newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשהמזרח התיכון הקוסמופוליטי התפרק והיהודים נסו על נפשם

תרגום הספר "שלמה הכורדי, ואני והזמן" של סמיר נקאש לעברית משמח כי הוא חושף עוד חלק ביצירה של הסופר החשוב הזה. בה בעת יש בו עצב כי נקאש, שהמשיך לכתוב בערבית אחרי שהיגר לישראל מעיראק, לא זכה למקום הראוי לו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

פרסום "שלמה הכורדי ואני והזמן", הרומן האחרון של הסופר היהודי עיראקי סמיר נקאש, שנולד והתחנך בבגדד, הוא חגיגה עצובה ושמחה באותה המידה.

על פניו זהו פלא של ממש שדווקא האקדמיה, שהתעלמה במשך שנים מהאחריות שלה ליצירות של הסופרים היהודים-ערבים בישראל, היא זאת שנותנת דחיפה להחזיר לעברית את אחד מהאוצרות הגנוזים בספריותיה. מכון ון-ליר והוצאת "מכתוב" – הכוללת חבורת מתרגמים, מוציאים לאור וחוקרים יהודים וערבים – לוקחים עכשיו את אוצרות התרבות הערבית ומתרגמים אותה לעברית. עכשיו הם הגיעו ליצירתו של נקאש שהוציא בחייו 14 ספרים אך רק ספר בהם התפרסם בעברית: "יום שתבל הרתה והפילה בו: סיפורים עיראקיים" (ערבית-רות נקאש,  תל אביב : ספרית פועלים, 1985).

נג'יב מחפוז החשיב אותו לאחד הסופרים הערבים הגדולים בזמנו. סמיר נקאש (מתוך וויקפדיה)

נג'יב מחפוז החשיב אותו לאחד הסופרים הערבים הגדולים בזמנו. סמיר נקאש (מתוך וויקפדיה)

נקאש נולד ב-1938, והיגר לישראל ב-1951, כשהיה בן 13, כחלק מההגירה של רוב יהודי עיראק, כ-120000 איש. הוא סירב להתמסר לתרבות וללשון העברית ונותר יהודי-ערבי בכל רמ"ח איבריו. נקאש הוכתר בידי נג'יב מחפוז כאחד מגדולי הסופרים בעולם הערבי. נקאש גם תרגם את "ויקטוריה" של סמי מיכאל לערבית.

את "שלמה הכורדי ואני והזמן", הרומן האחרון של נקאש, תרגמו אחותו רות נקאש-ויגיסר יחד עם סמירה יוסף. ואל התרגום צורפה גם אחרית דבר של החוקר בנימין ריש, ושל ד"ר אלמוג בהר וד"ר יובל עיברי (גילוי נאות, השניים כתבו אחרית דבר גם לספר המאמרים שלי, מ"ש).

לפי ששון סומך, רוב סיפוריו נקאש מתארים את החוויה הבגדדית, אם כי לא בהכרח בסגנון אוטוביוגרפי ישיר. מערכות היחסים בתוך החברה היהודית בעירק ובין היהודים לשכניהם המוסלמים מעוצבות באמצעי סיפור לא-רגילים, לעיתים בסגנון הגובל באבסורד ובחוסר שפיות, אבל תמיד תוך הקפדה על דיוק בפרטים ועל שחזור הלשון המקורית. ליהודים של בגדד היה, כידוע, דיאלקט משלהם, השונה למדי מהדיאלקט של הרוב המוסלמי, ונקאש משתמש בעושר הדיאלקטי הזה כדי להעביר את המתחים הנפשיים של גיבוריו היהודים והמוסלמים.

אפשר לומר שנקאש נולד בזמן הלא נכון. גם התרבות הערבית הלאומית וגם התרבות היהודית הלאומית דחו את יצירתו, למרות שהיה שייך לשתיהן. אך כמו יצחק בר משה, אנוואר שאול, שמעון בלס (שכתב את "המעברה" בערבית ואחר כך עבר לעברית) ויוצרים אחרים, הוא לא ויתר על משימתו הכמעט בלתי אפשרית: לכתוב בערבית בישראל של שנות השישים ואילך, ולהאמין שיוכל למצוא גם קהל לערבית, בין אם פלסטיני או ממדינות ערב. פרופ' סמי שלום שטרית בזמנו אמר עליו, שהוא כתב ערבית לקוראי ערבית מכל הדתות, אך בישראל הוא איבד כמעט את כל קוראיו היהודים-ערבים שהפכו מזרחים נטולי ערבית.

אלכימיה של ערבית מדוברת, להג יהודי, פרסית והינדית

עטיפת הספר "שלמה הכורדי, ואני והזמן", הוצאת מכתוב

עטיפת הספר "שלמה הכורדי, ואני והזמן", הוצאת מכתוב

אבל השמחה עם צאתו של "שלמה הכורדי" מהולה בעצב, כי אי אפשר להביט קדימה ולחגוג את הקמת הוצאת "מכתוב" מבלי להביט אחורה בזעם (וחייבים להזכיר את פועלה של יעל לרר, שלפני כן הייתה היחידה שעמדה בין שתי התרבויות עם הקמת הוצאת "אנדלוס"). נכון, נקאש קיבל שלושה פרסי ראש הממשלה לספרות ערבית. אך אבל הוא חי בהחמצה. הוא ניסה את מקומו מחוץ לישראל, באיראן, בלבנון, בבומביי שבהודו ואף נסע להתגורר לצד גולים עיראקיים במנצ'סטר שבאנגליה, אך סיים את חייו בישראל ללא ההכרה הציבורית שהיה ראוי לה מאוד. החזון הלשוני של התרבות הציונית התרכז במדיניות כור ההיתוך סביב העברית ולא קיבל את הערבית, את היידיש, ואת שאר השפות של המהגרים לישראל.

השוליות שלו גרמה לכך שהוא יכתוב בצורה חופשית, ניסיונית, בדרך שלא נעשתה לפני כן. הוא לקח את הערבית הספרותית, ובאלכימיה מרתקת הוא התיך אותה ביחד עם עיראקית מדוברת, בלהג המיוחד של יהודי בגדד, ואף הוסיף שפות אחרות שהכיר, כמו פרסית, הינדית ועוד. קשה לעמוד על התוצאה, כי רק מעטים יכולים (כמו אחותו למשל שסייעה כאמור בתרגום) להכיר את כל השפות בו זמנית וליהנות מכל השלל הלשוני הזה, אף שברומן האחרון הוא כבר ניסה להקל על מתרגמיו, שאותם לא זכה להכיר. אולי עדיין האמין ביכולת להתקבל בקהל קוראי השפה הערבית.

ברומן שמרו המתרגמות על חלק מהמילים, כמו חוואג'ה (נזכרתי מיד ב"חוואג'ה ביאליק" של רוני סומק, עוד משורר עיראקי בתודעתו), או המילית "יא". לפעמים הן הותירו מילה בעברית ליד המילה הדומה בערבית "המסע הלילי – האיסראא – היום יומי הפך למצווה כמו תפילת ערבית" (עמוד 366). ראו איזה יופי העברית, הערבית והיהודית מתחברות יחדיו. על כך כותבים בהר ועיברי: "לשונו של נקאש חושפת את הפוליפוניות הקיימת בתוך השפה, בכל שפה ובשפה הערבית בפרט, ברצף שבין השפה הערבית הספרותית לדיאלקטים הערביים המדוברים. תנועה זאת לעולם אינה בינארית, אלא היא חלק ממרקם הטרוגלוסי, שבו מופיעים משלבי לשון מרובים (מעמדיים, דתיים, גיאוגרפיים), וכן מתערבבות ומצטלבות לשונות שונות באופן שמטשטש את קווי הגבול שבין שפה לשפה, בין מילה למילה ובין לשון, קהילה וטריטוריה".

כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא לחשוב על מקומי והתעקשותי לכתוב בעברית בברלין ולא לעבור אסימילציה או אינטגרציה לשפה הגרמנית, שבתוכה אני מתנהל. נכון, המצב אחר לגמרי, אף אחד לא הכריח אותי לבוא לפה. ובכל זאת, יש סופרים ישראלים שכבר כותבים בגרמנית ונכנסים לתרבות הגרמנית. כתיבה בשפת מיעוט, תוך כדי חיים בתרבות רוב, אינה מלאכה קלה. ולכן, אני מבין לגמרי מדוע נקאש ניסה לזוז כל הזמן החוצה ולחפש לעצמו קהילות אחרות, שיקבלו אותו לתוכן. לשמחתי, כעורך כתב העת "הכיוון המזרח" ביחד עם בת שחר גורפינקל, הצלחנו לפרסם בגיליון 13 את הנובלה "טנטל" של נקאש.

יהודים ליד קבר הנביא יחזקאל בעיראק

יהודים ליד קבר הנביא יחזקאל בעיראק

מלחמת העולם מגיעה לסבלאח'

ברומן "שלמה הכורדי ואני והזמן" הגיבור לא יודע ערבית, אבל יודע שפות אחרות כמו רוסית ופרסית. אנחנו מרגישים את הבעתה מאסונות היסטוריים, שאיימו לכלות את הקהילות היהודיות כגון "הפרהוד" בבגדד. במקרה של הרומן, מלחמת העולם השנייה מגיע למחוז סבלאח', עיירה נידחת הנמצאת היום באזרביג'אן. עקב מקומה האסטרטגי והחשוב בין רוסיה לתורכיה היריבות, הוטלה עליה קללת המלחמה.

ליהודים לא נמצא מקום בלאומיות הלא-אירופית, בין אם זה בלאומיות האיראנית, העיראקית, או הפרה-אימפריאלית בדמות האימפריה העות'מאנית

בנימין ריש כותב, "סבלאח' ייצגה את העולם בזעיר אנפין, עולם שבו שולטים רוע, הרג, רעב, אכזריות, אנוכיות, עריצות, השפלה, חמדנות וכפיות טובה. דומה כי מול צבאות הזרים שפלשו לסבלאח' ומול דמויות מתושביה, המייצגות את הערכים השליליים בעיירה האהובה-ארורה, ניצב שלמה בעל תכונות של טוב לב, רצון לעזור לזולת, אחריות וחמלה. העולם מתואר כמפלצת הבאה להרוס את האדם באמצעות מלחמה, רעב, קור והאדם עצמו: בטיפשותו וברשעותו."

עלילת הספר היא מעין אפוס או טרגדיה, כותב לנו בנימין ריש, ואני הייתי מוסיף שהיא גם לועגת לזמן ולמרחב הלאומי הציוני האירופאי המדומיין, אך בו בזמן מצטרפת אליו בלית ברירה תחת הכורח ההיסטורי, שבו לא נמצא מקום ליהודים בלאומיות הלא-אירופית, בין אם זה בלאומיות האיראנית, העיראקית, או הפרה-אימפריאלית בדמות האימפריה העות'מאנית.

במהלך הספר אנחנו נמצאים במנוסה הן בסבלאח' והן בבגדד. היהודים מאבדים את הקוסמופוליטיות הבעייתית שבתוכה חיו ונאלצים לנוס על חייהם. אך בזמן המנוסה אנו למדים על האפשרויות המרובות של חיים משותפים –  יהודים, כורדים, פרסים, אזרביג'אנים, בגדאדים, מהגרים, נוודים, סוחרים והרפתקנים. הספר, שבנוי משלושה מקומות – בגדאד, סאבלאח, ורמת גן שם שוכב שלמה (הכורדי) בן המאה והבזקים חולפים בזיכרונו – מביט אחורה, ומנכיח את האפשרות של חיים מחוץ לישראל ואת אובדנם בתהליך איטי של כניסת כוחות זרים שמפרים את האידיליה. אך אין פה עלילה של תודה לציונות שהביאה אותנו הלום, כי אם בחינת התהליכים האנושיים, של הרס, מלחמה, חמדנות, תאווה ואבסורד. נקאש מאמין בשלמה הכורדי, אך גם רואה את עיוורונו.

יצירתו הענפה של סמיר נקאש שהנה וניגונה מפציע בשמי התרבות העברית ראויה להיות נחלתו של הקורא הישראלי הכללי. אני מודע לקושי הגדול שאורב לכל מי שינסה לתרגם את הטקסטים האלה, המפותלים והרב-להגיים, ללשון כלשהי, ובפרט לעברית, שאין בה דיאלקטים או תת-דיאלקטים. אבל בהחלט זכאי נקאש להופיע במלוא עוצמתו בקרית-ספר שלנו, וזאת חרף העובדה שמעולם לא שאף לראות את עצמו כסופר ישראלי. חזות עולמו הקשה, המתעתעת, מזכירה לעיתים את קפקא, והמעיין השופע של כתיבתו יכול לפרנס גדוד של מבקרים ספרותיים. הוצאת "מכתוב" ראויה לכל השבחים על הכניסה לפרדס הסבוך הזה ופרסום התרגום הנהדר הזה.

מתי שמואלוף, הינו סופר ומשורר. ספר המאמרים שלו "ממזרח יתפרץ הר געש" התפרסם השנה בהוצאת עיתון 77. הנה קישור לבלוג שלו 

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
משרד החינוך "מרוויח" ככל שסל הסיוע לתלמידים בחינוך המיוחד קטן. טקס חילופי השרים במשרד החינוך בין רפי פרץ ליואב גלנט (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

משרד החינוך "מרוויח" ככל שסל הסיוע לתלמידים בחינוך המיוחד קטן. טקס חילופי השרים במשרד החינוך בין רפי פרץ ליואב גלנט (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

מחקר חדש: משרד החינוך מתעמר בהורים בחינוך המיוחד

חוקרים ממכללת בית ברל בחנו את היחס בוועדות הזכאות שמפעיל משרד החינוך להורים בחינוך המיוחד. ההורים עוברים חוויה מכאיבה, נאמר במחקר, ומרגישים שהם צריכים להילחם על ילדיהם. "מעניין אותם תקציב, לא טובת הילד", אומרת אחת האימהות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf