כשנתניהו ייבחר שוב, אל תזמינו אותי לעוד הפגנה בבלפור
כישלונה של מחאת בלפור היה ידוע מראש: מחאת "רק לא ביבי" חלולה ונעדרת חזון, שקיבלה בברכה את כל מי ששונא הומואים ובעד טרנספר אבל שונא גם את ביבי, לא שינתה כהוא זה את המצב הפוליטי הקיים. כדי לנצח צריך ערכים וצריך דרך
מחר (שלישי) נצא שוב לקלפיות בשביל להביע את דעתנו על מה שקורה במדינה. נדבר על שינוי ושימור, על כל מה שגרוע פה בשנים האחרונות ועל כל מה שעדיין בסדר. אם הסקרים והמגמות שמשתקפות מהם נכונים, כנראה שנמצא את עצמנו עם ממשלת ימין בראשות בנימין נתניהו. כשזה יקרה – אל תזמינו אותי לעוד הפגנה בבלפור.
מחאה לשם המחאה בלבד, לא לשם שינוי. מפגינים נגד נתניהו בבלפור (יונתן זינדל / פלאש 90)
40 שבועות שהמחאה מול משכן ראש הממשלה בבלפור מתנהלת וקוראת לשינוי סדרי השלטון. יצאו אלפים, ואז רבבות ואז מאות אלפים. השינוי מעבר לפינה. אז איך שוב הגענו לאותו מצב, שבו התקוות מתנפצות לרסיסים אל מול הגרפים של המדגמים ותוצאות האמת? איך יכול להיות שבמשך 40 שבועות שבהן מתנהלת המחאה הגדולה ביותר נגד שחיתות שלטונית מאז ימי הפנתרים השחורים, לא נוצרה ולו קצה קָצהָ של אלטרנטיבה לשלטון?
הציבור הרחב מלא בסופרלטיבים למחאה ומנהיגיה, מי שלא יהיו. בפועל המחאה הזו עשתה בדיוק את ההפך מכל מה שקיווינו שהיא תוביל – שינוי, צדק ובעיקר תקווה. אלה היו גם המילים שהובילו את עמודי המחאה: "באנו לשנות", "אנחנו התקווה". בתחילה זה אף נראה מבטיח, אבל היום, עוד לפני שיצאנו להצביע, ברור שהמחאה הזו כשלה כישלון חרוץ. כישלון שאפשר היה לזהות מיד מההתחלה.
פגשתי לא פעם את אלו שהרימו את חזון ההפגנות, עוד הרבה לפני ש"בלפור" נהיה העניין. הייתי שותף לחששות שלהם לגבי מצבה של המדינה, מצב ההנהגה והרפיון של האופוזיציה. הייתי שותף אתם לתקווה שתקום פה מחאה אמיתית שתשפיע על השיח, שתשים את הרעיונות "הרדיקליים" של זכויות אדם ואזרח במרכז, של צדק חברתי וקהילתי ושל שלום בתוכנו ומסביבנו.
מהר מאוד מצאתי את עצמי מתרחק מאותו גרעין. ככל שהשיחות העמיקו החלה להתעורר בי ההרגשה כי מדובר כעת בהתנעת מחאה לשם המחאה בלבד, לא לשם שינוי. שחזור מדויק של מחאת 2011. בלי להציג חזון, בלי להציג דרך, ניכור מהממסד ומהפוליטיקה וחוסר רצון להכניס את הידיים לתוך הבוץ המסריח בכנסת ובממשלה כדי להשאר "נאמנים לדרך".
ככל שעבר הזמן והמחאות הלכו וגדלו כך הבנתי עד כמה צדקתי, לצערי. ברגעי השיא של המחאה יצאו עשרות אלפים להפגין מול משכן ראש הממשלה, ולצדם עוד מאות אלפים ברחובות ובגשרים, וכולם קראו לשינוי, אבל אף אחד לא אמר את מה לשנות. "צריך להוריד את השלטון הרקוב". אוקיי. ואז מה? מה עושים עם תשתיות חברתיות מפוררות? מה עושים עם קשרים רופפים בין חלקי החברה? מה עושים עם סכסוך בלתי נגמר בינינו לבין הפלסטינים? התשובות היו ריקות וחלולות.
צריך להוריד את השלטון הרקוב. ואז מה? הפגנה נגד נתניהו בבלפור, ב-27 בפברואר 2021 (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)
המסר החלול והשטחי הביא אותנו למצב שבו בעיני המוחים אנשים כמו גדעון סער שרוצה לסגור את המדינה בשבת, נפתלי בנט שמבחינתו זכויות למיעוטים חברתיים זו המלצה, ואלי אבידר, שנתן גב למתנגדי החיסונים ומכחישי הקורונה, הם אלטרנטיבה. המחאה הזו גרמה לנו להעצים את הרעה החולה שכבר פקדה אותנו עוד קודם: ביבי הוא מהות הכל, ואין עוד מלבדו. בשם השנאה לנתניהו שכחנו את כל מה שאנחנו מאמינים בו.
וזה לא שמדובר במשימה בלתי אפשרית. למחאה היה כוח עצום, עשרות אלפי מאמינים אדוקים במעגל הראשון ועוד רבבות במעגלים המשניים. היכולת של המחאה לחלחל מסרים וחזון לעתיד היתה כמעט בלתי מוגבלת. המחאה הצליחה אפילו לנפץ את כוחה של התקשורת לזמן מה, וקמו גופי תקשורת עצמאיים, אינטרנטיים וחופשיים מהכתבות של בעלי הון ופוליטיקאים. אם האינטרנט הוא הרובה של הצעירים, אז החזון הוא הכדורים, אבל למלחמה הזו לא הביאו די תחמושת והיא נגמרה מהר מאוד.
השתתפתי לא פעם במחאות בבלפור, אך משהבנתי כי במחאה הזו מקבלים בברכה כל מי ששונא הומואים אבל שונא גם את ביבי, ואת כל מי שבעד טרנספר וטיהור אתני מכיוון שהוא רוצה להוציא את נתניהו מבלפור – נפרדה דרכי באופן סופי מהמחאה.
אני מאמין שהמדינה יכולה להשתנות. אני מאמין שיש לנו את כל הכוח שבעולם לשנות את סדרי העולם פה. אני איני מאמין שמחאת בלפור שינתה כהוא זה את המצב הפוליטי הקיים. מאות אלפי אנשים שיוצאים להצביע למען מפלגות שרוצות להשאיר את המצב אותו דבר בדיוק, למעט העומד בראש. מאבק האינטרסים הוא לא בין האינטרס של הציבור לזה של ההון והשלטון, אלא בין האנטרס של אגו של פוליטיקאי זה אל מול האנטרס של האגו של פוליטיקאי אחר.
אני צופה בסקרים ואני בודק נתונים לעומק, והמגמה נראת די ברורה. אם נתניהו לא יזכה ברוב הדרוש לו אופתע, ואם במקרה הוא לא יצליח אני בספק אם יש לנו דרך אחרת מלבד בחירות חמישיות. עמודי הפייסבוק והטוויטר של המחאה יקראו לנו לצאת שוב לרחובות, לבוא ולזעוק את זעקת ההמונים. אבל זו שוב תהיה קריאה להחליף את הראש ולא הגוף, לשנות את השיטה אבל לא להגיד מה אנחנו רוצים שיהיה פה.
ככה לא מחליפים שלטון, ככה לא מנצחים בבחירות דמוקרטיות. כדי לנצח צריך חזון, צריך ערכים וצריך דרך. לא מדובר במשהו שנבנה בקבוצת וואטסאפ במשך כמה שבועות ואפילו לא בדירת שותפים בתל-אביב או באר שבע או ירושלים. זה נבנה לאט, ובמחשבה ומלמטה למעלה. כל מה שהיה חסר פה בפעם הזו.
אודי פלג הוא יו"ר התא הסטודנטיאלי של מרצ באוניברסיטה בירושלים וחבר הנהלת סניף מרצ בירושלים
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
