כשעזתי, חרדית ופרופסור לקולנוע נפגשים בשדרות

"צהלולים" הוא אולם שדרותי עירוני. מדובר באולם הוותיק בעיר, שהוקם בשנות השבעים, לא רחוק מהעירייה. הוא מיושן ומיועד להריסה. חלק מהמרכז המסחרי הישן, שמתחדש לאיטו.

שלשום (ג') לבש האולם איזו חגיגיות. כשעתיים לפני ההרקדות של יום שלישי, התייצבו שם קרוב למאה א.נשים, לטובת כנס של "ארץ לכולם", על שדרות ועזה. למי שמשפשפות עיניים בתימהון קל: כן, בלב שדרות, בעיצומה של תקופת מלחמה, התכנסנו בלב העיר הנפלאה שלי, כדי לדבר על שדרות ועזה, ועם שדרות ועזה.

ל"ארץ לכולם", שאני ממייסדיה, יש מודל שהיא מקדמת. אני מצביע תמיד על הרוח של התנועה כבשורה האמיתית לחברה הישראלית: רוח של אומץ, של ראייה קדימה, בניגוד למודל המנהיגות שאנחנו בוחרים בשנים האחרונות, הצופה נכוחה למהדורת החדשות הבאה. כפי שאמר באירוע פרופסור סמי שלום שטרית – "אומץ לדמיין". "ארץ לכולם" מקדמת את הרעיון ששתי מדינות מהים עד לנהר צריכות לקום במודל של שיתוף פעולה ומינימום הפרדה. הדבר יאפשר, מחד, חיים של יהודים-ישראלים ביהודה ושומרון. וגם, עם כל המגבלות, תושבות של אזרחים פלסטינים בישראל, בלי קשר לפלסטינים אזרחי ישראל היום שיישארו אזרחים עם זכויות מלאות.

עם כל הבעיות הידועות, ויחסי הכח דאז, יש בהצעה הזו משהו משדרות ועזה של שנות השבעים, מהמרחב הפתוח שהתקיים כאן עד אז. כשעשיתי עם ד"ר עז אדין אבו-אלעייש, הדובר המרכזי באירוע, את עשרים המטרים מהחנייה לאולם, הוא הספיק לשמוע חמישה שדרותים, ימנים כולם, שסיפרו על הקשרים ההדוקים שלהם עם עזה והעזתים, בעבר ובהווה. כשהגענו, פגשנו את אבא שלי. הוא סיפר לאבו-עלאייש שלמעלה מ-25 שנים הוא שירת בעזה. הודות לכך גם לי יש הרבה מאוד זיכרונות עזתיים.

ד"ר אבו-אלעייש, רופא ששכל שלוש מבנותיו בביתו בג'בלייה במהלך "עופרת יצוקה", הוא דובר עקשן בעד פיוס וקורא לשכניו בשדרות ולישראלים בכלל לראות את העזתים. "גם לכלב הרעב נותנים לאכול. למה אתם לא רואים מה שנמצא כאן, כל כך קרוב?" הוא שואל בהתרגשות.

במסגרת הדמיונות התקשורתיים שלנו, יש עדיין ישראלים שמכירים את שדרות בתור עיר פיתוח של מקררים ריקים וצעקות "מוות לערבים", לאחר שעוד קסאם הרג תושב בעיר. האמת רחוקה כל כך. שדרות היא עיר פיתוח מופקרת. בביטחון, בחינוך, בבריאות ובתרבות. ועדיין, יש בה סובלנות מופלאה. כשעה לתוך הכנס, קיבלתי וואטסאפים מחברים שדרותים. הם בישרו שיש התארגנות של שדרותים ברשתות, שיגיעו לפוצץ את הכנס. זה נגמר בשני שדרותים חביבים ומבולבלים, שקיבלו ממני חיבוק ושיחה קצרה מחוץ לאולם. זה הספיק. וזה דבר מופלא. בעיצומה של מלחמה, טרור ואימה.

זה היה הנס האחד של הערב המופלא שלשום. הנס השני היה במה עמוסה בדוברים מזרחים ודוברות מזרחיות, רובם מהאזור, שניסו לחלום שלום וחיבורים אזוריים, עם מבט מעבר לגבול ולדה-הומניזציה, עם שתי רגליים על הקרקע וחיבור עמוק לסבל בשדרות ובעוטף עזה, ב-17 השנים האחרונות.

במושב על מזרחיות, שוחחו פרופסור סמי שלום שטרית, ראש בית הספר לאמנויות המסך במכללת ספיר, עם דינה דיין, אקטיביסטית חרדית ממצפה רמון, ד"ר מוטי גיגי, שדרותי במקור וראש בית הספר לתקשורת במכללת ספיר, ואור סיונוב, משכונת התקווה. המהלך שלה היה מהדהד. היא סיפרה שבבית "האח הגדול" הניפה דגל פוליטי של "אני לא ימין ולא שמאל. אני מזרחית", אבל בעקבות המתקפות והדה-לגיטימציה השיטתית מימין החליטה להזדהות כשמאלית, גם אם מתוך ביקורת וחריקת שן.

ובכלל, נדמה שתקופת ה"אנחנו או הם" שמה את השמאל המזרחי בדילמה. הפתרון, כך מציע פרופסור שטרית, הוא בלכונן שמאל. "אין שמאל בארץ. אין מדיניות שמאלית. שואלים אותי מה היית עושה. זה מאוד פשוט. למשל, מה היית עושה כשר חינוך? בדקה אחת מבטל את מורי הקבלן. כולם מדברים, אבל לא רוצים או מפחדים לשנות. איזה שמאל יעשה את זה?"

שלשום היה נדמה שהמקום הטוב ביותר לברר את השאלות הללו זה שדרות. ודווקא בזמן מלחמה. שמגלה את ההפקרה של שדרות, ביטחונית וחברתית, באופן מחודד הרבה יותר. שלשום פתחתנו חלון ורוח פרצים מהפכנית נשבה. וזו רק ההתחלה, אינשאללה…

אבי דבוש, תושב שדרות, הוא ראש מטה הפריפריות במרצ וחבר בהנהגת תנועת "ארץ לכולם".