה מתורגמים אף הם למלל ריק מתוכן של "מגע". זהו הקולקטיב החדש.

בארת כתב על הנאת הכתיבה, שהכתיבה עצמה אינה רק תוכן, אלא גם אסתטיקה שכוחה נמדד באפקט. לטענתו, בזכות הטקסט אפילו המוצא של הכותב עשוי להפוך לשיח מיתי. בהקשר הפיזי של הטקסט, מעשה הכתיבה דומה מאוד למעשה האהבה. טקסט יכול להיות סטוץ קצר או רומן רב רבדים שרב הסמוי בו על הנגלה.

בתרבות הווירטואלית, לעומת זאת, טקסטים הם מיד – לא מעבר. האינטרנט מחפצן את הטקסט, אפילו במייל, ומרבה להפוך את האנושיות לדוגמטית וחסרת אחריות לזולת, דרך כתיבה מרושלת ומלאת חשיבות עצמית.

הדימוי של האמנות הופך למתעתע. אנשים שתשומת לבם ממוקדת בפוסט טרגדיה האנושית, ששמה המטאפורי "רשת", משדרים בתדר של היקום הווירטואלי הזה ומפתחים דימויים שגויים למציאות. אדם ששולח טקסט לאוויר כופה על הקורא לשתף פעולה גם אם לא יקרא או יגיב. הוא מבקש מבט.

אילוסטרציה: pikist

אדם ששולח טקסט לאוויר כופה שיתוף פעולה (אילוסטרציה: pikist)

מחקרים מצאו כי סטודנטים שמסכמים הרצאות בכתב יד, עם דף ועט, מפנימים את החומר יותר ממי שמקלדים את הסיכומים למחשב. חומר למחשבה, אפרופו מות המחבר והולדת המבקר.

וביארצייט של אסי דיין ז"ל נזכרתי שפגשתי פעם את כתב היד שלו כחיילת ב"במחנה", כשפיקסס משהו למערכת. אני לא זוכרת יותר מדי, אבל אני רגישה לכתבי יד. וזה נותר למעשה, מלבד היצירות, הרושם הבלתי אמצעי היחיד שלי עליו – כתב ידו.

מעטים הם האנשים שחום גופם ודם לבם עוברים ביצירה. מעטים הם האנשים שלוקח זמן "להעיר" אותם משנתם בזמן שהם יוצרים, אלה שמוכנים להקריב את גופם ולוותר על העולם הזה בשביל להגיע לקו הזינוק ולצלול למעין עולם אחר, מנותק ולא מחייב כמו חלום…

רוב האנשים פחדנים, יוצרים מכורח ולא מעיזים להעז. לא מעיזים לסכן חלילה את הנורמטיביות השלטת או את אזורי הנוחות שלהם. הרוב לא מעז לחצות קווים אדומים, גם כשמדובר ביצירה. יש לנו, מסתבר, גבולות וקודים חברתיים ברורים – ואנחנו מתוכנתים לא לערער אותם. דיין, לעומתם, שהידרדר נורא עד לסופו הטראגי, נותר נאמן לכתב היד.

על חשיבות הזמן

מכתביו ומכתמיו השונים של בארת מסייעים לנו לשרטט תמונה של מה הוא היה אומר על העידן הנוכחי. סביר להניח שהיה חוזר ושואל: "מדוע מפיקים אחדים הנאה מיצירות היסטוריות, מרומנים, מביוגרפיות, המייצגים כולם את 'חיי היומיום' של תקופה?"

הוא היה שואל את זה כי יש כל מיני פרויקטים שעוסקים עכשיו באמנות הקורונה, כלומר, מנסים לנסח את הקורונה כאפשרות ייצור תרבותי. בואו נספור את ימי הקורונה ונעשה סביב זה פרויקט אמנותי… "לוחות זמנים, הרגלים, ארוחות, דיור, ביגוד וכו'? האם זו הנטייה הפנטזמטית ל'ממשות' (עצם החומריות של ה'זה היה')?" ואולי התקופה הזאת היא תקופה מעולה לנדידה בינתחומית?

רולאן בארת בשנות ה-70 (צילום: aly, CC BY 2.0)

רולאן בארת בשנות ה-70 (צילום: aly, CC BY 2.0)

לטענתו של בארת, נדמה שהאמנות אינה נקייה מחשד מבחינה היסטורית וחברתית, ומכאן המאמץ של האמן עצמו להרוס אותה. "אני מבחין במאמץ הזה בשלוש צורות", כותב בארת.

לדבריו, האמן יכול לעבור למסמן אחר: אם הוא סופר, בכוחו להיעשות קולנוען, צייר, או להפך, אם הוא צייר או קולנוען, הוא יכול לפתח שיח ביקורתיים בלתי נגמרים על הקולנוע או על הציור, לצמצם במתכוון את האמנות לביקורת שלו.

הוא גם יכול להיפרד מהכתיבה ולהיכנע לניסוח, להיעשות מלומד, תיאורטיקן אינטלקטואלי, לא לדבר עוד לעולם אלא מעמדה מוסרית, נקייה מכל החושניות שבשפה. לבסוף, הוא יכול להרוס את עצמו, פשוטו כמשמעו, להפסיק לכתוב, להחליף מקצוע, להחליף איווי.

האסון הוא שההרס הזה לעולם אינו הולם: או שהוא מתבצע מחוץ לתחום האמנות ונעשה בלתי רלוונטי לאלתר, או שהוא ניאות להישאר בתחום הפרקטיקה של האמנות, אלא שאז הוא נעשה מהר מאוד מועמד לאיחזור.

מה שמביך בחלופה הזאת נובע מכך שהרס השיח אינו ביטוי דיאלקטי אלא ביטוי סמנטי: הוא מסתופף בצייתנות תחת המיתוס הסמיולוגי הגדול של הלעומתיות (לבן לעומת שחור, חילוני לעומת חרדי, תל אביבי לעומת בני ברקי). כתוצאה מכך הרס האמנות נדון לצורות הפרדוקסליות ותו לא: שני צדי הפרדיגמה דבוקים זה לזה, באורח המסתבר בסופו של דבר כאורח של שותפות: יש התאמה מבנית בין הצורות המורדות לבין הצורות שמורדים בהן.

תובעניותם של הקשרים הווירטואליים

בארת מעיד על עצמו שהוא לא חיפש את הקשר הבלעדי (קניין, קנאה, מריבות), וגם לא את הקשר המוכלל, הקהילתי. הוא רצה בכל פעם קשר מועדף, המאופיין על ידי הבדל מוחשי, קשר שהוחזר למצב של מעין הטיה רגשית יחידאית לחלוטין, כמו זו של קול בעל גרעיניות שאין דומה לה.

למרבה הפרדוקס, הוא לא ראה כל סיבה לא להכפיל את הקשר המועדף הזה: בסך הכל, רק זכויות יתר. כמה קשרים כתובים יש לכם? כאלה שנשענים על יסודות המילה הכתובה? אם יותר מאחד, אתם צריכים לחזור ולחפש את עצמכם במציאות, משום שקשר וירטואלי אמיתי אחד תובעני יותר מארבע מערכות יחסים במציאות כפי שתיאר בארת.

למה? יסוד פשוט: כשנמצאים יחד לא צריכים לדבר כל כך הרבה. הכתיבה היא המודעות למעשה הכתיבה, לא רק היסח הדעת או מילים כלפי חוץ, ואינה מחויבת לקרקע המציאות.

לסיום, את ספרי אז מה היה לנו פה? שירה על קו הגבול (ספרא, 2015) הקדשתי כמחווה לרולאן בארת שמת בשנה וביום שנולדתי (25 במרץ 1980, אותו תאריך לועזי ועברי). הרשתות החברתיות הן אנטיתזה ל"מות המחבר" (1968). הן מחיות את המחבר, מתעדות את חיי המחבר, מעצימות את הדימוי שלו, ואם הוא פופולרי – נותנות לו חשיבות עצומה.

על משחק הפופולריות הזה, שגבר סביב היבטים פוליטיים, סוציאליים ואמנותיים בימי הקורונה, סביר להניח שהיה לבארת הרבה מה להגיד. על האסטיקה והחפצון של המלה הכתובה בשדה הווירטואלי היו לו לפחות פסקה או שתיים להוסיף ל"רולאן בארת" או "ביקורת ואמת" או "הנאת הטקסט" וכן הלאה.

ומה עם התמונה? זה דורש עוד אינסוף היגדים, בייחוד עם הסימבול החדש (המסיכה) שעוטה המודל. לנו לא נותר אלא לשאול רגע, מה רולאן בארת היה אומר עכשיו (?).

מרלין וניג היא מבקרת וחוקרת קולנוע, יוצרת ומשוררת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

בצפון עזה, 1 מכל 3 ילדים מתחת לגיל שנתיים סובל מתת תזונה חריפה. פלסטינים ממתינים לארוחה חמה שבושלה על ידי מתנדבים ברפיח, 20 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

עזה, כרוניקה של הרעבה

הרעב הכבד שישראל משיתה על עזה מאז 7 באוקטובר הגיע לממדים חסרי תקדים, אך המדיניות עצמה איננה חדשה: מאז 1967, ישראל שולטת בסל המזון הפלסטיני ברצועה ומשתמשת בו כנשק לניהול האוכלוסייה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf